נדחתה בקשת אל-על לדחיית תביעה נגדה על הסף

1.      1.      בפניי בקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות מהותית או לחלופין למחוק אותה על הסף מחמת היעדר עילה.

2.      2.      תביעה זו עניינה פטירתו של המנוח, אהרון שטיין ז"ל, אשר נגרמה לטענת התובעים עקב כשל שהיה במטוס שאמור היה להטיס את המנוח לניתוח בארה"ב.

3.      3.      המנוח נולד בתאריך 10.3.03. מכתב התביעה עולה כי הוא נולד עם מומי לב מורכבים, אשר אובחנו עוד בזמן ההיריון, ובשל מצבו העדין והמיוחד הוחלט לשולחו, בהמלצת הרופאים, למרפאה בארה"ב.

עוד עולה מכתב התביעה כי בלילה שבין 21.5.03 ו- 22.5.03 עלה התובע לטיסה 027 במטוס של הנתבעת, שיעדה היה לארה"ב, יחד עם התינוק, לשם ביצוע הניתוח.

לפני ההמראה התגלה לתובע כי אין מספיק כוח חשמלי במטוס על מנת להפעיל את האינקובטור שנחוץ לתינוק, על אף שסוכם עם הנתבעת מראש, באמצעות חברת הנסיעות לוקסנבורג טורס, המתמחה בטיסות רפואיות, כי יהיה חיבור לחמצן ואינקובטור במטוס והנתבעת אף קיבלה תשלום מיוחד על כך.

נציגי הנתבעת הודיעו לתובע כי אם הם מוכרחים לצרף את האינקובטור לטיסה, עליהם לרדת מהמטוס ולעלות לטיסה אחרת, מאוחרת יותר.

התובע ובניו נאלצו לרדת, יחד עם כל המשלחת הרפואית, מהמטוס ולהמתין 10 שעות לטיסה חלופית.

לטענת התובעים, כאשר הגיעו בסופו של דבר לבית החולים בקליבלנד, התברר כי עקב העיכוב שנוצר סובל התינוק ממצוקה נשימתית והניתוח נדחה עד שמצבו יתייצב, אלא שמספר דקות לפני הניתוח שאמור היה התינוק לעבור, התפתח אצלו זיהום חריף, והוא נפטר.

לטענת התובעים, מותו של בנם נגרם כתוצאה מרשלנות בלעדית או מכרעת של הנתבעת. לחלופין הם טוענים כי הנתבעת חבה בפיצוי בשל הפרת הוראה חקוקה, ובשל כך שלא דאגה לתקינות החשמלית של המטוס, על אף שהתחייבה לעשות כן.

4.      4.      לטענת הנתבעת, עילת התביעה היחידה והבלעדית העומדת לתובעים מקורה בחוק התובלה האוירית, תש"מ - 1980, המחיל במשפט הישראלי את הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר שנערכה בוורשה ב- 10.12.1929, כפי שתוקנה על ידי פרוטוקול האג שנחתם בהאג ביום 28.9.55 (להלן: "אמנת וורשה").

עוד לטענת הנתבעת, לפי סעיף 29 לאמנה, פוקעת הזכות לדמי נזק אם התביעה אינה מוגשת תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום יעדו.

הנתבעת מדגישה כי מדובר בהתיישנות מהותית, המפקיעה את התביעה.

עוד לטענת הנתבעת, על פי האמנה, המוביל האוירי אחראי לנזק תאונתי בלבד, ואילו האירוע נשוא התביעה איננו אירוע תאונתי.

5.      5.      התובעים מתנגדים לבקשה. לטענתם, כשנה וחצי לאחר האירוע הם הגישו תביעה לבית הדין הרבני, ותביעה זו מפסיקה את מרוץ ההתיישנות.

6.      6.      לעניין עילת התביעה טוענים התובעים כי הפעוט לא טס כלל בטיסה והנזק לא נגרם בתוך המטוס או תוך כדי עלייה או ירידה ממנו ולפיכך לא חלות הוראות האמנה, ומאחר והאמנה אינה חלה, אין מקום לטענה כי האירוע חייב להיות מוגדר כ"תאונה". התובעים מוסיפים כי מדובר ברשלנות ובאי עמידה בהסכם לספק חשמל, דבר שגרם לטלטולו הבלתי נחוץ בדרכים ולאי הגעה בזמן לניתוח. התובעים מפנים בתשובתם להחלטה שניתנה בבש"א (י-ם) 5998/01 בת"א 2154/00  ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נגד קופת חולים כללית (לא פורסם, 5.6.02) ופסק דין החלקי באותו תיק, ת"א 2154/00 דטשי נגד קופת חולים כללית (לא פורסם, 11.2.03).

7.      7.      בתשובה לטענות התובעים טוענת הנתבעת כי גם אם התעכב מרוץ ההתיישנות, היה עיכוב של ימים ספורים, ואילו התביעה הוגשה בחלוף כ- 8 חודשים לאחר תום תקופת ההתיישנות המהותית.

עוד לטענתה, אין כל ראיה על כך שהוגשה תביעה לבית הדין הרבני, מדובר בטענה עובדתית, והתובעים לא תמכו אותה בתצהיר. הנתבעת מוסיפה כי אפילו אם נפתח תיק בבית הדין הרבני, אין משמע שהוגשה תובענה, ומכל מקום, התובענה הוגשה לפורום שאין לו סמכות, ולכן פתיחת התיק היא כאפס וכאין ואין לייחס לכך כל חשיבות.

8.      8.      בכל הנוגע לטענה לפיה הפעוט לא טס כלל בטיסה ולכן לא חלות הוראות האמנה מפנה הנתבעת לסעיף 19 בהחלטת השופט צבן בבש"א (י-ם) 5998/01 שם נכתב:

"אין ספק כי במידה והקטין היה מוטס בטיסה חלופית-מאוחרת של המבקשת כי אז היה מדובר ב'איחור' כמשמעותו בסעיף 19, החוזה היה מקויים, ולהוראות האמנה הייתה תחולה (ראה Giemulla , שם, פרק 3, סעיף 19, עמ' 19)"