נדחתה בקשה למעמד מכוח חוק האזרחות במסגרת הליך איחוד משפחות

השופטת א' חיות:

           עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים כי יינתן לעותר 2 (להלן: העותר) מעמד בישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות עם אימו, העותרת 1 (להלן: העותרת).

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

1.        העותרת נולדה והתגוררה בכפר מנשית זבדה שבעמק יזרעאל והיתה אזרחית ישראלית מכוח לידה. בראשית שנת 1969 נישאה העותרת לתושב הכפר זבדה שבשומרון וסמוך לאחר מכן יצאה את הארץ ועברה להתגורר עם בן-זוגה בכפרו. העותר, בנה של העותרת, נולד בשנת 1973 וכשנה לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בירדן. כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1998, שבה העותרת לישראל לאחר שהתגרשה מבעלה וכשנה לאחר שובה ניתנה לה, לבקשתה, תעודת זהות ישראלית. ביום 20.11.2001, כשלוש שנים לאחר שובה, הגישה העותרת למשרד הפנים בקשה למתן רישיון לישיבת קבע בישראל עבור בנה במסגרת של בקשה לאיחוד משפחות ולהענקת אזרחות ומשלא נענתה, הוגשה העתירה שבכאן.

2.        העותרים טוענים כי העותר נולד לאם אזרחית ישראלית ועל כן יש להכיר בו כאזרח ישראלי מכוח סעיף 4(א)(2) לחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות). העותרים מדגישים כי העותרת עברה להתגורר בירדן כשנה לאחר לידת העותר וכי מעולם לא ויתרה על אזרחותה הישראלית ויתור מפורש כנדרש בחוק האזרחות לצורך שלילת האזרחות מבנה. העותרים מוסיפים וטוענים כי כיום מרכז חייו של העותר בישראל וכי הוא אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי או בטחוני. לחלופין טוענים העותרים, כי מתקיימים בעותר תנאי סעיף 5 לחוק האזרחות ולפיכך יש ליתן לו אזרחות מכוח סעיף זה בהדגישם כי העותר נמצא בישראל למעלה משלוש שנים, כי הוא בן לאם ישראלית, כי יש בדעתו להשתקע בארץ, כי הוא יודע את עיקרי השפה העברית וכי הוא מוכן להתחייב לכל תנאי סביר אשר המשיבים ימצאו לנכון להטיל עליו כתנאי לקבלת האזרחות. לבסוף טוענים העותרים, כי העיכוב המתמשך בטיפול בבקשתם איננו מוצדק ומנוגד לדין וכי בשל עיכוב זה נתון העותר בסכנה מתמדת לפתיחת הליכים פליליים נגדו ואף להרחקה מישראל ולניתוק מאימו.

           לבקשת העותרים ובהעדר התנגדות מטעם המשיבים ניתן ביום 11.3.2003 צו ביניים האוסר על הרחקתו של העותר מן הארץ עד להכרעה בעתירה.

3.        בתגובתם מיום 26.6.2003 טוענים המשיבים כי העותרים לא הביאו לידיעת בית המשפט את העובדה שהעותרת ויתרה על אזרחותה הישראלית בשנת 1968. לתמיכה בטענה זו צירפו המשיבים מכתב מטעם מנהל המחלקה לעליה ואזרחות במשרד הפנים, מיום 14.8.1968, בו נאמר כי שר הפנים החליט לאשר את בקשת העותרת לויתור על אזרחות לפי סעיף 10(ב) לחוק האזרחות, וכי מיום עזיבתה את הארץ חדלה היא להיות אזרחית ישראל. לפיכך, לטענת המשיבים, כאשר העותר נולד לא היתה העותרת אזרחית ישראל ולא מתקיימים בו התנאים שבסעיף 4(א)(2) לחוק האזרחות. עוד טוענים המשיבים כי ככל שהעותרים מבקשים מעמד לעותר מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), הסמכות לדון בעניין זה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים ודין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. מכל מקום, כך לטענת המשיבים, שיקול הדעת הנתון לשר הפנים בהפעלת סמכותו להענקת רישיונות ישיבה הוא שיקול דעת רחב, והמדיניות הנקוטה על ידו היא שלא להעניק אשרות לישיבת קבע לזרים, למעט במקרים חריגים בהם קיימים שיקולים הומניטריים מיוחדים. המשיבים מדגישים בהקשר זה כי במקרה דנן מדובר בבגיר כבן שלושים וכי העותרים לא הצביעו על כל נסיבות יוצאות דופן המצדיקות סטיה מהמדיניות הכללית שנקבעה.

4.        בתשובה לאמור בתגובת המשיבים טוענים העותרים כי העותרת מעולם לא הגישה בקשה לויתור על אזרחותה הישראלית, כי מקרהו של העותר אינו נופל לגדר הוראות חוק האזרחות הנוגעות ל"איבוד אזרחות" וכי מכל מקום העותר זכאי שאזרחותו תושב לו באותה הדרך שבה הושבה בשנת 1999 האזרחות לאימו. כמו כן טוענים העותרים כי הבקשה שהוגשה על ידם היא בקשה לאיחוד משפחות ולהענקת אזרחות ולא בקשה למתן רישיון לישיבת קבע ולפיכך, הסמכות הייחודית לדון בעתירה נתונה לבית משפט זה.

           בהחלטה מיום 13.11.2003 נתבקשו המשיבים לנסות ולאתר מסמכים נוספים בעניין ויתור העותרת על אזרחותה כנטען, וביום 5.1.2004 הודיעו המשיבים כי אכן עלה בידם לאתר מספר מסמכים כאלה המעידים שהעותרת ויתרה על אזרחותה הישראלית ביום 27.5.1968, סמוך למועד שבו נישאה ועזבה את ישראל. העתק מאותם מסמכים צורף להודעה.

5.        בעקבות הטענות שהעלו המשיבים בתגובתם כמפורט לעיל ובמענה להן, בחרה העותרת להציג שתי גרסאות עובדתיות חלופיות. מחד גיסא, טוענת העותרת כי מעולם לא ויתרה על אזרחותה וכי המסמכים שצורפו על ידי המשיבים אינם מעידים על הויתור הנטען, בין היתר משום שמדובר ברישומים פנימיים של הרשויות. העותרת מדגישה בהקשר זה כי למעט הבקשה להיתר יציאה מן הארץ, המסמכים שהוצגו אינם חתומים על ידה והתאריך הנקוב באחד מהם כמועד שבו עזבה את הארץ אינו המועד שבו עזבה את הארץ בפועל. עוד טוענת העותרת כי בהתאם לסעיף 10 לחוק האזרחות נדרש קיומו של ויתור מפורש על אזרחות וזה לא ניתן על ידה, לא לגבי אזרחותה שלה ולא לגבי אזרחותו של בנה. מאידך גיסא טוענת העותרת כי אם תתקבל עמדת המשיבים לפיה ויתרה על אזרחותה, אזי דינו של ויתור זה להתבטל משום שניתן בכפייה ושלא מרצונה החופשי. בהקשר זה טוענת העותרת כי כאשר ביקשה לעזוב את הארץ, בסוף שנות השישים, חוייבה, שלא כדין, לוותר על אזרחותה הישראלית כתנאי מוקדם לקבלת מעמד של תושבות קבע באיזור וקבלת תעודת זהות של האיזור, וכי באם הוחתמה על מסמך כלשהו היה הדבר שלא מרצונה ובלא שהבינה על מה היא חותמת. עוד טוענים העותרים כי בעקבות פסק הדין בבג"ץ 2271/98 דוניה עאבד נ' שר הפנים, פ"ד נה(5) 778 (2001) (להלן: פרשת דוניה עאבד), קבע מינהל האוכלוסין נוהל חדש לפיו יש להשיב אזרחות לנשים ולילדיהן של נשים, אשר נישאו לתושבי האיזור וויתרו על אזרחותן הישראלית על מנת להירשם במירשם האוכלוסין של האיזור. העותרת טוענת כי בעת שפנתה ללשכת מירשם האוכלוסין לאחר גירושיה לא הובא הנוהל לידיעתה והוא לא קויים בעניינו של בנה. עוד טוענים העותרים כי בפרשת דוניה עאבד נמנע אמנם בית המשפט מלקבוע כי יש להשיב את אזרחותן של נשים כאמור למפרע, אך זאת רק בשל ההלכה הנוהגת לפיה אין בית המשפט מעניק סעדים כוללניים ותאורטיים ואילו במקרה דנן, כך היא טוענת, מדובר במקרה קונקרטי אשר בו תיגרם לעותרים פגיעה ברורה אם לא תחשב אזרחותה של העותרת כאזרחות שהושבה למפרע ותשלל עקב כך זכותו של העותר לקבל אזרחות מכוח אזרחותה של אימו. כן שבים העותרים וטוענים כי הסמכות לדון בעתירה נתונה לבית משפט זה.

6.        ביום 18.9.2005 הגישו המשיבים תגובה משלימה ובה הם טוענים כי בירור נוסף שערכו בעקבות הגשת העתירה העלה כי בטעות הושבה לעותרת בשנת 1999 תעודת הזהות וכי טעות זו נבעה מכך שבאותו שלב לא אותרו המסמכים המעידים על כך שהעותרת ויתרה על אזרחותה. כן טוענים המשיבים כי אותרו על ידם שני מסמכים נוספים המעידים על הויתור וכי בחלוף 37 שנים לא עלה בידם לאתר את תיק האזרחות של העותרת ועל כן, אין באפשרותם להציג את המסמך עליו חתמה כאשר ביקשה לוותר על אזרחותה, אך לגישתם די במסמכים הרבים שהוצגו כדי להעיד באופן ברור על ויתור זה. עוד טוענים המשיבים, כי העותרת העלתה בשלב מאוחר טענה עובדתית חדשה, לפיה חוייבה לוותר על אזרחותה, וזאת מבלי שתמכה את הטענה בתצהיר כדין ומכל מקום אין לאפשר לעותרת לטעון טענות עובדתיות לחלופין. המשיבים מוסיפים וטוענים כי לגופו של עניין יש לדחות את טענת העותרת בעניין תחולת המדיניות שנקבעה בפרשת דוניה עאבד, משום שפרשה זו התייחסה לתקופה שתחילתה בשנות ה-80 וסופה בשנת 1990, ותקופה זו מאוחרת בשנים הרבה למועד שבו ויתרה העותרת על אזרחותה. כמו כן, וככל שהעותרת ביקשה להעלות טענה של כפייה וויתור שלא מרצון היה עליה לבסס טענה זו בתשתית עובדתית מפורטת, וזאת לא עשתה.

דיון

7.        סעיף 4(א) לחוק האזרחות קובע כך:

אלה יהיו, מיום לידתם, אזרחים ישראליים מכוח לידה:

(1) מי שנולד בישראל כשאביו או אמו היו אזרחים ישראליים;

(2) מי שנולד מחוץ לישראל כשאביו או אמו היו אזרחים ישראליים -

(א) מכוח שבות;

(ב) מכוח ישיבה בישראל;

(ג) מכוח התאזרחות;