הנתבעות, הן המבקשות בבש"א 5351/07, מבקשות ליתן צו שיורה לתובע להשיב על שאלות שנמנע מלהשיב עליהן בשאלון שהיפנו אליו, ולהוסיף ולהשיב תשובות מלאות על שאלות שהתשובות שנתן לגביהן אינן מלאות, לטענת המבקשות; התובע, הוא המבקש בבש"א 5386/07, מבקש בקשה דומה ביחס לנתבעות ולשאלון שהיפנה אליהן. כל צד טוען על שאלותיו של זולתו כי אינן רלוונטיות לעניין הנדון, וכי תשובותיו-שלו מספקות לצורך העניין. נדון אפוא בשתי הבקשות כסדרן.
1. על שאלה 1.5 השיב התובע בתשובתו לבקשה, אך אין די בכך; עליו להשיב על השאלה בתצהיר.
2. בנוגע לשאלה 5, נראים לי דבריו של התובע, לפיהם מדובר בשאלה כללית ביותר, המתיימרת 'לכסות' את כל שלביו של האירוע, אירוע מבצעי דינמי שנמשך דקות ארוכות. התובע אינו מחוייב להשיב מעבר למה שהשיב על השאלה, כפי שנוסחה.
3. בנוגע לשאלות 9, 12, 16, 17, 23, 30, 38, 42.2, 50 ו-75, לעת עתה הסכימו הנתבעות להשהות את טענותיהן עד להשגת האישורים הנדרשים עבור מסירת המידע המבוקש, וכך ראוי.
4. בשאלה 18 נשאל התובע "מהו טווח המרחק אליו ניתן לצפות מהעמדה". התובע נמנע מלהשיב על שאלה זו, משום ש"החלק הזה בשאלה אינו ברור. היכולת לתצפת ממקום מסויים תלוייה באמצעים, בתכסית, במזג האויר, בזוית הראיה, בכושר הראייה, מיקום המתצפת וכיו"ב" (תצהיר תשובתו מיום 18.4.2007). הנתבעות הבהירו כי מטרת השאלה היא כללית בלבד, וכי אין כוונה כי התשובה תתחשב בנסיבות משתנות ובהסתרות מקומיות, אלא רק מהו טווח הצפיה מן העמדה בעין בלתי מזויינת, בהעדר מגבלות ראות חיצוניות. זוהי שאלה שאני סבור כי ניתן להשיב עליה, והתובע יעשה כן.
5. לעניין שאלה 53, התובע התחייב בתגובתו לבקשה כי כל החומר הנוגע לבדיקת הפוליגרף יועבר לעיונן של הנתבעות במסגרת גילוי המסמכים. יש בכך כדי להניח את הדעת.
6. הצדק עם הנתבעות בטענתן כי בנוגע לשאלה 57, טענותיו של התובע כי אין ביכולתו להשיב מעבר למה שהשיב, צריכות להיתמך בתצהיר. התובע ישיב אפוא תשובה מלאה, או לחלופין ייתמוך את תשובתו כי אין ביכולתו להשיב מעבר למה שהשיב, בתצהיר.
7. בנוגע לשאלה 60, השיב התובע בתצהיר כי איננו יודע את התשובה לשאלה, ועל כן אין הצדקה לשוב ולהידרש אליה. לגבי הצורך בתצהיר על הערתו של התובע כי "אף גורם ישראלי אינו יודע כמה כדורים פגעו במנוחה", דומני שמעת שמדובר בהערה שהיא כדבריו של התובע, "למעלה מן הצורך", אין לייחס חשיבות לעובדה שהיא איננה נתמכת בתצהיר, ומובן גם שמשקלה הראייתי יהא בהתאם לכך.
8. לגבי שאלה 76, יש לזכור כי תכלית השאלונים הינה לצמצם ולייעל את מהלך שמיעת המשפט גופו, ולהקל על ניהול ההליך באמצעות קיצור שלב העדויות והחקירות בפני בית המשפט, תוך מיצוי הניתן בשלב המקדמי (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית 444 (1995)). תירגום המונחים המופיעים בתמלול רשת הקשר שייך לעניין הנדון, בהתאם לתקנה 107 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - התקנות), ותשובתו של התובע לשאלה זו תועיל לחיסכון ניכר בזמן שיפוטי. בטענותיו של התובע בתגובתו לא ראיתי סיבה שתצדיק את הימנעותו מלהשיב לשאלה. עליו לעשות כן.
עד כאן באשר לבש"א 5351/07, ומכאן לבש"א 5386/07.
9. את הטענה כי יש לדחות את הבקשה על הסף, אינני מקבל. טענתן של הנתבעות כי בבקשה שולבו טענות עובדתיות אינה נכונה, שכן התובע העלה טענות אלה כאפשריות בלבד, מתוך כוונה להוכיחן בהמשך הדרך, כרקע לשאלות שהיפנה לנתבעות, ולאו דווקא כטענות עובדתיות שהוא טוען מידיעתו לאמיתותן בשלב הזה.
10. שאלת סיווגם הביטחוני של התחקירנים שעסקו בהכנת הכתבה (שאלה מס' 6) איננה עניין להליך זה. לא מצאתי קשר בינה לבין הסעדים המבוקשים או הטענות הנטענות בכתב התביעה. הקשר בין הסיווג הבטחוני לבין הטענה כי עורכי התוכנית נהגו בזילות בחומרים מסווגים, אמנם אפשרי, אך הקשר בין אלה לבין הוכחת עילות התביעה הינו רחוק למדי, ואינו עומד במבחן תקנה 107 לתקנות.
11. התובע מבקש בשאלות 9-11, 16, 22, 23 ו- 24 לחשוף את זהותם של המקורות אשר מהם קיבלה הנתבעת 1 את המידע על הפרשיה. התובע טוען כי חשיפת המקור ומניעיו למסירת המידע יוכלו ללמדנו על מידת תום הלב של הנתבעות ועל הלכי-רוחן בעת הכנת הכתבה. לשיטתו, אחת השאלות המרכזיות שבית המשפט יצטרך להכריע בה היא השאלה האם מדובר בעריכה עיתונאית לגיטימית או ב'בישול' של חומרי הגלם לצורך בניית סיפור שאינו תואם את פני המציאות. התובע טוען כי לשם בחינת שאלה זו לא יהיה מנוס מפני חשיפת המקור וחקירתו. התובע הוסיף, כי לדעתו מדובר בקנוניה שנרקחה נגדו, בין אותו מקור לבין הנתבעות, כדי ליצור אווירה מפלילה שתוביל להרשעתו, ואולי מטעמים נוספים. לגופו של עניין טוען התובע כי הרציונל העומד בבסיס מתן החיסיון למקורות עיתונאיים איננו מתקיים במקרה דנן, שבו אותו מקור הוא עובד ציבור, לפי השערתו של התובע. לשיטתו, כאשר עובד ציבור מגלה פרטים תוך הפרת חובת סודיות ומתוך כוונה להשפיע על הליך משפטי, אין הצדקה ליתן לו הגנה. החיסיון העיתונאי הוא חיסיון יחסי, הדורש איזון בין האינטרס הציבורי שבשמירה על המקורות העיתונאיים לבין האינטרס שבמיצוי ההליך המשפטי הספציפי ופרישת כל הראיות הקשורות בו, אשר גם הוא, בסופו של דבר, אינטרס ציבורי. במקרה דנן, טוען התובע כי עוצמתו של האינטרס החברתי נמוכה ביותר, שכן בעת פרסום הכתבה, הפרשה כבר פורסמה ברבים, התבצעה חקירה, ואף הוגש כתב אישום.
12. כידוע, בפסק הדין בעניין ציטרין (ב"ש 298/86 ציטרין ואח' נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב, פ"ד מא(2) 339 (1987)) נקבעו יסודות ההגנה על החיסיון העיתונאי בשיטתנו המשפטית. בית המשפט (כב' הנשיא מ' שמגר) שירטט מבחן בן שלושה שלבים לקביעה האם יש להסיר את החיסיון העיתונאי לשם הגשת ראיה במשפט: "(א) ראשית, נבחנת הרלוונטיות של השאלה; (ב) שנית, נבחן אם אכן מדובר בעניין מהותי, כמבואר לעיל; (ג) שלישית, נבחן אם המידע אכן דרוש במקרה הקונקרטי הנמצא בדיון, היינו, אם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלי לדרוש גילוי של מקורות המידע" (שם, 361).
13. במקרה דנן ובשלב הנוכחי, אני סבור כי אין עילה להסיג את החיסיון העיתונאי ולהורות על גילוי המקור/ות. גם אם נניח, לצורך התנאי הראשון, כי השאלה רלוונטית לצורך המשפט, הנני סבור כי התביעה איננה ממלאת אחר התנאי השני. "אין זה מתיישב עם שמירת מעמדה של הזכות [לחיסיון עיתונאי - נ' ס'], כי עיתונאי ייאלץ לגלות מקורות מידע בשל כל מעשה, אך ורק מאחר שהוא מוגדר כעבירה ויהיה זה, למשל, עוון קל ערך או אולי אף עבירה, אשר לפי מהותה נושאת עמה אחריות דווקנית. נושא מהותי פירושו כי המדובר בפשע או בעוון בעלי תוצאות או משמעות מהותיות או במעשה עוולה חמור, שלגביו נדרש גילוי המקור מאחר שאין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע. במקרה כזה יוכל בית המשפט שלא להכיר בחיסיון של העד" (שם). במקרה דנן, אין ידוע כלל באופן וודאי על עבירה שנעברה. ידוע רק כי מידע הגיע לידיה של הנתבעת 1, ועל עובדה זו, ואולי על פרטים נוספים שכמוסים עמו, מבקש התובע להשתית את השערתו כי המידע הגיע באמצעות מקור אשר מעל באמון שניתן בו, ובניגוד לסמכותו מסר מידע שלא רשאי היה למסור. אכן, אין לשלול אפשרות זו. ברם, על סמך השערה בלבד, גם אם הגיונה בצידה, אין הצדקה להסיר את החיסיון העיתונאי. כפי שאין ניתן להסיר חיסיון בשל עבירה קלת ערך, כך אני סבור כי אין להסיר חיסיון על סמך חשד לעבירה, שאין ידוע כלל אם נעברה. ביתר שאת נכונים הדברים כאשר נושא משפט זה איננו עצם העבירה, אלא תביעת לשון הרע ונזקיה. ככל שניתן לאמוד את מצב הדברים בשלב הנוכחי, הנני סבור כי עשיית משפט צדק תתאפשר גם ללא גילויו של המקור.
מסיבה זו, קרי, שהעבירה הנטענת איננה נשוא המשפט דנן, אני סבור שהתביעה גם לא באה בשעריו של התנאי השלישי שבהלכת ציטרין, שכן שלצורך בירור עילות התביעה ניתן להסתמך על ראיות אחרות, מבלי לדרוש את גילויים של מקורות המידע.
14. על הסרת חיסיון עיתונאי במשפטי דיבה נאמר כבר על-ידי בית המשפט העליון כי "חיסיון זה אמנם אינו מוחלט, ויש שהוא נסוג מפני אינטרסים ציבוריים אחרים. אולם אין בכך להצדיק נסיגת החיסיון העיתונאי במשפטי דיבה, כשהתועלת לתובע מידיעת מקור המידע הינה שולית, וכשהכרעת בית המשפט מנותקת ממקור המידע, ומבוססת על חומר הראיות המובא לפניו" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 877-876 (1995)).
אינני רואה אפוא לחייב את הנתבעות להשיב על שאלות 9, 10, 11, 16, 22, 23ו-24.
15. בנוגע לשאלות 37, 38, 39 ו-42, הנוגעות לתקבולים מאת המפרסמים עבור הקרנת פרסומות בשעת שידור התכנית "עובדה", השיבה הנתבעת 1 בתצהירה כי אינה יודעת וכי הדבר איננו רלבנטי.