השופט ס' ג'ובראן:
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (תיק 3273/97) מיום 22.11.2005, אשר דחה את בקשתו של המערער, עו"ד שטנדל, לאשר תביעתו כתובענה ייצוגית כנגד המשיבים, חברת בזק בינלאומי בע"מ ושניים ממנהליה.
רקע עובדתי
ראשיתה של הפרשה שבפנינו היא בבקשה שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשמם של בני הזוג הלוי, לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית. התביעה התבססה על טענתם של המערער ובני הזוג, כי לקראת פתיחת שוק השיחות הבינלאומיות לתחרות, יצאה המשיבה 1 (להלן: בזק בינלאומי) במסע פרסום נרחב, החל מחודש ספטמבר 1996, בו ציינה כי תעריפיה זולים וכי עלות השיחות הבינלאומיות באמצעותה היא נמוכה. עוד נטען, כי בחודש יולי 1997, בסמוך לפתיחת השוק ולכניסת גורמים נוספים לתחרות, פרסמה בזק בינלאומי פרסומים נוספים שהפעם ציינה בהם כי מחיריה זולים וכדאיים ביותר, כל זאת תוך שהיא משמיטה את העובדה כי כדי ליהנות מהתעריפים הנמוכים, הלקוח צריך להירשם כמנוי, אחרת ייגבו תעריפים הגבוהים מאלה של החברות המתחרות.
בימים 9.11.1997 ו-10.11.1997, פורסם בכלי התקשורת כי הממונה על ההגבלים העסקיים במשרד המסחר והתעשייה (כיום משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה) קבע שבזק בינלאומי ניצלה לרעה את מעמדה בשוק השיחות הבינלאומיות ונקטה מדיניות מכוונת שבאה להטעות את הציבור בקשר לעלות השירותים שהיא מספקת.
יומיים לאחר מכן, ביום 12.11.1997, הגיש המערער את התביעה ואת הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית (תיק 3273/97). התביעה התמקדה בשני פרקי זמן: האחד, עובר לפתיחת שוק השיחות הבינלאומיות בפני חברות אחרות בין הימים 1.9.1996 ו-2.7.1997 (להלן: התקופה הראשונה) והשני, לאחר פתיחת השוק לתחרות בין הימים 3.7.1997 ו-12.11.1997 (להלן: התקופה השנייה). יש לציין, כי הוכח שהמערער השתמש בשירותי בזק בינלאומי בתקופה השנייה, בימים 3.7.1997-5.7.1997 (להלן: התקופה הרלוונטית) ועל פרק זמן זה נסב הדיון לגביו.
יצוין, כי תחילה הועלתה בידי המשיבים טענה של חוסר סמכות מקומית. אולם, לאחר בקשת המערער להוסיף את עצמו ואת אשתו כצד להליך, שכן הם מתגוררים בבאר-שבע ולטענתו מתקיימת עילת תביעה בעניינם, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה ויתרו המשיבים על טענת חוסר הסמכות המקומית. יחד עם זאת, שאלת צירופם של המערער ורעייתו נותרה פתוחה, ובית המשפט המחוזי החליט כי היא תוכרע במסגרת הדיון בבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית.
בהחלטתו מיום 19.6.2001, דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' לרון המנוח) את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית (להלן: החלטת הדחייה הראשונה). תחילה דן בית המשפט בשאלת התאמת בני הזוג הלוי להיות התובעים הייצוגיים וכן בשאלת צירופם של המערער ורעייתו. בנוגע לבני הזוג, קבע בית המשפט כי הם אינם מתאימים לייצג את קבוצת התובעים, שכן מלבד שיחת טלפון קצרה ביותר שערכה האישה בתקופה הראשונה, בני הזוג הלוי לא השתמשו בשירותיה של בזק בינלאומי בתקופה הנטענת.
גם באשר לרעייתו של המערער, התברר כי היא כלל לא ערכה שיחות טלפון בינלאומיות בתקופה הראשונה, וכי בתקופה השנייה נערכו שתי שיחות, האחת נוכח טעות בחיוג במספר, והשנייה לאחר שהיא נרשמה כמנויה בבזק בינלאומי ועל כן לא מתקיימת לגביה הטעייה. על כן, אף רעייתו של המערער נמצאה כתובעת לא מתאימה.
באשר למערער, מצא בית המשפט כי הוא מתאים להיות התובע הייצוגי, שכן הוא קיים מספר שיחות טלפון בינלאומיות במהלך שלשה ימים רצופים בתקופה הרלוונטית, באמצעות בזק בינלאומי ולכן קמה לו תביעה אישית בעניין זה. לדבריו, שנתמכו בתדפיסי שיחות הטלפון שלו, הפסיק לשוחח באמצעות בזק בינלאומי מיד לאחר שנודע לו על ההטעיה.
כמו כן, אישר בית המשפט את הטענות הבאות: המספר הגדול של הצרכנים שעשו שימוש בשירותי בזק בינלאומי, מצדיק הגשת תביעה ייצוגית; התביעה תהפוך לכדאית רק במידה והתובעים יצורפו לתובענה ייצוגית, בשל עלות היתר הקטנה של השיחות שבוצעו על ידי צרכנים פרטיים בעקבות ההטעיה; בתביעות נשוא הדיון, מתעוררות שאלות משותפות של חוק ושל עובדה; הבקשה הוגשה בתום לב; המערער עמד בדרישות הצגת התשתית הראייתית והוכחת סיכויי ההצלחה בתביעה, על פי הסטנדרט המקובל בתובענות ייצוגיות; ולבסוף, מצא בית המשפט כי קיים קשר סיבתי בין הפרסומים של בזק בינלאומי לדרך התנהגותו.
ואולם, חרף קביעות אלה, החליט בית המשפט כי אין מקום לאשר את הגשת התביעה הייצוגית על ידי המערער ממספר נימוקים. הנימוק הראשון הסתמך על עמדתו של פרופ' גולדשטיין (במאמרו:S. Goldstein, Class Action in Israel, 13 Int. Cong. Comp. Law (1990) 45, 65), לפיה המטרה העיקרית של מכשיר התביעה הייצוגית אינה פיצוי, אלא הבטחת ציות לנורמות חוקיות ואכיפת החוק. במקרה זה, אין סיבה לאשר הבקשה, מאחר ופרסום דו"ח הממונה על הגבלים עסקיים ופרסום דבר ההטעיה בכלי התקשורת מנע את המשך ההטעיה ומטרת אכיפת החוק הושגה. הנימוק השני היה הרישול בהגשתה, שכן ההליך נפתח על ידי מבקשים לא מתאימים וללא בדיקה של הבסיס העובדתי לבקשה על ידם. הנימוק השלישי לדחיית הבקשה היה כי השימוש בשירותה של בזק בינלאומי נובע משיקול אינדיווידואלי, ולכן לא די בקביעת קיומה של הטעיה בפרסום, כדי לפסוק פיצויים לתובעים. על כל אחד מן התובעים יהיה להוכיח קשר סיבתי בין אותה הטעיה לבין השיחות שביצע. לאור משקלם המצטבר של שלושת הטעמים, דחה כאמור בית המשפט את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, אולם בחר שלא לחייב את המערער בהוצאות, "בשים לב למהות ההטעיה ולעזות המצח שבה נעשתה".
על החלטה זו הוגש ערעור בפני בית משפט זה (ע"א 7346/01) בטענה כי פסק הדין בבקשה ניתן בטרם הייתה למערער אפשרות להציג את טענותיו בבקשה לאשר את התובענה כייצוגית.
בית המשפט (כבוד השופטים ת' אור, א' א' לוי וא' חיות) קיבל את הערעור בהסכמת הצדדים, והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לדיון לגוף העניין, לאחר השלב שבו הוחלט על צירוף המערער כתובע נוסף.
בית המשפט המחוזי
בפסק דינו מיום 22.11.2005, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' ברקאי) את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית (להלן: החלטת הדחייה השנייה), זאת לאחר שלמד מקרוב את טענות הצדדים, אימץ את נימוקיו של בית המשפט המחוזי בהחלטת הדחייה הראשונה ככל שיש בהם לדחות את הבקשה לאישור ואף הוסיף על כך טעמים חדשים. כמו כן, חלק בית המשפט על מספר קביעות בהחלטת הדחייה הראשונה, אשר מטות את הכף לטובת האישור.
ראשית, קיבל בית המשפט בניגוד להחלטת הדחייה הראשונה, את הטענה שגם עילת התביעה של המערער עצמו לא הוכחה. זאת מפני שלאחר ביצוע השיחות באמצעות בזק בינלאומי בתקופה הרלוונטית, עם היוודע לו דבר ההטעיה, המערער אמנם עבר להשתמש בשירותי החברות המתחרות, אך זמן קצר לאחר מכן, ביום 15.7.1997 הצטרף כמנוי לבזק בינלאומי והשתמש בשירותיה. שנית, קבע בית המשפט כי המערער קיבל זיכוי על השיחות שביצע בשלושת הימים בתקופה הרלוונטית. ושלישית, צוין כי המערער לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין הפרסום המטעה לשימוש בשירותיה של בזק בינלאומי ולנזק שנגרם לו. לבסוף, מצא בית המשפט לנכון להדגיש את הדרך המרושלת שבה הוגש ההליך ואת החשש שעולה כתוצאה מכך כי מעורבים שיקולים זרים בהגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.
מכאן הערעור בפנינו.