השופט א' רובינשטיין:
רקע
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (השופטת - כתארה אז - ס' רוטלוי (אב"ד), שכתבה את פסק הדין, השופט א' טל והשופטת ע' סלומון צ'רניאק) מיום 21.9.2004 בתפ"ח 1096/03, בגדרו הורשע המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977; על המערער נגזר מאסר עולם.
האישום
ב. בתאריך 12.6.2003, בשעה 15:15 לערך, צעד מרדכי ויצמן (להלן המנוח) ברחוב יהודה מרגוזה בשוק הפשפשים ביפו מכיוון רחוב בית אשל לעבר חנותו ברחוב עולי ציון. בדרכו, ניגש אליו אדם, וירה בראשו ובחזהו. הקליעים שחדרו לגופו של המנוח גרמו למותו במקום.
בכתב האישום שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו נטען, כי המערער הוא מבצעה של עבירת הרצח. כנטען, יצא המערער מחנותו ברחוב יהודה מרגוזה כשבידו אקדח וירה לעבר המנוח בכוונה תחילה לגרום למותו.
בית המשפט המחוזי מצא את המערער אשם במות המנוח, והרשיעו בעבירת רצח לפי הוראת סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. כן הושת על הנאשם עונש של מאסר עולם.
פסק הדין קמא
ג. קו ההגנה של המערער בבית המשפט המחוזי היה כי נפלה טעות בזיהוי, וכי הוא אינו האיש אשר ירה למוות במנוח. גרסתו היתה, כי ביום הרצח הגיע לחנותו שבשוק בשעות הבוקר, וממנה לא יצא עד אשר בצהרי אותו יום הגיעו אליו חוקרי המשטרה והודיעו לו כי הוא מעוכב לחקירה. לטענת המערער, האישום מקורו בשמועה שנפוצה בשוק, והמשכה במסע דיג מגמתי שערכה נגדו המשטרה.
בית המשפט הרשיע את המערער בהסתמך על מספר ראיות, שמהן הוכח בעיניו מעבר לכל ספק סביר, כי המערער הוא האיש שירה במנוח. הוטעם, כי הרשעת המערער מבוססת על רצף של עדויות ראייה, שכל אחת מהן מתייחסת לחלק אחר של האירוע, וכן על ראיות נוספות, בחלקן עדויות מומחים ובחלקן ראיות בדבר התנהגותו של הנאשם לאחר האירוע ובחקירתו. הרשעתו של המערער התבססה על עדותו של יעקב מלכי (להלן מלכי) שראה את המערער יורה באקדח; על עדותו של יריב לוי (להלן יריב) שראה את המערער והמנוח צועקים, שמע ירי וראה את המערער מכניס את האקדח למכנסיו; על עדותו של רוברט ברמלי (להלן ברמלי) שראה אדם הדומה למערער ממשיך לרוץ במעלה הרחוב ויורה לכיוון אדם צעיר הנמלט ממנו; ועל עדותו של אריק אדרי (להלן אדרי) שראה את בנו של המנוח נמלט לאותו כיוון עליו הצביע ברמלי. כן נקבע, כי קיימת סבירות גבוהה לכך, שהפצעים שנמצאו סמוך לאחר הרצח בידו השמאלית של המערער נגרמו כתוצאה מהאופן שבו אחז באקדח בזמן הירי. צוין, כי גם בממצאי בדיקת פרופרינט (בדיקה לאיתור סימני מתכת) שנערכה למערער יש משום ראיה כי ירה באקדח. עוד נקבע, כי שקריו של המערער באשר לנסיבות הרצח ומקור פציעתו, סירובו להיבדק בדיקת פרופרינט, גילויי ההתנהגות שנלוו לכך וההרחקה העצמית מהזירה, משמשים לחובתו. על רקע כל אלה סיכם בית המשפט המחוזי את ממצאיו העובדתיים בהאי לישנא:
"המנוח עבר על פניו של יריב לוי, השניים ברכו זה את זה לשלום, ומיד לאחר מכן ירה והרג הנאשם את המנוח ביריות אקדח. מכאן פנה הנאשם והמשיך לרוץ במעלה רחוב יהודה מרגוזה, בואכה רחוב עולי ציון, כשהוא יורה לכיוונו של אליעזר ויצמן, בנו של המנוח, שהצליח להימלט ממנו, הנאשם נראה כשהוא מכניס את אקדחו לגופו. מספר דקות לאחר מכן חזר הנאשם לחנותו, רחץ את עצמו, התנגב, שם מגבת על הפצעים בידו השמאלית, שנגרמו לו בזמן הירי ואז נתפס על ידי המשטרה" (עמ' 88- 89 להכרעת הדין; הדגשה הוספה).
כן נקבע, כי נתקיימו במערער יסודותיה של עבירת הרצח, והוא הורשע, כאמור, בעבירה זו.
הטענות בערעור
ד. (1) באי כוח המערער, שהתאמצו לרדת לעומק הקשיים בתיק ולהציפם בשנית, מייסדים את טיעוניהם על שלושה נדבכים עיקריים. האחד, כי מחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא עולה, שקיימת אפשרות סבירה, כי אחיו של המערער, יצחק בן סימון (להלן יצחק), הוא שירה במנוח. נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתעלם מאפשרות זו.
המערער טוען לעניין זה, כי חומר הראיות ממקם את המערער ואת יצחק בסמוך לגופת המנוח בזמן הירי, ומפנה לעדותו של מלכי. כן נטען, שאף מעדותו של ברמלי ניתן להסיק כאפשרות סבירה, שיצחק הוא היורה. לדברי המערער, שגה בית המשפט כשלא ייחס משקל לעובדה, שחקירת המשטרה התמקדה במערער ושלא מוצו כיווני חקירה נוספים, אף שמהעדויות שגבתה המשטרה היה מקום למצותם. בהקשר זה נטען, כי מלכתחילה נפל החשד ברצח על יצחק ולא על המערער. עוד נטען, כי מחדלים שנפלו בחקירת המשטרה גרמו לכך, שלא ניתן היה להוכיח את אשמתו של יצחק. על מחדלים אלה מנה המערער את העובדה, שהאקדח ששימש לרצח לא נמצא; שלא נערכה ליצחק בדיקת פרופרינט; ושלא נערך לעד מלכי מסדר זיהוי. לבסוף נטען, כי ליצחק, בניגוד למערער, היה מניע לביצוע הרצח, וכי אי העדתו של יצחק במשפט מטעם המערער, וניסיונות המערער להרחיקו ממקום הרצח, נבעו מרצונו למנוע את הפללת יצחק. לטענת המערער, בדברים האמורים יש כדי להצביע על כך, שקיימת אפשרות סבירה כי יצחק בן סימון הוא שרצח את המנוח.
(2) הנדבך השני בטיעונם של באי כוח המערער מתבסס על הראיות והעדויות שהונחו בפני בית המשפט המחוזי, ואשר, כך לדברי הסניגורים, מכוונות כולן למסקנה שאדם אחר גרם למותו של המנוח, ולמצער מעוררות ספק סביר ביחס לאחריותו של המערער לביצוע הרצח. לשיטתם, שגגה נפלה מלפני בית המשפט משהסתמך על שמועה - כנטען - לביסוס הרשעתו של המערער. נטען, כי טעה בית המשפט קמא בהערכת מהימנות עדותו של העד מלכי, בכך שלא ניתן משקל ראוי לגילו ולמצבו הרפואי. כן נטען, כי לא ניתן היה לסמוך על עדותו של העד יריב, שכן בעדותו נמצאו סתירות ואי דיוקים רבים, וכן בשל מצבו הנפשי של יריב בעת מתן עדותו. לדברי המערער, לא זו בלבד שמשקלן של כל אחת מהעדויות הנזכרות נמוך ביותר, אלא שהן אף סותרות זו את זו. עוד נטען, כי אין בעדותם של ברמלי ואדרי לפעול לחובתו של המערער. באשר לממצאי בדיקת הפרופרינט נטען, כי אין בהם כדי לחזק את הראיות כנגד המערער, הן ביחס למקור הכתם שהתגלה על גבו והן ביחס לסירובו לעבור את הבדיקה. עוד נטען בהקשר זה, כי ממצאי הבדיקה בהם נתגלו סימני מתכת על גב המערער, סותרים את עדותו של יריב, לפיה הכניס המערער את האקדח אל בסמוך לבטנו. בדומה, חולק המערער על קביעת בית המשפט, לפיה הפציעה בידו השמאלית נזקפת לחובתו. טענתו האחרונה של המערער בגדר נדבך זה היא מעין טענת על, ה'מרחפת' מעל לכלל הראיות בתיק, ולפיה הדרך בה התנהלה החקירה והתנהגות החוקרים השפיעו על גרסאות העדים. נוכח האמור, כך נטען, לא הוכחה אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר.
(3) הנדבך השלישי עליו התבססו טיעוני המערער, עניינו בטענה, לפיה במהלך המשפט נחשף בית המשפט המחוזי להרשעתו של המערער בעבר בעבירת הריגה. נוכח עוצמתן החלשה של הראיות בתיק דנן והמשקל הנמוך שיש להעניק להן, כך נטען, המסקנה הסבירה היא כי היחשפותו של בית המשפט קמא לחומר ראיות בלתי קביל זה תרמה להרשעת המערער.
טענות המשיבה
ה. (1) בא כוח המשיבה, מצידו, מבקש להותיר על כנן את קביעותיו ומסקנתו של בית המשפט המחוזי, שכן לשיטתו לא הצליח המערער לעורר ספק כלשהו באשמתו.