נדחה ערעורם של עוסקים בניכיון שיקים על הרשעתם בקשר לפרשת הבנק למסחר

השופטת  ד' ברלינר:

בשנת 2002 התגלתה ונחשפה פרשת הבנק למסחר (להלן: "הבנק") שהכתה גלים במשק ובציבוריות הישראלית. מי שהיתה סגנית מנהל מחלקת ההשקעות של הבנק, אסתר אלון (להלן: "אתי") הודתה והורשעה במעילה וגניבה של סכומי עתק מכספי הבנק. כדרכן של פרשיות גדולות, הניבה גם פרשה זו, לצד התיקים וכתבי האישום המרכזיים, גם תיקי "לוויין". התיק הנוכחי הוא אחד מאותם תיקי לווין.

המדינה סברה, וכך טענה בכתב האישום שהוגש נגד המערערים ושניים אחרים, כי הם נמנים עם המעגל הראשון של מבצעי עבירת הגניבה מהבנק והיו בפועל שותפים לגניבה. בית משפט קמא, כבוד השופט ד' רוזן מבית המשפט המחוזי בתל אביב, זיכה את המערערים מן העבירות המבטאות את שותפותם לגניבה עצמה, אולם הרשיעם בעבירות נוספות שיוחסו להם. על הרשעתם בעבירות הנוספות, וכן על הענישה שהוטלה עליהם, הערעור בפנינו.

מבוא

1.       המערערים היו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום שותפים שווים בבעלות של עסק להמרת מט"ח בשם "מנינט" (להלן: "העסק"). בין היתר עסקו במסגרת עסק זה גם בניכיון שיקים ומתן הלוואות בריבית.

מכוח תפקידה טיפלה אתי אלון בכספי לקוחות הבנק, חשבונותיהם, פיקדונותיהם, תוכניות חסכון והלוואות. את הגניבה בצעה אתי על ידי כך שזייפה מסמכים ויצרה מצג שווא כאילו לקוחותיה ביקשו למשוך כספים מחשבונותיהם ו/או ביקשו הלוואות. לדרישתה של אתי הונפקו שיקים בנקאיים של הבנק למסחר, כאשר שמות המוטבים היו לקוחות הבנק או שמות בדויים. בעזרת מעשים אלו מימנה אתי את כיסוי חובותיו של אחיה, עופר מקסימוב (להלן: "עופר"), אשר נהג להמר בסכומים עצומים והפסיד בשל כך סכומי עתק.

השיקים הבנקאיים הועברו לגיל גילקרוב (להלן: "גילקרוב"), בן דודו של עופר, מי שהיה נאשם מס' 1 בכתב האישום הנוכחי. 19 מהשיקים הבנקאיים הללו, בסכום כולל של 8,468,000 ש"ח הועברו ע"י גילקרוב למערערים, אשר קבלו בתמורה לפדיון השיקים במזומן, בשקלים או בדולרים, עמלה.

2.       בכתב האישום נטען כי המערערים זייפו את חתימת המוטבים אשר שמם הופיע על השיקים הבנקאיים, ללא הרשאתם לחתום בשמם, על מנת שיוכלו להפקידם. כאמור המדינה טענה כי את מעשיהם בצעו המערערים בשיתוף פעולה עם אתי, עופר וכן גילקרוב. לכן יוחסו להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וגניבה בידי עובד לפי סעיפים 499(א) ו-391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). בנוסף, יוחסו להם עבירות על סעיפים 415, 418 ו-420 לחוק העונשין וכן עבירות בגין פעולות ברכוש אסור לפי סעיפים 3(א) ו- 4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון").

כחלק מן המבוא נציין כי העובדות בתיק זה ככל שהן נוגעות לרכיב המעשה כמעט אינן שנויות במחלוקת. המחלוקת נסובה סביב הוכחת הרכיב הנפשי, השלכותיו הנקודתיות והרוחביות של רכיב זה, והדברים יובהרו בהמשך.

פסק הדין של בית המשפט קמא

3.       כאמור, 19 מהשיקים הבנקאיים שהוציאה אתי אלון הגיעו לידי גילקרוב וממנו למערערים. המערערים חתמו או רשמו על גב חלק מהשיקים הנ"ל את שמות המוטבים בשיק. בימ"ש קמא קבע כי בכך זייפו המערערים את השיקים. החתימות נחזו להיות כאילו נחתמו על ידי המוטבים. המערערים היו מודעים לכך כי ללא חתימת היסב זו לא יופקד השיק בחשבונם, וכי בחתימתם במקומו של המוטב הם פועלים בניגוד לחוק. 

בית המשפט דחה בכך הן טענתם העובדתית של המערערים, לפיה האמינו כי ניתנה להם הרשאה לרשום את שם המוטב בגב השיקים הבנקאיים על ידי גילקרוב; והן את טענתם המשפטית של המערערים, אותה ניסו לבסס על דיני השטרות, ולפיה, כיוון שרכשו את השיקים מגילקרוב במיטב כספם, הזכויות בהם שייכות להם. מכאן, זכותם המלאה לרשום את שמותיהם של המוטבים הנקובים בהם ולחתום במקומם. המערערים אף טענו בהקשר זה, בהתבססם על סעיף 6(ג) לפקודת השטרות, כי משהשיקים הבנקאיים הוכנו לטובת נפרע בדוי, מותר היה להם לנהוג בשיקים כאילו היו שיקים למוכ"ז. 

בהסתמכו על הודאותיהם של המערערים במשטרה, עדותו של מנהל סניף בנק  אגוד, אשר נפגש עם המערערים והסביר להם כי שיק ללא חתימת המוטב עצמו לא יכובד, ועדותו של יחזקאל עבודי, שהיה עובד של המערערים וזייף לבקשתם את חתימות המוטבים על גבי השיקים, קבע בית משפט קמא כי המערערים ידעו היטב כי דרושה חתימת היסב של המוטב עצמו וכי הם אינם רשאים לחתום במקומו. את מסקנתו העובדתית סיכם בית המשפט באומרו כי המערערים סברו כי "פועלים הם מחוץ לגדרות החוק" (עמ' 46 להכרעת הדין).

לעניין טענתם המשפטית של המערערים המבוססת על פקודת השטרות, קבע בית המשפט כי זו נולדה רק במשפטם לצורך בניית "מתרס" הגנתם (עמ' 40). בעת שחתמו או רשמו את שמות המוטבים על גב השיק היתה מחשבתם הפלילית שונה, והם היו ערים לכך כי מעשיהם מהווים עבירה על החוק "... נקיטת היסודות העובדתיים של עבירת הזיוף הושלמה - בזמן ביצועה - במחשבה פלילית" (עמ' 45).

בהמשך דן בית המשפט בהשלכותיה  של פקודת השטרות לעניין ביצוע עבירות זיוף על פי חוק העונשין, והגיע לכלל מסקנה כי אין בכוחם של דיני השטרות להושיע את המערערים. במהלך הדיון בפנינו הודיע עורך דין ליבאי בא-כח  המערערים כי הוא חוזר בו מטענותיו באשר לנפקותה של פקודת השטרות, שעל כן נושא זה לא יבחן, וקביעותיו של בית משפט קמא תשארנה בעינן.

4.       התייחסותו של בית המשפט לעבירות של חוק הלבנת הון היתה קצרה ולקונית, ועל העדרו של דיון ממשי בעבירות אלה מלינים בין היתר הסנגורים. אליבא דבית משפט קמא העבירות בהן הורשעו המערערים היו "עבירות מקור" כמשמעותן בחוק הלבנת הון. המערערים, במטרה להסתיר את מקור הכספים ואת זהות בעלי הזכויות בהם הפקידו את השיקים בחשבונות הבנק שבבעלותם בבנק איגוד, כנגד מזומנים במט"ח ובמטבע מקומי. בכך, עברו עבירות לפי סעיף 3(א) ו-4 לחוק איסור הלבנת הון.

5.       לשם השלמת התמונה ומשום שבצמתים מסוימים בדיון עשויה להיות לכך חשיבות, להלן התייחסות קצרה לעבירות מהן זוכו המערערים.

בית המשפט זיכה כאמור את המערערים מעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וכן מעבירה של גניבה בידי עובד. נקבע כי לא הוכח שהמערערים פעלו כמקשה אחת עם עופר ואתי, או קשרו קשר לביצוע העבירות הפליליות המיוחסות להם. בית המשפט קבע כי לא הוכחה הסכמה של אתי, עופר, גילקרוב והמערערים לפעול לביצוע העבירות, ולא הוכחה כל מודעות של המערערים להתקשרות הדדית. לעניין הגניבה נקבע כי בכך שהמערערים רכשו את השיקים הבנקאיים מגילקרוב ושילמו עבורם במזומנים, ולאחר מכן חתמו חתימת היסב ראשונה, כשהם פועלים בכך לטובת לקוחותיהם, שחפצו להסתיר מקור הכספים ברשותם, אין "כדי להוכיח או ללמד על מודעות כלשהי של הנאשמים על מעשי הגניבה והמרמה שבוצעו על ידי אתי אלון ואחיה" (עמ' 35).  

הערעור על הכרעת הדין