נדחה ערעורו של ירון סנקר שהורשע בשתי עבירות רצח - הודאותיו במשטרה היו קבילות

השופט א' א' לוי:

1.        בית-המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער, פה אחד, בשתי עבירות של רצח, וכן בעבירות של ניסיון לרצח, בריחה ממשמורת חוקית, שוד מזוין, קשירת קשר לבצע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, ניסיון לחבול בחומר נפיץ, ונשיאת נשק והובלתו. בעקבות ההרשעה, נדון המערער לשני מאסרי עולם במצטבר, וכן 25 שנות מאסר לנשיאה בחופף. הטענה המרכזית בה התגונן המערער במהלך משפטו - ובה הוא דבק גם בהליך הנוכחי - היא כי ההודאות שמסר בחקירתו במשטרה ובעטיין הורשע, אינן קבילות לשמש כראיות מאחר שניתנו בניגוד לרצונו החופשי.

האישומים

2.        כתב-האישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ייחס למערער שישה אישומים שבוצעו כולם בעת שהיה בבריחה ממאסר בן 12 שנים. האישום הראשון עניינו מעשה שוד שביצע המערער בגפו, בעוד שיתר האישומים עניינם ניסיונות חיסול שונים בהם נטל חלק בהוראתם של אחרים.

           מהאישום הראשון עולה, כי כשלושה חודשים לאחר שיצא מהכלא ולא שב, ביצע המערער שוד מזוין בעסק להמרת כספים באשדוד, כאשר הוא מזוין בסכין עמו איים על עובדת המקום כי ירצח אותה אם תתנגד לו. באותו אירוע הוא נטל שלא כדין סכום של 17,000 דולר, 700 אירו ו-60,000 ש"ח.

           באישום השני נטען, כי במהלך שהותו בכלא התיידד המערער עם מי שהיה שותפו לתא, חנניה אוחנה (להלן: "חנניה"). בעקבות רציחתו של האחרון, חבר המערער לאחיו של חנניה, רפי ומשה אוחנה (להלן: "רפי", "משה" או "האחים אוחנה"), ואלה ביקשו ממנו, באמצעות איש הקשר שלהם, צ'רלי שטרית (להלן: "שטרית"), לגרום למותו של אחד - שמעון זריהן (להלן: "זריהן"), בו ראו את האחראי לרצח אחיהם. רפי הורה למערער להתלוות לאדם נוסף שהתעתד להיפגש עם זריהן במסעדה בתל-אביב, תוך שהוא נחזה להיות מאבטחו האישי, ולגרום למותו של זריהן. ביום המפגש המתוכנן, ד' באייר התשס"ג (6.5.2003), נסעו השניים למסעדה, ובהגיעם לשם שלף המערער את נשקו, ירה שלוש יריות בגבו של זריהן ונמלט. באישום זה יוחסו למערער עבירות של ניסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע פשע.

           באישום השלישי נטען, כי בבוקר יום ב' בסיוון התשס"ג (2.6.2003), הגיע המערער יחד עם חמישה אנשים, ובהם שטרית וישראל גנון (להלן: "גנון"), לבניין בו התגורר שלום דומרני (להלן: "דומרני"), מתוך כוונה לרצוח אותו כנקמה על שהביע סיפוק ממותו של חנניה. בעוד ששטרית ושלושה אחרים המתינו במקומות שונים מחוץ לבניין, נכנסו פנימה המערער וגנון, שהגיעו יחדיו במכונית גנובה אותה החנו בחניון הבניין, והמתינו בקומה הראשונה. כאשר ראו כי המעלית עושה את דרכה למטה מקומת מגוריו של דומרני, מיהרו ללחוץ על לחצן המעלית, כך שזו תיעצר מולם, אולם משהדלת נפתחה נגלה לעיניהם אדם אחר - שי בן אמו. זה האחרון, חברו של דומרני, שאל את המערער לפשר מעשיו במקום, והמערער, שהבין כי נחשף, מיהר לירות לעברו שלוש יריות בעוד שגנון ירה ירייה בודדת. באישום זה יוחסו למערער עבירות של ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע וחבלה בכוונה מחמירה.

           באישום הרביעי נטען, כי האחים אוחנה ביקשו לגרום למותם של האחים יעקב ונסים אלפרון, מאחר שחשדו כי גם להם היה חלק בהמתתו של חנניה. במהלך חודש ספטמבר 2003 הצטייד המערער, בסיועו של שטרית, בכובע, אקדח ומטען חבלה, ונסע לביתו של יעקב אלפרון. המערער ניסה לחבר לרכבו של האחרון מטען חבלה, אך משכשל, נטל את המטען ועזב את המקום. באישום זה יוחסה למערער עבירה של ניסיון לחבול בחומר נפיץ.

           באישום החמישי נטען, כי המערער קשר עם אחרים לרצוח את יצחק אברג'יל (להלן: "אברג'יל") ואחרים, על ידי פיצוץ מכונית תופת בפתח אולם שמחות. המערער, שטרית ואדם נוסף הכניסו מטען חבלה לרכבו של המערער ונסעו לכיוון האולם. המערער, שביקש למנוע את פיצוץ המכונית בפתח האולם, ביים תאונת דרכים, ובעקבותיה נמלט מהמקום ושב לדירתו עם האחרים. בעודם בדירה נטלו השלושה רובה מסוג M-16, והתמקמו בקומה השנייה של המרכז המסחרי הסמוך לאולם. משכשלו בזיהוי אנשים הקשורים לאברג'יל, הם עזבו את הזירה מבלי לבצע את זממם. באישום זה יוחסו למערער עבירות של ניסיון לרצח, נשיאת או הובלת נשק וקשירת קשר לביצוע פשע.

            באישום השישי והאחרון נטען, כי המערער קשר עם האחים אוחנה ושטרית לרצוח את חיים שאבי (להלן: "שאבי"), נוכח החשד כי היה מעורב ברצח של חנניה. ביום המיועד נסע המערער כשהוא מחופש למספרה בהוד-השרון בה שהה שאבי. עם כניסתו למקום ירה המערער ירייה אחת לעבר שאבי, וזה מיהר להימלט מהמקום, תוך שהוא חולף בריצה על פניו של תומר שבת ז"ל, עובר אורח תמים שישב בפתח המספרה כשהוא לבוש בחולצה דומה לזו של שאבי ותווי פניו דומים לו. המערער - שחשש כי שגה בזיהויו של שאבי - ירה לעבר תומר שבת מספר כדורים והרגו. בהמשך, הבחין המערער בשאבי כאשר הוא כורע על ברכיו, ירה בראשו, הרגו ונמלט מהמקום. באישום זה יוחסו למערער שתי עבירות של רצח בכוונה תחילה וקשירת קשר לביצוע פשע.

השתלשלות החקירה

3.        נוכח העובדה כי עיקר טענותיו של המערער תוקפות את הפעולות שנקטו החוקרים במהלך חקירתו, מצאתי לנכון לפרט את השתלשלות האירועים מרגע מעצרו. כחודשיים לאחר הרצח שתואר באישום השישי, נעצר המערער בשדה התעופה בן-גוריון כשהוא מנסה לצאת מהארץ בזהות בדויה, והוחזר לכלא שאטה כדי להמשיך לשאת במאסרו. במהלך חקירה משטרתית נרחבת בפרשה אחרת שזכתה לכינוי "תיק הביילורוסים", שאף בה היה המערער מעורב, בוצעו האזנות סתר לשיחות שביצע במכשירי הטלפון הציבוריים שבכלאו, ובהמשך הוא נעצר. במהלך חקירתו בימ"ר תל-אביב - חקירה שכאמור התמקדה בפרשת הביילרוסים ולא בפרשה דנן - ביקשה המשטרה להגיע להסכם עד מדינה עם המערער, אולם בסופו של יום לא הבשילו המגעים לכדי הסכם. אי לכך, נמסרה למערער הודעה לפיה המשא ומתן עמו הופסק, וכל שיאמר משלב זה ואילך עלול לשמש כראיה לחובתו (להלן: "הודעת ההפסקה", ת/251א). ואכן, כשבועיים לאחר מכן הוגש כתב אישום נגד המערער ואחרים בתיק הביילרוסים. המשך החקירה - בגין חשד למעורבותו של המערער ברצח הכפול של שאבי ותומר שבת ז"ל, התנהלה על ידי ימ"ר מרכז ונמשכה כשלושה חודשים. תחילה שמר המערער על זכות השתיקה, אולם שלושה ימים לאחר שהחלו החקירות, הוא פנה לרס"מ שמעון גבאי (להלן: "גבאי"), והתעניין באפשרות כי המדינה תסכים לחתום עימו על הסכם עד מדינה (ת/107ה, בעמ' 13), ושב והתעניין באפשרות זו גם בחקירתו הבאה על ידי רס"מ יוסי מגר (להלן: "מגר") (ת/111א, בעמ' 39). נקודת מפנה בחקירה התרחשה לאחר שחוקריו של המערער עימתו אותו עם קלטת בה הוא נשמע מספר על מעורבותו בעבירות פליליות, בפני מדובב ששהה עמו בתאו, שיחה שבמהלכה אף הצהיר "אכלתי אותה" (ת/13, צד B בעמ' 1). בעקבות זאת, שב המערער וביקש לנהל משא ומתן להסכם עד מדינה. החוקרים מצידם, הבהירו לו כי אין ולא יהיה הסכם כאמור ללא אישור הפרקליטות, אולם המערער התעקש כי החוקרים יפעלו להשגתו של אישור זה, ואף הכתיב להם בראשי פרקים את סוג המידע שיהיה מוכן למסור אם ייחתם עימו הסכם (ת/130). ביום המחרת, ט' באייר התשס"ד (30.4.2004), שבו החוקרים והבהירו לו כי לא מתנהל עמו משא ומתן, ועודדו אותו להודות במיוחס לו במטרה לכפר על מעשיו. מאמציהם של החוקרים צלחו, שכן כבר באותו יום מסר המערער הודאה מלאה על חלקו במרבית העבירות שיוחסו לו, ומיד לאחר מכן יצא את חדר החקירות והוקלט בסתר כשהוא מפליל את שולחיו (להלן: "ההודאה הראשונה" - ת/133ג-ה, ת/161).

           גם בימים שלאחר מכן, המשיך המערער ומסר פרטים נוספים שהיה בהם כדי להשלים את המידע שמסר לחוקריו במסגרת ההודאה הראשונה (ת/137, ת/138, ת/181א-ב, ת/26). באשר לאזהרה ששיגרו החוקרים לעבר המערער  - כי הם אינם מנהלים עמו משא ומתן - הרי שזו לא הייתה לשווא, שכן ביום ט"ו באייר התשס"ד (6.5.2004), אסרה פרקליטות המדינה לפתוח עם המערער במשא ומתן לכריתת הסכם (להלן: "החלטת הפרקליטות"). יחד עם זאת, החלטה זו לא הובאה לידיעת המערער. להיפך - בחקירה שנערכה למחרת היום ציינו החוקרים באוזניו כי טרם התקבלה החלטה בשאלה אם ניתן לקיים עמו משא ומתן, וכי החלטה זו צפויה להתקבל בשבוע שלאחר מכן. באותו יום שלח המערער מכתב לבני משפחתו בו הצהיר על כוונתו ליטול את חייו, הודה כי הרג שני אנשים וכן כי התוודה על מעשיו בפני החוקרים (ת/227, ת/140). יומיים לאחר מכן פנה המערער לחוקרים במטרה לקדם את הדיון בנושא הסכם עד מדינה, והציע לקיים מפגש עם שטרית כדי לשכנעו להפוך אף הוא לעד מטעם התביעה. במטרה לצנן את התלהבותו של המערער, יידע אותו רפ"ק שמעון אלימלך (להלן: "אלימלך") פעם נוספת כי לא מתנהל עמו משא ומתן, תוך שהוא מסייג את דבריו במילה "בינתיים" (ת/28, בעמ' 12). מספר ימים לאחר מכן נעתרו החוקרים לבקשתו של המערער ולקחו אותו לקברו של הבבא סאלי. במהלך הביקור ברחבת הקבר, וכאשר הוא מוקלט בסתר, מסר המערער פרטים נוספים על ניסיון הרצח של דומרני, וכן על מעשה רצח אחר שאינו מעניינו של תיק זה ובוצע על-ידי אחרים. ביום כ"ז באייר התשס"ד (18.5.2004), בעקבות בקשת המערער מחוקריו להיפגש עם רב כדי להיוועץ בו באשר להפללתם של שולחיו, הוא הופגש עם שוטר שהתחזה לרב (להלן: "הרב המתחזה"). מטרתם של החוקרים הייתה כי זה האחרון ישכנע את המערער למסור בכתב את ההודאות שמסר על-פה. תחבולה זו הצליחה, שכן כבר באותו יום מסר המערער הודעה מלאה ומפורטת שתועדה בכתב יד, בצילום ובהקלטת אודיו בה הוא הודה בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והפעם הפליל גם את שולחיו ושותפיו לביצוע (להלן: "ההודאה השנייה") (ת/40, ת/40א, ת/41א-ה). בהמשך, עומת המערער עם יתר המעורבים בפרשה והטיח בהם את עיקרי גרסתו. כשבועיים לאחר ההודאה השנייה, שלח המערער מכתב נוסף (ת/262) שמוען לפרקליטות, בו נתבקשה לספק לו ולבני משפחתו הגנה, ובמסגרתו טען כי התוודה על מעשיו מאחר ומצפונו לא הותיר לו ברירה אחרת.

משפט הזוטא

4.        בבית-המשפט המחוזי כפר תחילה המערער במיוחס לו, אולם מספר חודשים לאחר מכן וטרם תחילת ההוכחות, העלה לראשונה את הטענה כי הודאותיו אינן קבילות וזאת משני טעמים: ראשית, כי הן נגבו מפיו תוך שימוש באמצעים פסולים, וביניהם הבטחות שווא ופיתוי. וכך לדוגמה טען, כי במהלך החקירות הבטיחו חוקריו כי יינתן לו מקור הכנסה וכן מענק כספי ששוויו רב, וכי הודאתו עשויה לסייע לו כדי שלא יידרש לשהות ולו יום אחד מאחורי סורג ובריח. זאת ועוד, נטען כי ההודאות נמסרו בעקבות אמצעים פסולים שהופעלו בחקירה, בהם הפגישה עם הרב המתחזה, וכן לקיחתו של המערער לקברו של הבבא סאלי. כמו כן, נטען כי החוקרים הרעיפו על המערער שלל הטבות החורגות מן הראוי והמקובל, כאשר במרכזן עומדת מערכת היחסים המיוחדת והחריגה שנרקמה בינו לחוקר אלימלך, במסגרתה יצאו השניים לטיולים לים ולמסעדות, נפגשו עם משפחת המערער, והחוקר אלימלך אף הצהיר לא אחת באוזני המערער כי יהיה מוכן לסייע לו ככל אשר יחפוץ. שנית, נטען כי ההודאות נמסרו בעקבות מצג שווא אשר חוקרי ימ"ר מרכז הציגו בפניו בכל הנוגע לכינונו של הסכם עד מדינה. נטען, כי מצג זה היה המשכו של המשא ומתן שהתנהל עמו בימ"ר תל-אביב במסגרת חקירת "תיק הביילרוסים", ועל כן חל על ההודאות החיסיון החל על דברים שנאמרו במסגרת משא ומתן לכריתתו של הסכם עד מדינה. יתר על כן, נטען כי אף במסגרת החקירה הנוכחית בימ"ר מרכז, נוהל עמו משא ומתן לחתימתו של הסכם עד מדינה, וחוקריו, מגר וגבאי, הבטיחו לו כי אף אם לא ייחתם עמו הסכם כאמור, לא יעשה שימוש בדבריו והניירת בה תועדו תופקד בכספת. על אלה הוסיף המערער וטען, כי החוקר אלימלך אשר השתתף בחקירתו, הבטיח לו כי גם אם לא ייקשר עמו הסכם עד מדינה, הוא יזכה להקלות מפליגות בגזירת עונשו, עד כדי פטירתו כליל מעונש (להלן: "התוכנית העוקפת").

           מנגד טענה המשיבה, כי לא הובטח למערער דבר בחקירתו, ואף לא נוהל עמו משא-ומתן לקראת חתימתו של הסכם עד מדינה. זאת ועוד, במסגרת חקירת "תיק הביילרוסים" הודע למערער מפורשות כי המגעים לכריתת הסכם עד מדינה מופסקים, ומרגע זה - וודאי שכך כאשר מדובר בחקירה נפרדת - היה ברור לו כי כל שייאמר ישמש כראיה לחובתו. עוד נטען, כי המערער היה זה שהציע את עצמו כעד מדינה, אולם נוכח חומרת מעשיו דחתה פרקליטות המדינה את יוזמתו.

5.        בית-המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער לפיה הודאותיו נגבו ממנו באמצעים פסולים. ראשית, נקבע כי האמירות שהופנו למערער במהלך חקירותיו לא היו בגדר הבטחות קונקרטיות או פיתויים ממשיים שבכוחם לשבש את יכולת הבחירה שלו ולהביא לפסילתן של ההודאות שמסר, אלא לכל היותר ניתן לראות בהן הבטחות מעורפלות במסגרתן התחייבו החוקרים כי יעשו כל שביכולתם כדי להביא להקלה בעונשו של המערער, וכי יסייעו לו ולבני משפחתו במישור הכלכלי ובמישור הביטחון האישי. זאת ועוד, אומנם ניתנו למערער הטבות שונות ובהן ביקורים בביתו, יציאות משותפות למסעדות ולים, ואף נרקמו יחסי ידידות בינו ובין בני משפחתו עם החוקר אלימלך. אולם אלה התרחשו רק לאחר שהמערער כבר הודה בחלק מהעובדות המפלילות; מרבית ההטבות בהן זכה נועדו למנוע ממנו ליטול את חייו כפי שהצהיר לא אחת כי יעשה; וממילא אין לראות באמירות ומעשים שעיקרם דברי שכנוע, הטפת מוסר ופניה למצפונו של הנחקר כאמצעי פסול, מאחר שלמערער נשמרה היכולת לבחור אם למסור את הודייתו או להימנע מכך. אשר על כן, קבע בית-המשפט, כי חרף חלקת הלשון של חוקרי המשטרה והשימוש שעשו במניפולציות לשוניות, אלו לא התגבשו לכדי אמצעי חקירה פסול, ויש לראות בהן חלק משיטת חקירה מתוחכמת שהיא כורח המציאות בחקירות סבוכות כמו זו.

           אף הטענה כי חלק מן ההודאות נמסרו במסגרת משא-ומתן לקראת הסכם עד מדינה, נדחתה. נקבע, כי המשא-ומתן שהתקיים במהלך החקירה שהתנהלה בימ"ר תל-אביב בתיק הביילרוסים, הסתיים מבלי שהבשיל לכדי הסכם. הודגש, כי למערער נמסרה הודעת ההפסקה (ת/251א) בה הובהר לו כי כל שיאמר משלב זה ואילך עשוי לעמוד לחובתו, והוא אף אישר זאת כפי שעלה מחקירתו באותו יום (ת/251ב, בעמ' 4). עוד נקבע, כי לא זו בלבד שהחוקרים יידעו את המערער במהלך חקירותיו כי לא מתנהל עמו משא ומתן, אלא שאף הוא עצמו היה מודע לכך, ועל כן דרש מהחוקרים כי ישובו ויפנו לפרקליטות כדי להשיג את האישור הנדרש, שבהיעדרו - כך הצהיר - לא יאמר דבר. תימוכין לקביעה זו מצא בית-המשפט אף בעובדה שהמערער היה זה שחתר בעקביות להשגתו של הסכם עד מדינה כבר בראשית חקירתו, מתוך תקווה כי הדבר יוביל להקלה של ממש בעונשו. התנהגות זו, נקבע, עולה כדי ראשית הודיה, שאין תוכנה נופל לגדר החיסיון החל על-פי דין על דברים הנאמרים במסגרת משא-ומתן לקראת הסכם. בית-המשפט מצא חיזוק למסקנה זו, במכתב ששלח המערער לפרקליטות, ובמסגרתו ביקש כי תינתן לו ולבני משפחתו הגנה, וזאת מבלי להזכיר כלל את ההבטחות שלטענתו ניתנו לו, וכן את המשא ומתן שקיים לכאורה עם חוקריו. טענתו של המערער - כי היעדר פרטים אלו נעוץ בעובדה שהמכתב נוסח בידי החוקר אלימלך, נדחתה. גם הטענה לפיה חוקריו של המערער הבטיחו לו כי דבריו לא ישמשו כראיה נגדו אף אם לא ייחתם עמו הסכם עד מדינה אלא יונחו ב"כספת", נדחתה. עוד נקבע, שהעובדה כי חוקרי המשטרה נמנעו מלדווח למערער על החלטת הפרקליטות כי אין לנהל עימו משא ומתן מיד לאחר שהתקבלה, אינה מגבשת עילה של פסלות ההודאות, הואיל וחלקן נמסרו ממילא טרם החלטת הפרקליטות; מדברי המערער עלה כי הוא הבין בכוחות עצמו מהי ההחלטה שהתקבלה; ולבסוף, מששבו החוקרים ובפיהם לא היתה הסכמה, משמע שזו לא הושגה.

           בית-המשפט קמא דחה גם את טענת המערער לפיה הובטחה לו הקלה של ממש בעונש, גם אם לא ייחתם עמו הסכם עד המדינה. נקבע, כי בהעדר תיעוד להבטחות ואמירות כאמור, ועקב העיתוי המאוחר בו העלה המערער את טענתו, יש לראות בה כאלתור מאוחר. כמו כן, נמצא שמתמליל החקירות עולה כי הובהר למערער לא אחת כי בכל מקרה לא יעלה בידו להימלט מעונש מאסר, כמתחייב מחומרת מעשיו.