נדחה ערעורו של אלי פלח כנגד הרשעתו בביצוע עבירות מין ועיסוק כפסיכולוג ללא רישיון

השופט א' א' לוי:

הרקע העובדתי

1.        המערער, שבעבר שימש כפסיכולוג קליני, הורשע בחודש דצמבר 1993 בעבירות שביצע במטופלותיו - מעשים מגונים, מעשה סדום במרמה או במצב אחר המונע התנגדות, ומעשה מגונה בקטינה תוך ניצול יחסי מרות, כאשר הוא טוען בפניהן כי כל אלה מהווים חלק מהטיפול שהוא מעניק להן (ת"פ (ת"א) 470/92 מדינת ישראל נ' פלח (ניתן ביום 9.12.1993)). ערעור שהוגש על פסק הדין המרשיע נדחה על-ידי בית משפט זה (ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2 (1995)), ומחודש דצמבר 1996 מנוע המערער מלעסוק באותו מקצוע, הואיל ושמו נמחק מפנקס הפסיכולוגים.

           על אף האמור, הוסיף המערער ליתן ללקוחות שירות הנחזה להיות טיפול פסיכולוגי, ובתוך כך הוא טיפל בבעלה של המתלוננת (להלן גם א') החל משנת 1998, ובמתלוננת עצמה בשנים 2005-2002. מטרת הטיפול במתלוננת הייתה בעיקרה שיפור בחיי הזוגיות שלה ושל א'. המתלוננת, צעירה בשלהי שנות העשרים לחייה, גדלה בבית מסורתי-דתי, ושמרה על מסורת גם בבגרותה. בעדותה סיפרה, כי לאחר שפגשה בא' פנתה, בהמלצתו למערער, כדי להתמודד עם סוגיות שנבעו מההיסטוריה האישית והמשפחתית שלה, וההשפעות שהיו לאלה על חיי הזוגיות עם א'. בטרם נפגשה עם המערער, קראה המתלוננת את הספר שכתב לאחר הרשעתו הקודמת, וידעה כי הורשע בהטרדה מינית בעבר. בחודש ינואר 2003 החלה המתלוננת בטיפול קבוע אצל המערער, ולאחר שנישאה לא' בחודש ספטמבר של אותה שנה, החלו השניים בטיפול זוגי בנוסף לטיפול היחידני שעבר כל אחד מהם. תדירות המפגשים הלכה וגברה עד כדי חמש פעמים בשבוע, לעתים באופן יחידני ולעתים זוגי.

2.        ככל שהתקדם הקשר הטיפולי בין המתלוננת למערער, היא מצאה כי הוא מתמקד בנקודה אחת בלבד - מיניותה ויחסיה עם גברים. המערער הורה למתלוננת להגיע למפגשים בלבוש פרובוקטיבי, ושיחותיו עמה מוקדו בענייני מין, חילופי זוגות ופנטזיות מיניות שעליה להגשימן. כך למשל נהג המערער לומר למתלוננת כי עליה לקיים יחסי מין עם גברים נוספים, ניסה לשכנע אותה ואת א' לקיים יחסי מין בקליניקה בנוכחותו, ואף סבר כי יש מקום להכניס אדם נוסף למערכת היחסים, תוך שהוא רומז על עצמו. במסגרת טיפולו בא', הורה לו המערער להעלות על הכתב את הסכמתו לכך שהמתלוננת תקיים יחסי מין עם גברים אחרים, ובפרט את רצונו כי היא תעשה זאת עם המערער. המערער ניסה לשכנע את המתלוננת לחתום על מכתב דומה, המשחרר את א' מנאמנותו המינית לה, אולם היא סירבה (ת/2 ות/3).

           בהמשך, ותוך שהוא מציג את המעשים כחלק מהטיפול, נהג המערער לחבק וללטף את המתלוננת. משזו העלתה בפני א' את החשד כי המערער מנסה "להתחיל איתה" (עמ' 37 לפרוטוקול), נפסקו המגעים הפיזיים לתקופה של מספר חודשים, אולם השיחות הטיפוליות נותרו ממוקדות בנושאים מיניים. בהדרגה הפכו החיבוקים לאירועים שגרתיים במפגשים ביניהם, ועם הזמן הפכו נגיעותיו של המערער במתלוננת פולשניות יותר. הוא החל לגעת במקומות אינטימיים בגופה, הושיבה על ברכיו, והתגפף עמה תוך כדי ריקוד שביקש שתדגים לו. לפחות פעמיים, תוך כדי טיפול, הניח המערער את ידה של המתלוננת על איבר מינו. באחת הפגישות, לקראת סוף התקופה, הורה המערער למתלוננת לקום על רגליה, מישש את גופה, תחב ידו לתחתוניה וליטף את איבר מינה בידו. המתלוננת אמרה למערער שהדבר אינו נעים לה, אך הוא לא שעה לה וניסה להוריד את מכנסיה. משעמדה בסירובה, הוציא המערער את איבר מינו, כופף את ראשה של המתלוננת לעברו ואילצה לבצע בו מין אוראלי.

           בשל מעשים אלה יוחסו למערער מספר עבירות:

                        א.      מעשה סדום במרמה ובמצב המונע מתן הסכמה חופשית, עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), בנסיבות סעיפים 345(א)(2) ו-345(א)(4) לחוק.

                        ב.      מעשה מגונה במרמה ובמצב המונע מתן הסכמה חופשית, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיפים 345(א)(2) ו-345(א)(4) לחוק.

                        ג.      קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 רישא לחוק.

                        ד.      עיסוק כפסיכולוג ללא רישיון, עבירה לפי סעיף 53 לחוק ביחד עם סעיף 2 לחוק הפסיכולוגים, התשל"ז - 1977.

ההליך בבית-המשפט המחוזי

3.          המערער כפר במהלך משפטו בפני בית-המשפט המחוזי בתל אביב באישומים כולם. בשונה מהנהוג בתיקים פליליים, הסכימו הצדדים כבר בתחילת הדיון לחשוף בפני בית-המשפט את תוכנו של התיק הקודם בו הורשע המערער, והוא היווה גורם בעל משקל במהלך הדיון ובהכרעת-הדין. התביעה, מצדה, טענה כי מדובר בשתי פרשות בעלות מאפיינים דומים, בעוד שהמערער טען כי המתלוננת רקחה נגדו עלילה, והשתמשה לשם כך במסכת העובדתית שהביאה להרשעתו הקודמת.

4.        עדת התביעה המרכזית הייתה המתלוננת, ולצידה העידו בן-זוגה א'; הרבנית רינה פלד - אליה פנתה המתלוננת לקראת חשיפת הפרשה; רות לירם - מורתה לאנגלית, אותה שיתפה במה שהתרחש בקליניקה של המערער; ועו"ד מיכל מרקוביץ, אשר ליוותה את המתלוננת בהתמודדותה המשפטית בתחילת הדרך.

           המתלוננת העידה כי הייתה שרויה במבוכה מאחר שמצד אחד עזר לה המבקש בטיפול שהעניק לה, ומצד שני הוא ניצל את חוסר האונים שלה מולו לצרכיו. המתלוננת חזרה והדגישה כי לא רצתה במגעים עם המערער, עם זאת, אפשרה לדברים להימשך מתוך תקווה או אמונה כי בכך ישתפרו יחסיה עם בעלה. מדברי המתלוננת עלה כי בשלב מסוים האמינה למערער כי נשיותה פגומה וצריכה לעבור תיקון, וכך לדוגמה נרשם מפיה:

"אני כשהגעתי פעם ראשונה לאלי באותה תקופה, באמת הייתי עם כל הסנסורים והחיישנים שלי ועם הכח הנפשי שלי... אחרי שנתיים וחצי או שנתיים, כן, שנתיים וחצי של טיפול, מותשת, עם זוגיות שכבר מתרסקת, מכל הכיוונים כמה שאני לא בסדר ולא היה לי עם מי לדבר, ואלי הוא החבר הכי טוב שלי כדבריו, והוא אכפת לו ממני ואכפת לו מא' ומהזוגיות שלנו והוא רוצה לעשות לנו טוב, [וא'] שסומך עליו בעיניים עצומות, כי הוא נתן אותי בסופו של דבר לאלי, בשלב הזה אני כבר לא הייתי אותה [מתלוננת] כמו אז, לפני שנתיים, וגם לא [המתלוננת] של היום" (עמוד 152 לפרוטוקול).

           אחד הדברים המרכזיים עליהם הצביעה המתלוננת בעדותה, הוא האיסור שאסר עליה המערער לשתף אחרים במתרחש בחדר הטיפול, ובמיוחד את א', בעלה. נקבע כי איסור זה אפשר למערער להתמיד במעשיו לאורך תקופה ארוכה, מבלי שהמתלוננת תפנה לעזרה ומבלי שהדברים ייוודעו לאיש. 

5.        על-פי השקפת המערער לא היה בעדויות התביעה כדי להקים תשתית ראייתית להרשעה. לטענתו, קשרו נגדו שני בני הזוג כנקמה על כך שהטיפול הזוגי לא צלח על-אף הכספים הרבים שהשקיעו בו לאורך השנים. המערער טען עוד, כי לא עסק בפסיכולוגיה, אלא שימש לבני הזוג יועץ במטרה לתת להם כלים להבין את המקום של כל אחד מהם בזוגיות ובהשפעה שיש לו על השני. הוא אמנם הודה כי חיבק את המתלוננת, אך עשה זאת מתוך רצון לתמוך בה ולהפגין כלפיה אהדה ואמפטיה. לטענת המערער, שיחות בעלות אופי מיני אמנם עלו מדי פעם, אולם רק ביוזמת מי מבני הזוג, ובוודאי שלא היוו מוטיב מרכזי במפגשים ביניהם. בנוסף, הודה המערער בקיומם של חלק מהאירועים השונים שתוארו על-ידי בני הזוג, כך למשל קיום יחסי מין אוראליים בין בני הזוג בקליניקה, שלא בנוכחותו, הריקוד שלו עם המתלוננת, ו"מכתב השחרור" שהכתיב לה - אלו תוארו על-ידו כאירועים מינוריים שהיו חלק מהטיפול, תוך שהוא מטיל את מלא האחריות לחריגות כאלה ואחרות מהמקובל, לפתחם של השניים.    

6.       לסופה של שמיעת הראיות הורשע המערער, כאמור, בביצוע מעשים מגונים ומעשה סדום בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק, היינו, במצב המונע מתן הסכמה חופשית. כבוד השופטת ב' אופיר-תום קבעה, כי על-אף שהמתלוננת הייתה מודעת לתכלית פעולותיו של המערער, היא הייתה במצב מנטאלי שלא אפשר לה לפעול מתוך הסכמה חופשית. נקבע, כי טענת הסנגור ממנה עלה כי המתלוננת נתנה את הסכמתה למעשי המערער בה, מנוגדת למצב העובדתי שהוכח בבית-המשפט. זאת למד בית-המשפט מתגובותיה של המתלוננת למגעים, ולעובדה שברוב המקרים בהם נגע המערער במתלוננת הוא עשה זאת "בהפתעה, והיו לעיתים [מגעים] בני שניות מספר בלבד, מבלי שהותירו בידה כל אפשרות להסכים או להתנגד להם" (בעמוד 80 להכרעת-הדין). בית-המשפט סייג את האמור באשר לגורם ההפתעה בכל הנוגע לאירוע בו ביצעה המתלוננת מין אוראלי במערער. נמצא כי גם שם החל האירוע במפתיע, כאשר המערער מישש את גופה של המתלוננת, וניסה להוריד את מכנסיה. אמנם, אין מחלוקת כי המתלוננת ביצעה בהמשך פעולה אקטיבית, אולם נקבע כי עשתה זאת בתחושה של לית ברירה, ותוך סלידה קשה.