נדחה ערעורו של אדם שביצע עבירות מין בקטינות במסווה של טיפול בצ'קרות

השופט א' א' לוי:

1.         בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא וי' אמסטרדם) הרשיע את המערער בעבירות אינוס ומעשה מגונה שבוצעו בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה. נמצא כי המערער קיבל את הסכמתן של שתי מתלוננות, שאותה עת היו קטינות, לביצוע המעשים במסווה של טיפול בנקודות אנרגיה בגופן המכונות "צ'קרות". מנגד, זוכה המערער, מחמת הספק, מעבירה של ניסיון לבצע מעשה מגונה. בעקבות הרשעתו, נדון המערער לשנתיים ומחצה מאסר, שנה וחצי מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסך 15,000 ש"ח לכל אחת משתי המתלוננות. הערעור שבפנינו מופנה כנגד הרשעת המערער, ולחלופין, נגד העונש שהושת עליו.

האישום הראשון (ביחס למתלוננת ש' ל')

2.         במועדים הרלוונטיים לכתב-האישום, שימש המערער כמדריך "קונג-פו" ומאמן בשיטת "איסאי", אומנות לחימה שפיתח ואשר מבוססת על התנועה הטבעית של הגוף. המתלוננת ש' ל', שהייתה קטינה כבת 17 ושישה חודשים, התאמנה באותה עת בקבוצת "קונג-פו" בהרצליה, תחת הדרכתו של המערער. בתום אימון שהתקיים במהלך החורף של שנת 2002, במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, חשה  ש' ל' ברע וחום גופה עלה. משכך, הציע המערער למתלוננת כי יסיעה לביתה במכוניתו, והיא נענתה לכך. כאשר ישבו השניים במכונית החונה, הוסיף המערער והציע  לש' ל' כי תפשיל את מכנסיה והוא יטפל בה באמצעות לחיצות על נקודת אנרגיה כדי לשפר את הרגשתה. בהמשך לדברים אלה, הפשיל המערער את מכנסיה של ש' ל', החדיר את אצבעו לאיבר מינה והניעה בתנועות מעגליות. כאשר שאלה אותו ש' ל' לפשר מעשיו, השיב המערער כי הדבר נועד כדי להיטיב את הרגשתה. כעבור מספר חודשים הציע המערער לש' ל' ולשני תלמידים נוספים כי יסיעם במכוניתו לבתיהם בתום האימון. ש' ל' והאחרים עלו וישבו במושב האחורי של המכונית, בעוד שש' ל' ישבה במושב הקדמי. לאחר שיתר התלמידים  ירדו מהרכב, הסיע המערער את ש' ל' לביתה, ובהגיעם לשם קירב את פניו לפניה בניסיון לנשק אותה. ש' ל' התרחקה ופתחה את דלת המכונית כדי לצאת, ובתגובה, אחז המערער ברגלה בחוזקה ושאל "לאן את הולכת". לבסוף הצליחה ש' ל' לנוס לביתה.

האישום השני (ביחס למתלוננת ע' ה')

3.         במועד הרלוונטי לכתב-האישום, הייתה המתלוננת ע' ה'  קטינה כבת 14 ושמונה חודשים וסבלה מכאבי גב, עקב עיסוקה האינטנסיבי במחול. בהצעת המערער, היא הצטרפה לאימוני "איסאי" בקבוצה תחת הדרכתו. בתום אימון  שנערך במהלך אביב 2002,  הציע המערער לע' ה' כי תישאר באולם האימונים והוא יטפל בה, במטרה להקל על כאבי הגב מהם סבלה. לאחר שמשתתפי האימון  יצאו כולם מן האולם, הורה המערער לע' ה' לשכב על הרצפה והיא עשתה כן. או אז החל המערער ללחוץ על בטנה בשתיים מאצבעותיו, תוך שהוא מסביר לה כי הוא לוחץ על נקודות אנרגיה. בהמשך, הכניס המערער את ידו למכנסיה של ע' ה' ולחץ על איבר מינה, מעל לתחתוניה, וזאת למשך מספר שניות. אולם בכך לא הסתיימו מעשיו, הואיל ועל פי הנטען הוא החדיר את ידו מתחת לתחתוניה של ע' ה' והניע את אצבעותיו בין איבר מינה לפי הטבעת, וזאת במשך מספר דקות תוך שהוא מסביר לה כי מדובר בטיפול ב"צ'קרות".

השתלשלות העניינים אשר קדמה להגשת התלונות במשטרה

4.         כעבור שנתיים מיום האירוע, וכשבועיים וחצי טרם הגשת תלונתה במשטרה, ביקרה ע' ה'  את ידידה שי, אותו הכירה מהאימונים בסטודיו. הפגישה התקיימה במרכז החדש לאומנויות לחימה  אותו פתח שי. זה האחרון היה במשך שנים רבות תלמידו של המערער, אך לגרסת ע' ה' בין השניים התפתחה יריבות (עמ' 10-9 לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי). במעמד הפגישה סיפר שי לע' ה', כי גונבה לאוזנו שמועה לפיה הטריד המערער מינית נערה כלשהי, ובהמשך אף הוסיף כי מדובר בנערה בשם ש' ל', אשר נטלה חלק באימוני "קונג-פו" תחת הדרכתו של המערער. בהתחלה הביעה ע' ה' פליאה ואף ניסתה לשכנע את שי כי אין אמת בדבר, הואיל ומדובר באדם אותו שניהם מכירים, והנו מבוגר ואב לילדים. אולם, לאחר ששי פירט באוזניה את ששמע,  השתתקה ע' ה' תוך שהיא מציינת כי "נראה לי שזה קרה גם לי", וכן "נראה לי שהוא נגע גם בי" (עמ' 10 לפרוטוקול). ע' ה' העידה אחר כך כי השימוש שעשתה במילים "נראה לי", לא היה בו כדי להעיד על כך שלא הייתה בטוחה בעצם קרות האירועים, אלא שהדבר נבע מהעובדה כי השיחה עם שי, בה למדה על האירוע שחוותה ש' ל', גרמה לה להיזכר במעשים שהמערער ביצע בה-עצמה (עמ' 68, 71 לפרוטוקול). בעקבות כך היא  בכתה וחשה עצב ושבה לביתה (עמ' 10 לפרוטוקול ). ע' ה' הכחישה כי ידו המכוונת של שי עמדה בבסיס האשמותיה כלפי המערער (עמ' 71 לפרוטוקול).  

5.         בהמשך אותו היום, בשעות הערב, התקשר שי אל ע' ה' בניסיון לדלות מפיה פרטים נוספים לעניין האירוע שחוותה, כשהוא אף מנסה בעצמו לנחש את טיבו. אולם, עקב מבוכתה, נמנעה ע' ה' מלמסור לשי פרטים כלשהם. במהלך שיחתם הפציר שי בע' ה' לספר על האירוע לאביה או לאדם קרוב אחר ואף לפנות למשטרה (עמ' 10 לפרוטוקול). ואכן, באותו לילה התקשרה ע' ה' לאביה (אשר חי אותה עת בנפרד מאמה עקב גירושי ההורים) וסיפרה לו בבכי, כי "אני חושבת שמישהו לפני שנתיים בערך נגע בי" וכן "נראה לי שמישהו הטריד אותי מינית, אני לא יודעת בדיוק" (עמ' 11-10 לפרוטוקול). ביום המחרת אף סיפרה ע' ה' לאמה בקווים כלליים על האירוע. לגרסתה, מעולם לא שיתפה את הוריה בכל פרטי האירוע, וזאת עקב מבוכתה הרבה (עמ' 11 לפרוטוקול). בעצת הוריה, ניגשה ע' ה' למרכז לנפגעות תקיפה מינית, שם תארה את שאירע לה. בעקבות כך, ובהמלצתם של גורמי המרכז ובליווי אחת מעובדיו, הגישה ע' ה' תלונה במשטרה נגד המערער.  בחקירתה הנגדית סיפרה ע' ה' כי אמנם בשלב בו שוחחה עם אביה כבר זכרה את האירוע, אולם היא התקשתה לעמוד על טיבו, היינו, לא הייתה בטוחה אם המעשים שבוצעו בה עולים כדי מעשה מגונה או שהם  הטרדה מינית, ואף לא הייתה בטוחה אם  הם  אסורים (עמ' 79-78 לפרוטוקול). ע' ה' הוסיפה וסיפרה כי במעמד האירוע היא הייתה חסרת ניסיון ותמימה, ולכן לא הבינה את פשר מעשיו של המערער. לדבריה, העובדה כי למדה על כך שהמערער הטריד נערה נוספת, בשילוב עם התבגרותה, הביאו אותה להבנת טיבם של המעשים, ולכך הצטרפה העובדה כי בהתייעצותה במרכז לנפגעי תקיפה מינית הוברר לה, כי מעשיו של המערער הם מעשים אסורים (עמ' 79 לפרוטוקול).

6.         להשלמת התמונה יצוין, כי בטרם הוגשה תלונתה במשטרה ובעידודו של שי, יצרה  ע' ה' קשר עם המתלוננת ש' ל', שאת  מספר הטלפון שלה קיבלה  משי, וקבעה להיפגש עמה במרכז הרצליה. לגרסת ע' ה', היא לא הכירה את ש' ל' לפני אותה פגישה, ואף לא עמדה עמה בקשר לאחריה (עמ' 13 לפרוטוקול). במהלך פגישתן סיפרה ע' ה' לש' ל' בקווים כלליים על המעשים שביצע בה המערער, ובלשונה: "אני סיפרתי לה מה קרה אצלי, גם כן לא אמרתי הכל, אמרתי כאילו ככה שאפשר להגיד איך זה הגיע לזה, מהו הטיפול, דרך הסבר של ה'צ'קרות', וכל זה" (עמ' 12 לפרוטוקול). ובהמשך: "אמרתי לה מה הוא עשה לי. לא חושבת שפירטתי בדיוק. אמרתי לה שהוא הכניס את היד, אבל לא פירטתי אחרי זה" (שם). ש' ל', מצדה, סירבה למסור פרטים על המעשים שבוצעו בה, אך אישרה כי הדברים דומים (שם). במהלך  שיחתן, ביקשה ע' ה' מש' ל' כי תגיש תלונה במשטרה נגד המערער, וש' ל' הסתייגה מכך נוכח אי-רצונה לערב את משפחתה וכי דבר המעשים יוודע ברבים (שם). קיימת סתירה בין דברי השתיים לעניין מועד התרחשותה של השיחה האמורה, כאשר לגרסת ש' ל' פנתה אליה ע' ה' לאחר שהגישה  את תלונתה במשטרה (עמ' 232 לפרוטוקול), ואילו ע' ה' מסרה כי השיחה התקיימה עוד בטרם הגישה תלונתה  (עמ' 13 לפרוטוקול).  בית-המשפט המחוזי העדיף בעניין זה את גרסתה של ע' ה'.

ההליך בפני בית-המשפט קמא

7.         המערער כפר בכל אשר יוחס לו. לגרסתו, הוא כלל לא נקט בשיטות הטיפול הנטענות כלפי מי מתלמידיו, לרבות המתלוננות. לטענתו, בדו המתלוננות את התלונות מלבן, כאשר בבסיס הגשתן  עמדה ידו המכוונת של שי, וזאת על רקע יריבות עסקית ששררה ביניהם לאחר ששי "גנב" ממנו לקוחות. לחלופין, טען המערער,  כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את התקיימות יסודות העבירות המיוחסות לו. לעניין עבירת מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה (אשר יוחסה לו בקשר עם המתלוננת ע' ה'), נטען כי הונחה בפני בית-המשפט תשתית עובדתית, לפיה הטיפול אשר הוצע למתלוננת זו הנו טיפול מוכר וידוע ברפואה האלטרנטיבית. לעניין עבירת האינוס בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה שבוצע בש' ל', טען המערער כי לא הונחה תשתית עובדתית לפיה אכן בוצעה חדירה לאיבר מינה של המתלוננת. המערער הוסיף, כי בנסיבות בהן טענה ש' ל'  כי בוצעה העבירה, קרי במכוניתו, בשעת לילה, ברחוב מרכזי בהרצליה, ברי כי לא יכלה  להניח כי מדובר בטיפול רפואי.

8.         ביום 27.3.2008 הרשיע כאמור בית-המשפט קמא את המערער, בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת, תוך שהוא מעדיף את גרסאות המתלוננות. בית המשפט לא מצא כי בכבישת עדויות המתלוננות במשך שנתיים יש כדי לפגום במשקלן ובמהימנותן. זאת, באשר ניתן לכך הסבר מניח את הדעת, בדמות הדחקת האירועים בניסיון שלא לחשוב עליהם ולהמשיך בשגרת החיים, תופעה נפוצה בקרב קורבנות עבירות מין. גם לגופן זכו העדויות לאמונו המלא של בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט דן בפרוטרוט בסתירות הנטענות בגרסאותיהן של כל אחת מן המתלוננות, אולם לסופו של יום מצא כי אין מדובר  אלא באי דיוק בפרטים, שאינם רלוונטיים לתמונה הכוללת ולפרטי העבירה. לכך התווספה העובדה כי בחומר הראיות נמצאו חיזוקים לגרסאותיהן של המתלוננות, בין היתר בדמות מצבה הנפשי הקשה של ע' ה' בעת חשיפת הפרשה, כמתואר בעדויות אביה ושי, וכן בדמיון בין המעשים שבוצעו בשתי המתלוננות.

מנגד, לא מצא בית-המשפט קמא ליתן אמון בגרסת המערער. זאת, בין היתר, בהסתמך על התרשמותו כי עדותו הייתה מעורפלת ומתחמקת, תוך שהוא מנסה באופן שיטתי להרחיק עצמו מהמעשים שיוחסו לו. בית-המשפט דחה את הטענה לפיה עלילה שרקם שי היא שעמדה בבסיס התלונות, הואיל וטענה זו עמדה בניגוד לחומר הראיות לרבות לעניין התנהגות המערער עצמו כלפי שי והמתלוננות. כך, לגרסת המערער, הסתיימה השיחה עם שי בדבר "גניבת הלקוחות" ברוח טובה, תוך ששי מבטיח כי יחדל ממעשיו. יתרה מכך, על אף שהמערער למד משי על ההאשמות שהעלו המתלוננות כלפיו, לא פנה למתלוננות בניסיון לברר את פשרן. אף בגדר העימות שנערך במשטרה מול המתלוננת ע' ה', לא הטיח בה המערער כי שי הוא שהניעה להתלונן נגדו, וזאת על אף ששמו של שי עלה במהלך העימות. לבסוף, נדחו טענותיו החלופיות של המערער כולן. ראשית, נדחתה טענתו לפיה היו המעשים שביצע בע' ה' משום טיפול לגיטימי. לא הוכח כי שיטת הטיפול אשר ייחס לעצמו המערער היא אכן  טיפול ידוע ומקובל. מכל מקום, המערער עצמו הודה בעדותו, כי מעולם לא טיפל במתלוננת בדרך זו, וכי הוא נעדר כל ידע בתחום זה, לרבות לעניין יעילותו. לכך אף הצטרפה העובדה כי לגרסת המתלוננות, אותה מצא בית-המשפט מהימנה, השמיע המערער במהלך ביצוע המעשים דברים בעלי תכנים מיניים. את ש' ל' שאל אם קיימה יחסי מין עם חברה, ולע' ה' אמר כי היא סובלת מחוסר איזון מיני. שנית, נדחתה טענת המערער לפיה לא הוכח מעשה החדירה לאיבר מינה של ש' ל'. נקבע, כי בעדותה המהימנה חזרה ש' ל' באופן עקבי על גרסתה, לפיה החדיר המערער את אצבעו לאיבר מינה. השימוש שעשתה במילים "נדמה לי" בהודעתה במשטרה לא התייחס לעצם החדירה, אלא לאופן בו הזיז המערער את אצבעות ידו בתוך גופה, ובלשון המתלוננת: "...אז משה החדיר לי את האצבע שלו לאיבר המין שלי. היה לי חום גבוה ואני לא זוכרת בדיוק מה קרה אז אבל נדמה לי שמשה הזיז את האצבע שלו במעגלים בתוך איבר המין שלי"... (מוצג נ/4). לבסוף, נדחתה טענת המערער לפיה נוכח המקום בו בוצעו המעשים ומועדם, לא הייתה ש' ל' יכולה לסבור כי מדובר בטיפול רפואי. לעניין זה נסמך בית-המשפט קמא על העובדה, כי ש' ל' רגילה הייתה לראות את המערער מטפל בתלמידיו במקומות לא קונבנציונאליים. הדבר אף נתמך בעדותו של המערער עצמו, לפיה הוא נהג לטפל בתלמידיו באולם האימונים ובמסדרונות הסטודיו. לכך הצטרפה עדותה העקבית של ש' ל', כי בעקבות הסבריו של המערער נטתה היא להאמין לדבריו כי  מדובר בטיפול.

נימוקי הערעור

9.         השגות המערער על הרשעתו מופנות רובן ככולן כנגד ממצאיו של בית-המשפט קמא לעניין מהימנות עדויותיהן של המתלוננות, ולהלן עיקר הטענות: 

א)         בית המשפט המחוזי קבע כי המתלוננות הדחיקו את זכר המעשים שבוצעו בהן, בהתבסס  על עדויותיהן בלבד ומבלי שהיתה בפניו חוות דעת של מומחה לעניין זה. כן נטען, כי תאור המתלוננות את תהליך ההדחקה שחוו, לרבות תיאורו כהליך מודע, אינו עולה בקנה אחד עם האופן בו מתוארת הדחקה בספרות המקצועית הפסיכיאטרית.

ב)         טעה בית-המשפט קמא משלא נתן משקל מכריע לקשר בין  ע' ה', ש' ל' ושי, ולחלקו המרכזי של שי בהגשתן של התלונות. נטען, כי שי יזם את המפגש בין המתלוננות ועודד אותן להתלונן. כן נטען, כי השלושה ניסו להרחיק עצמם זה מזה בעדותם, באופן שיש בו כדי להעלות חשש לתאום ביניהם. ועוד נטען, כי קיימות סתירות בין גרסתו של שי לגרסת כל אחת מן המתלוננות, שיש בהן כדי לפגום במהימנות עדותו.

ג)          גרסאותיהן של המתלוננות רצופות סתירות ופרכות. ש' ל' שטענה כזכור כי נאנסה בחניון סמוך לספריה, נסתרת בדברים נוספים שמסרה בעדותה. כך, בתחילה טענה כי החדירה לאיבר מינה בוצעה עוד בטרם החלו בנסיעה, ואילו בהמשך טענה כי החדירה בוצעה לאחר שנסעו קמעה ועצרו. גרסתה אף אינה נתמכת בראיות אובייקטיביות לעצם קיומו של חניון שכזה. לדידו של המערער, אף קביעת בית-המשפט כי הרחיק את עצמו מזירת העבירה, בטעות יסודה. זאת, באשר הוא לא הכחיש את נוכחותו בחניון, אלא הכחיש את דבר קיומו של חניון שכזה. אף לעניין מועד ביצוע האינוס נטען, כי ש' ל' הציגה גרסה בלתי עקבית, וכי לא עלה בידי המשיבה להוכיח את מועד התרחשות האינוס. לטענת המערער, שינתה המתלוננת במהלכו של המשפט את גרסתה לעניין מועד ביצוע העבירות, כאשר בהודעתה במשטרה טענה כי מעשה האינוס בוצע כאשר הייתה בת 17.5 שנים, ואילו במהלך המשפט טענה כי היה זה בעת שהייתה בת 16.5 שנים. כן נטען, כי בחקירתן הנגדית של המתלוננות עלה, כי הן המשיכו להפגין יחסי חיבה כלפי המערער אף לאחר קרות האירועים. לדידו של המערער, עובדה זו אינה מתיישבת עם האישומים אשר יוחסו לו ויש בה כדי לקעקע את גרסאותיהן של המתלוננות נגדו.