נאשף נ' בנק לאומי טייבה 10951

החלטה

לפניי בקשה לגריעת ארבעה שיקים מרשימת ההגבלה, לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א- 1981 (להלן- החוק).

המבקש הינו בעלים של חשבון מספר 16923/43 (להלן – החשבון) בבנק לאומי סניף טייבה (להלן - הבנק).

בחשבון אין מסגרת אשראי מאושרת.

בין התאריכים 28.3.10 – 5.1.11 הוחזרו בחשבון עשרה שיקים מסיבת א.כ.מ. והחשבון הוגבל.

טענות המבקש

הבקשה היא לגריעת ארבעה שיקים מרשימת ההגבלה: שיק מס' 900377 מיום 28.3.10 בסך 3,000 ₪, שיק מס' 900380 מיום 30.3.10 בסך 1,338 ₪, שיק מס' 900387 מיום 30.3.10 בסך 1,120 ₪ ושיק מס' 900393 מיום 30.3.10 בסך 1,030 ₪.

בתצהירו של המבקש נטען כי המערער מנהל את חשבונו בבנק המשיב מזה שנים הרבה ומעולם לא נתגלו ליקויים בהתנהלותו מול הבנק. המבקש מצהיר כי שיק מס' 900377 הוחזר בניגוד להסכמות עם פקידי הבנק. המבקש טוען כי בהתאם לסיכום עם פקידים אלה היה על הבנק לכבד את השיק האמור כנגד שיק אחר שהופקד. המבקש מפנה לדפי חשבון שצרף, מהם לטענתו עולה כי על פני כל התקופה נהג הבנק לכבד שיקים שהציג לפירעון בחשבון תמורת הפקדות של שיקים שהוצגו למחרת היום. המבקש טוען כי שלושת השיקים שהוצגו לפירעון ביום 30.3.10 הוחזרו עקב טעות של פקידי הבנק, בה הודו.

תגובת הבנק

הבנק טוען כי לא היה חייב לכבד את השיקים שסורבו בחשבון, וכי למבקש לא היה כל יסוד להניח כאמור.

כאמור בתגובה, לולא הוחזרו השיקים, היה חשבונו של המבקש עובר ליתרת חובה, והכל בניגוד להוראת בנק ישראל מס' 325 לניהול מסגרות אשראי בחשבון ללא חריגות. משלא הועמדה מסגרת אשראי בחשבון, היה על המבקש לדאוג ליתרה בחשבון, שיהיה בכוחה להלום את ערך השיקים שהוצגו לפירעון.

הבנק כופר מכל וכל בכך שפקידיו הגיעו להסכמות כאלה ואחרות עם המבקש. לטענת הבנק, המבקש לא הוכיח הסכמה כאמור, ולא הוכיח דפוס פעולה מתמשך שיכול היה ליצור בקרבו יסוד סביר להניח כי קיימת על הבנק חובה לפרוע את השיקים שבמחלוקת. הבנק מדגיש כי המועד הקובע לפירעונו של שיק הוא לעולם יום הצגתו בפועל, ואם במועד זה מצוי היה החשבון בחריגה, אין על הבנק חובה לכבדו.

עוד טוען הבנק כי המבקש לא מציין בתצהירו עם מי מפקידי הבנק הגיע להסכמות, ומי מהם הודה כביכול בטעותו.

לדברי הבנק קיומם של ממסרים דחויים אינו מעלה ואינו מוריד דבר לענייננו. רק כאשר מגיע מועד פירעונם של אלה ניתן לדעת האם לממסרים שהופקדו יש כיסוי.

דיון

תקנה 2 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981 (להלן – התקנות) קובעת כי "בכל ענין הנוגע לבקשה שלא נזכר בתקנות אלה יחול פרק כ' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984" (להלן – תקסד"א). דרך הדיון בבקשה לא נזכרת בתקנות. פרק כ' לתקסד"א עניינו "בקשות בכתב", וכאמור בתקנה 241(ד) לתקסד"א רשאי בית המשפט להחליט בבקשה על יסוד הבקשה והתשובה בלבד. מכאן עולה כי בית המשפט הדן בבקשה לפי סעיף 10 לחוק רשאי לעשות כן מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים.

הגעתי לכלל מסקנה כי אין צורך בדיון על מנת להכריע בבקשה.

כפי שציינתי בהחלטתי מיום 27.1.11 ביחס לבקשה המתוקנת למתן סעד זמני, עיון בדפי החשבון המצורפים לבקשה אינו תומך – אף לא לכאורה – בקיומם של נוהג או הסכמה בין הצדדים, לפיה על הבנק לכבד שיקים שנמשכים על החשבון, באופן שיביאו ליתר חובה.

בהעדר נתונים על בסיסם יכול היה המבקש לנסות ולטעון לקיומה של חובה המוטלת על הבנק לכבד את השיקים, נותרה בבדידותה טענתו של המבקש כי הגיע להסכמות קונקרטיות עם פקידי הבנק בנוגע לשיקים שבמחלוקת. אלא, שהמבקש לא ציין בתצהירו מיהם אותם פקידים אשר הבטיחו לו הבטחות כאלה ואחרות, ובמצב דברים זה ברי כי לא עמד בנטל להוכיח את עילת בקשתו. יתרה מכך, המבקש מנסה להתבסס על הבטחות שקיבל לדבריו בעל-פה, וזאת בענף שנוהג לתעד כל הסכמה בכתב. הנטל המוטל על שכמי המבקש הוא, אפוא, נטל כבד במיוחד.

על כך יש להוסיף, כי השיקים שבמחלוקת הוחזרו על ידי הבנק זמן רב מאוד לפני משלוח הודעת ההגבלה. אכן, לוּ היה המבקש משוכנע כי בינו לבין הבנק השתרש נוהג לפיו אסור היה לבנק להחזיר את השיקים, וכן אם לסברתו שגה הבנק בהחזירו את השיקים ונציגיו אף הודו בטעותם, חזקה כי היה פונה לבנק וקובל במועד על פעולתו ביחס לאותם שיקים. המבקש לא עשה כך, וממחדלו זה יש להסיק כי ידע היטב שהשיקים הוחזרו כדין.