נאפז אלשואמרה נ' מדינת ישראל ואח'

השופט ד' מינץ:

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המופנית נגד צו שהוציא משיב 2 (להלן: המפקד הצבאי) ועניינו תפיסת והחרמת כלי רכב בבעלות העותר, תושב אזור יהודה ושומרון.

הרקע לעתירה

1. העותר הוא יליד שנת 1977 המתגורר בכפר דוּרַא שבנפת חברון. ביום 9.2.2017 נעצר העותר על ידי כוחות הביטחון לנוכח הצטברות חומר מודיעיני חסוי, לפיו הוא פעיל בכיר בחמאס, עומד בקשר עם בכירים נוספים בארגון, היה מעורב בפעילות מסיתה לאלימות ובפעילות טרור ארגונית המסכנת את ביטחון האזור, והינו בעל נגיעה לכספי החמאס ולמימון פעילות טרור. מהחומר האמור אף עלה כי במסגרת פעילותו בחמאס העותר קיבל לידיו כספים השייכים לארגון זה (להלן: כספים נגועים) בסך של למעלה מ-8,000 דולר. לפיכך, בעת מעצרו על ידי כוחות הביטחון נתפס כלי רכב מסוג פולקסווגן שהיה ברשותו (להלן: המכונית), כשווה ערך לכספים הנגועים. כן נמסרה לעותר הודעה המציינת את עילת התפיסה ואת הדרך האפשרית להגשת השגה עליה אל למשיב 3.

2. ביום 1.3.2017 הגיש העותר את השגתו וטען כי תפיסת המכונית פוגעת בזכותו לקניין באופן בלתי מידתי, הכחיש את המיוחס לו וביקש לקבל את חומר החקירה ולהשמיע את טיעוניו בעל-פה. לאחר בחינת ההשגה נדחו טענות העותר וביום 14.3.2017 ניתן על ידי המפקד הצבאי צו המורה על החרמת המכונית (להלן: צו החרמת המכונית). עוד נקבע בצו החרמת המכונית כי ככל שתמורת מכירת המכונית תעלה על סך של 8,000 דולר (השווי המינימלי של הכספים הנגועים), יושב לעותר הסכום השיורי. למחרת, ביום 15.3.2017, נמסר לבא-כוח העותר צו החרמת המכונית בצירוף תשובת משיב 3 להשגת העותר. בתשובה צוין כי הצו ניתן מכוח הוראות תקנות 84 ו-120 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן: תקנות ההגנה או התקנות), אשר מקנות למפקד הצבאי סמכות להחרים כסף או רכוש שברשות העותר, שכן הוא קיבל לידיו כספים של התאחדות בלתי מותרת.

3. לאחר האמור, ביום 3.4.2017 הוגשה העתירה שלפנינו. יוער כי לאחר שהפקיד העותר לבקשתו סך של 8,000 דולר לחשבון קצין מטה אוצר במנהל האזרחי, ביום 24.5.2017 הוציא המפקד הצבאי צו המורה על החרמת ההפקדה חלף המכונית (להלן: צו ההחרמה), והיא הוחזרה לחזקת העותר.

טענות הצדדים

4. לטענת העותר, שהפנה את עיקר טיעוניו נגד סמכות המשיבים להחרים את רכושו הפרטי, תפיסת והחרמת המכונית גורמות לפגיעה קשה בזכותו לקניין. המכונית אינה בגדר רכוש החמאס אלא שייכת לו ולאשתו, משמשת אותם לצרכיהם הפרטיים ורכישתה מומנה ממיטב כספם ובסיוע הלוואות שנטלו מבני משפחה ומכרים. לדידו, יש לפרש את סמכות ההחרמה המוקנית למשיבים מכוח תקנות ההגנה בצמצום, זאת לנוכח פוטנציאל פגיעתן בזכויות יסוד. לפיכך, ראוי שהפעלתן תוגבל למקרים בהם קיימות ראיות חד-משמעיות המבססות את החשדות נגד הנידון. עוד טוען העותר כי תקנה 84 לתקנות ההגנה אמנם מקנה סמכות לתפוס ולהחרים כסף או רכוש של התאחדות בלתי מותרת, אלא שבמקרה דנן המשיבים החרימו רכוש פרטי של העותר (המכונית) כשווה ערך לכספים שלכאורה קיבל מהחמאס, ולא את הכספים עצמם. לדידו, התקנות לא מתייחסות לתרחיש מעין זה ולכן פעולת המשיבים נעשתה שלא בסמכות. העותר ער לקיומה של סמכות נרחבת מכוח הוראת תקנה 120 לתקנות, אך לשיטתו מדובר בהוראה עונשית הדומה במהותה לתקנה 119 לתקנות, המתייחסת לסמכות המשיבים להחרים ולהרוס בתים בהם התגוררו מחבלים, כתגובה מידית לאחר ביצוע עבירה. לפיכך, תקנה 120 לתקנות אינה מתאימה למקרים כגון אלה של עבירות בפן הפיננסי, וממילא יש לפרש את הסמכויות הפוגעניות שהיא מקנה למשיבים באופן מצמצם ביותר ולפי הלך הרוח העולה מן החקיקה העדכנית בישראל.

5. בנוסף, העותר סבור כי בנסיבות המקרה נפלו פגמים גם במישור אופן הפעלת הסמכות. בהקשר זה הוא מציין את התעלמות המשיבים מבקשותיו במסגרת ההשגה שהגיש, הן באשר לבקשה לקבל את כל חומר החקירה שעל בסיסו ניתנו הצווים, לרבות פירוט העובדות המקימות את החשד, והן באשר לבקשתו להשמיע את טיעוניו בעל-פה. התנהלות זו של המשיבים מעידה על שרירותיות, חוסר הוגנות ואי-צדק ומכאן שאין לאפשר את החרמת המכונית שלא במסגרת הליך שיפוטי תקין.

6. המשיבים מצדם טוענים כי דין העתירה להידחות מחמת היעדר עילה להתערבות בהחלטה להחרים את סכום הכסף שהופקד על ידי העותר חלף המכונית. לדידם, ההחלטה להחרים את המכונית נעשתה כדין ועל פי הסמכות הנתונה למפקד הצבאי להחרים נכסים שמקורם בארגון טרור. המקור הסטטוטורי העיקרי לסמכות זו נמצא בתקנה 84 לתקנות ההגנה, לפיה חל איסור על קבלת רכוש מהתאחדות בלתי מותרת ועשיית שימוש בו, וכן מוקנית למפקד הצבאי הסמכות להחרים רכוש מסוג זה. לצד זאת, בענייננו חלה גם סמכות מקבילה המעוגנת בתקנה 120 לתקנות ואשר מקנה למפקד הצבאי סמכויות תפיסה והחרמה רחבות הרבה יותר. בית משפט זה הכיר זה מכבר בחשיבות ונחיצות השימוש בכלים מינהליים אלו, כחלק מהמאבק בתשתית הכלכלית-אזרחית עליה נשענים ארגוני הטרור ואשר באמצעותה מתאפשרת פעילותם. במקרה דנא, צו ההחרמה נסמך על תשתית ראייתית מבוססת ועל מידע מודיעיני מהימן, המצביעים על כך שהעותר קיבל לידיו כספים השייכים לחמאס, ומכאן שהפעלת סמכות התפיסה וההחרמה נעשתה כדין. בנוסף, אין לקבל את טענות העותר בדבר אופן הפעלת הסמכות והפגמים שלכאורה נפלו בהליך המינהלי. הואיל וחומר החקירה העומד בבסיס ההחרמה הוא מידע מודיעיני חסוי, ברי כי לא ניתן לספק לבא-כוח העותר פירוט מלא של כל העובדות והראיות המבססות את החשדות כלפי העותר. ראשית, המדובר בהפעלת סמכות מינהלית וככזאת די בקיומן של ראיות מינהליות ובכלל אלו גם מידע מודיעיני חסוי; שנית, נמסר לעותר כי ההחלטה מבוססת על מידע שהצטבר לפיו הוא קיבל כספים השייכים להתאחדות בלתי מותרת וכי באפשרותו להשיג על כך בדרכים המקובלות אל מול משיב 3. משניתנה לעותר האפשרות לשטוח את טיעוניו בכתב במסגרת ההשגה שהגיש, שעה שאין על המשיבים כל חובה לאפשר את מימוש זכות הטיעון דווקא בדרך של השמעת הטיעון בעל-פה, הרי שלא נפל כל דופי בהליך המינהלי.