נ.י. ואח' נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

נגד

צדדי ג':     1. א.ב.ש.

2. א.ש.

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת, בתאונת דרכים שארעה, לטענתה, בתאריך 20/9/2010, בעת שחזרה מעבודתה.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובעת טוענת, כי בעת שנסעה בטרמפ מעבודתה לכיוון תחנת האוטובוס, לאחר שירדה מרכב של עובדת אחרת ברמזור אדום נפגעה על ידי קטנוע שחלף במקום, איבדה את הכרתה והתעוררה באמבולנס. התובעת הגישה תביעתה נגד הנתבעת בטענה שאין בידה לתבוע מבטח וזאת בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
2. התובע 2 (להלן: "התובע") הכיר בתאונה כתאונת עבודה, בדק את התובעת, מצא, כי לתובעת נותרה נכות נוירולוגית בשיעור של 10% ושילם לתובעת דמי פגיעה ומענק נכות ומשכך תובע בתביעת שיבוב את התגמולים ששילם.
3. הנתבעת הינה הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים אשר אחראית לפצות נפגעי תאונות דרכים, בין היתר, במקרים בהם לא ידועה זהות הרכב הפוגע או שהרכב אינו מבוטח. הנתבעת טוענת, כי לא הוכחה התרחשות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים כלל ועיקר וככל שהייתה תאונה כזו, לא נשללה האפשרות שהתובעת לא סיימה את היציאה מן הרכב בו נסעה ולפיכך היתה משתמשת ברכב ועליה לתבוע את נהגת הרכב ומבטחת הרכב. ככל שתדחה עמדתה טוענת הנתבעת שהקטנוע המעורב הוא קטנוע הנמצא בבעלות צד ג' 1, ובשימוש צד ג' 2, ומשכך ככל שתחוייב בתשלום חייבים אלה בהשבת כל סכום שישולם.
4. צדדי ג' 1 ו-2 הינם בני זוג. אין מחלוקת כי במועד התאונה הרלוונטית, היה קטנוע שמספר הרישוי שלו 1661170 בבעלות צד ג'1 ובשימוש צד ג' 2, שהיה באותה תקופה בעל עסק שעסק בין היתר בשליחויות באמצעות קטנועים. אין מחלוקת שהעסק היה ברחוב בו התרחשה התאונה. אין מחלוקת כי הקטנוע לא היה מבוטח במועד התאונה וביטוח נעשה רק 20 דקות לאחריה.

צדדי ג', מצטרפים לעמדת הנתבעת בנוגע לכך שלא הוכחה התרחשות תאונת דרכים ולחלופין מכחישים שהקטנוע שהיה בבעלותם ובהחזקתם במועד התאונה מעורב בתאונה.  

5. בנוסף וככל שתצלח התובעת את שאלת החבות חלוקים הצדדים בנוגע לשיעור הנזק שנגרם לתובעת.
6. לנוכח המחלוקות בין הצדדים, יש איפוא לדון ולהכריע בסוגיות הבאות:

א.   האם עמדה התובעת בנטל להוכיח שנפגעה בתאונת דרכים וככל שהתשובה חיובית האם ניתן לקבוע שנפגעה מפגיעת קטנוע דווקא או שמא הייתה עדיין משתמשת ברכב בו נסעה.

ב.   ככל שיקבע שקטנוע פגע בתובעת האם היה זה הקטנוע שנמצא בבעלות צדדי ג'.

ג.    ככל שתקבע אחריות הנתבעת או צדדי ג', יהא צורך להכריע בעניין שיעור הנזק שנגרם לתובעת.

אדון בדברים כסדרם.

נסיבות התרחשות התאונה

7. אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי ושקלתי את מלוא הראיות שנשמעו והוגשו באתי לידי מסקנה שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה במאזן ההסתברויות הנדרש בהליך האזרחי להוכיח שאכן נפגעה בתאונת דרכים כהולכת רגל, כאשר הנסיבות שהוכחו מעלות שהקטנוע בבעלות צדדי ג' הוא הרכב המעורב בתאונה.
8. שורש הכחשת החבות על ידי הנתבעת, טמון בעובדה שמהגרסאות שמסרה התובעת, עלה שאינה זוכרת את נסיבות התאונה, כל שהיא זוכרת זה שיצאה מרכב ונפגעה והעובדה שנפגעה מקטנוע נמסרה לה בדיעבד, כאשר גם בנוגע לגרסה זו היו ניאונסים בדברים שמסרה התובעת, הכל כפי שמפרטת הנתבעת ארוכות בסיכומיה.

בהודעתה במשטרה שלא נקוב בה תאריך מסרה התובעת: "אחרי העבודה נסעתי יחד עם אחת העובדות הביתה לכיוון רעננה. היא רצתה להקפיץ אותי לתחנת אוטובוס. בהתקרב לתחנת האוטובוס עמדנו ברמזור אדום והיא אמרה שאני יכולה לצאת במהירות. אחרי שפתחתי דלת ועשיתי צעד אחד, קיבלתי מכה חזקה ומאז לא זוכרת את השתלשלות האירועים. מס' הרכב שנסעתי 1661170 אפרת. ידוע שנהג האופנוע פגע בי אך לא נזקק לטיפול רפואי ולא ידועים לי פרטיו האישיים. במד"א נמסר כי פרטיו ניתן לברר במשטרה".

אין מחלוקת כי מספר הרכב שכביכול נמסר כמספר רכב העובדת עמה נסעה, הוא למעשה מספר הקטנוע שבבעלות צדדי ג' וכאשר עימתה המשטרה את התובעת עם עובדה זו, השיבה שאותה עובדת התפטרה מעבודתה וכאשר דיברה איתה טענה שאינה קשורה לתאונה. משכך, ושעה שהתובעת לא מסרה את פרטי הנהגת, התיק נגנז.

התובעת נמנעה מלערב את אותה עובדת שנהגה ברכב גם בהליך כאן, העובדת לא נתבעה, לא זומנה להעיד, גם כשנחשפו פרטיה במסגרת דיון ההוכחות ומשכך ובעיקר לאור גרסת התובעת במשטרה, טוענת הנתבעת, כי יכול והתובעת לא השלימה יציאתה מן הרכב וכן יכול ופגיעתה כלל אינה קשורה לתאונת דרכים או תאונת אופנוע, אלא נפילה בעקבות יציאתה מן הרכב, שהרי הלכה למעשה התובעת אינה זוכרת מה ארע.

9. הנתבעת מוסיפה ומפנה לגרסאות התובעת כפי שנמסרו בהזדמנויות שונות:

בטופס בל/250 שנחתם בתאריך 6/10/2010, נרשם כי לפי דבריה של התובעת – "בדרך הביתה, בזמן שרכב עמד בצומת ברמזור אדום ביציאה מאזור התעשיה ישן נתניה, יצאה מהרכב ונפגעה על ידי קטנוע".

בתעודה רפואית ראשונה לנפגע מעבודה מתאריך 10/10/10, צוין בתיאור התאונה, כי יצאה מרכב ונדרסה על ידי אופנוע.

לרופאה נוירולוגית בתאריך 18/11/2010 מסרה התובעת כי "בהיותה הולכת רגל כשיצאה ממכונית, נפגעה ע"י אופנוע חולף, הופלה, נחבלה בראשה ואיבדה את הכרתה באופן מיידי. חזרה להכרה באמבולנס".  

בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, שנחתמה ביום 28/3/11, טענה התובעת שבדרך הביתה מעבודה, הרכב שלהם עמד בצומת ברמזור אדום, היא יצאה מהרכב (יציאה מלאה) כאשר לפתע אופנוע פגע בה קשות והפיל אותה בחוזקה על הקרקע.

בוועדה רפואית במוסד לביטוח לאומי ביום 13/7/11 ציינה התובעת, כי מה שהיא זוכרת זה שהיא נסעה באוטו כנוסעת, יצאה מהאוטו, סגרה את הדלת ואז היא לא זוכרת כלום, סיפרו לה שנפגעה על ידי קטנוע.

המומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום אף אוזן גרון תעד מפי התובעת, כי ה"הפגיעה היתה על ידי אופנוע בזמן שירדה מהרכב" ואולם הוסיף, כי פרטי המקרה אינם זכורים לתובעת.

10. בתצהירה טענה התובעת, שלמיטב זכרונה לאחר סיום יום העבודה, הוסעה על ידי אחת העובדות, בשלב מסויים אמרה לה העובדת שהיא יכולה לצאת מן הרכב, התובעת יצאה בכוונה להתקדם לכיוון תחנת האוטובוס, זכור לה שיצאה מהרכב, סגרה את הדלת עשתה מספר צעדים ומעבר לכך אינה זוכרת כלום, אפילו את המכה אינה זוכרת. כאשר התעוררה הייתה באמבולנס ואמרו לה שאופנוע התנגש בה.
11. בעדותה נשאלה התובעת על העובדת עמה נסעה והשיבה, כי אינה זוכרת אפילו את שמה, עבדה שם פחות משבוע, והכירה אותה היכרות שטחית. התובעת נשאלה מדוע לא הביאה את העובדת לעדות והשיבה, שלאחר שחזרה מחופשת המחלה אותה עובדת לא הייתה שם ולא היו לה פרטיה. התובעת נשאלה אם דיברה לאחר התאונה עם אותה עובדת והשיבה שהיא הייתה אתה בבית החולים והתובעת ביקשה ממנה שתתקשר לבתה.

התובעת נשאלה על אי ההתאמות בין גרסתה במשטרה ובין תצהירה, כאשר במשטרה מסרה שיצאה מהרכב עשתה צעד ונפגעה ובתצהירה, כי נפגעה לאחר שסגרה את הדלת ועשתה מספר צעדים והשיבה, כי יצאה מן הרכב, סגרה את הדלת, עשתה כמה צעדים ונפגעה ויכול שבמשטרה טעתה בהקשר זה.

כאשר נשאלה על גרסאותיה במוסד לביטוח לאומי שגם הן שונות מהאמור בתצהירה, השיבה  שלא הייתה צריכה לספר שם פרטים. ב"כ הנתבעת הטיח בתובעת, כי יצאה מהרכב ונפלה וזאת לפי סימני החבלות ואולם התובעת השיבה שלא נפלה, היא יודעת כי זה מה שאמרו לה וגם לפי כל החבלות והכאבים.

התובעת הוסיפה והשיבה לב"כ צדדי ג', כי לא ראתה כלל את הקטנוע וכאשר נשאלה מאיפה היה לה המספר שמסרה במשטרה, השיבה שאינה זוכרת.

12. הנה כי כן, גרסת התובעת מעלה קשיים, התובעת אינה יודעת בדיוק כיצד נפגעה, לא ראתה כלל את הקטנוע, ואינה יודעת כיצד הגיע לידיה מספר הקטנוע שמסרה למשטרה. גם בשאלה האם סיימה התובעת את השימוש ברכב בו נסעה, קיים לכאורה קושי, שכן קיימת סתירה בין גרסת התובעת במשטרה, שיש לשער שנמסרה זמן קצר לאחר האירוע, לפיה יצאה מן הרכב ועשתה צעד, לבין גרסתה בתצהירה ובעדותה לפי סגרה את הדלת ועשתה מספר צעדים. על אף הקשיים, מהם אינני מתעלמת, באתי לידי מסקנה, כי הראיות הנוספות שהובאו מטות את הכף ומאפשרות לקבוע ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, כי האירוע שהתרחש הוא "תאונת דרכים" בה נפגעה התובעת כהולכת רגל על ידי הקטנוע. אדון בראיות אלה.
13. המסמך הראשון המתעד את התרחשות האירוע הינו דו"ח מגן דוד אדום. מגן דוד אדום הוזעק לזירת התאונה בשעה 15:18 והגיע למקום כ- 4 דקות לאחר מכן, בהגיעם למקום ציינו כדלקמן: "בת 37, הולכת רגל, נפגעה מקטנוע בתאונת דרכים. נמצאה שוכבת על הכביש, בהכרה מלאה, מתלוננת שקיבלה מכה בראש ביד וברגל ימין. בבדיקה ראש ללא סימני חבלה חיצוניים, כניסת אויר טובה דו צדדית, בטן רכה לא רגישה, אגן יציב, גפיים ללא דפורמציות, רגישות במותן מימין, שפשוף בזרוע ואמה מימין עם פצע מדמם במרפק, רגישות בירך מימין, מאוד כאובה, טופלה ופונתה ללניאדו". באיברים פצועים צוין – ראש חבלה כהה – כאבים, גפיים עליונות – שפשוף, דימום פצע; גפיים תחתונות – חבלה כהה / כאבים; בטן – חבלה כהה / כאבים.

בדו"ח מגן דוד אדום בכלי הרכב המעורבים בתאונה צוין מספר רישוי 1661170 – שאין מחלוקת שזה מספר הקטנוע שנמצא בבעלות צדדי ג'.

הנתבעת טענה, שלא ניתן לסמוך על דו"ח מגן דוד אדום, שכן עורך הדו"ח לא זומן להעיד, דא עקא שהנתבעת לא התנגדה להגשת מסמכים שלא באמצעות עורכם במועד שנקבע בהחלטת בית המשפט על הגשת הראיות, ומכאן שבהעדר התנגדות התקבל הדו"ח לתיק לתוכנו מבלי שיהא צורך בזימון עורך הדו"ח (ראו בהקשר זה החלטת בית המשפט מיום 9/8/15 הקובעת כי "צד שמתנגד להגשת מסמך כלשהו ממוצגי הצד האחר, שלא באמצעות עורכו, יודיע על כך לצד שכנגד בתוך 21 יום מקבלת המוצגים". הנתבעת אכן הגישה התנגדויות בתאריך 10/4/16, אולם במסגרת התנגדות זו לא התנגדה להגשת דו"ח מגן דוד אדום שלא באמצעות עורכו, משכך התקבל הדו"ח לתוכנו בלא צורך לזמן עד).

אכן אנשי מגן דוד אדום, לא נכחו בעת התאונה ואולם הם הגיעו למקום דקות ספורות לאחריה ותעדו את הזירה מבחינת מה שהסתמן שארע, כאשר הזירה הצביעה על תאונת דרכים של הולכת רגל עם קטנוע שמספרו 1661170.

הנתבעת טענה, כי פגיעות התובעת אינן מתאימות לתאונת דרכים דווקא, בהעדר חבלות בגפיים התחתונות, אלא יותר לנפילה. טענה זו שעניינה מנגנון התאונה עולה כדי טענה שבמומחיות כאשר לא התבקשה ולא הוגשה חוות דעת בעניין, מה גם שכמתועד בדו"ח מד"א, התובעת סבלה מכאבים וחבלות גם בגפיים התחתונות הגם שלא נגרמה לה פציעה מדדמת באיברים אלה. בהעדר חוות דעת לא ניתן לקבוע שפגיעת התובעת מתאימה יותר לנפילה מתאונת דרכים.  

אוסיף עוד בהקשר זה, כי היקף פגיעותיה של התובעת עולות גם מהתיעוד שנערך בבית החולים לאחר התאונה, ומתיישבות דווקא עם פגיעה מקטנוע, כאשר בתעודת השחרור צוין, שהתובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים, נפגעה מקטנוע ואינה זוכרת את פרטי החבלה, האיברים שנבדקו הם בית החזה, עמוד שדרה צווארי, מרפק ימין, אגן ומפרקי ירכיים, מפרק ירך ימין, כף רגל ימין. בכל אלה, למרבה המזל, לא נמצאו שברים, אך עצם הבדיקות שנעשו מלמדות שהתובעת התלוננה על פגיעות וכאבים בגפיים התחתונות, עובדה זו ניתן ללמוד גם מעצם העובדה שלאחר התאונה שכרה התובעת הליכון מ"יד שרה" ועשתה בו שימוש במשך תקופה מסויימת.

בתעודה רפואית מתאריך 6/10/10, תועדו תלונותיה של התובעת על כאבים בגב תחתון + ברך + שוק וקרסול ימין רגישות בעמוד שדרה, ספזם שרירי, התובעת הופנתה לפיזיותרפיה, שוב פגיעות לא מבוטלות שאינן סבירות לו מדובר היה רק בנפילה. ניכר שהתובעת הופלה כפי שהיא טוענת ולא מעדה עקב היציאה מן הרכב.  

בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 10/10/10, צוין, כי התובעת לא יכולה לדרוך על הרגל עקב כאב חד בחלק הפלנטלי של כף רגל ימין. המטומה בשלבי נסיגה בירך ימין ואחרי ברך ימין. הווה אומר לתובעת היו חבלות בירך ובברך.

14. כמפורט לעיל, העובדת הנוספת שהסיעה את התובעת לא זומנה להעיד על ידי מי מן הצדדים, יחד עם זאת, הנתבעת שערכה דו"חות חקירה ובין היתר חוקר מטעמה שוחח טלפונית עם אותה עובדת, לא התנגדה למסירת הדו"חות והתמלילים לצדדים והגשתם לתיק בית המשפט מבלי לעמוד על כך שהעדה תחקר ומשכך נוספו שתי ראיות חשובות – האחת תמליל שיחה עם העובדת שהסיעה את התובעת ממנו עלה שהעובדת אכן לא ששה לשתף פעולה ואולם גם בשיחה זו טענה העובדת שאין לה קשר לתאונה והתובעת נפגעה מאופנוע.

הראיה האחרות, הינה תמליל שיחה עם האדם שהתקשר למשטרה והודיע על התאונה, מדובר בנהג משאית שהגיע למקום דקות לאחר הארוע, הוא אמנם לא ראה את התאונה עצמה אבל ראה את התובעת שרועה על הכביש ואת הקטנוע גם הוא מוטל על הכביש, מדובר במי שהגיע למקום עוד לפני מגן דוד אדום וגם לעיניו נגלתה זירה של תאונה בה מעורב קטנוע. כאשר נשאל אם ראה רכב שמעורב בעניין השיב שלא היה רכב היה רק טוסטוס שרוע על הכביש. בהעדר התנגדות להגשת תמלילי השיחות עם אותם עדים, הרי שניתן להסתמך על העדויות לתוכנם.

15. הצטברות הראיות, מביאה אם כן למסקנה, כי הגם שהתובעת לא מסוגלת למסור את נסיבות התאונה המדוייקות, השתקפות הזירה כפי שנצפתה על ידי עדים אובייקטיביים לחלוטין, מגן דוד אדום ונהג המשאית מדברת בעד עצמה – הזירה שיקפה תאונת דרכים בה נפגעה התובעת על ידי קטנוע שהיה שרוע על הכביש. על דרך ההיקש ניתן לקבוע, כי רישום מספר הקטנוע והתיעוד בדו"ח מגן דוד אדום, עולה כדי "רס גסטה" (בבחינת אמירה ספונטנית בעת ארוע מרגש שאין סיבה לחשוד במהימנותה) ומצביע על תאונה בגדרה נפגעה התובעת מקטנוע.

בזירה אין כל תיעוד לכך שרכב נוסף היה מעורב, לא נהג המשאית ולא מד"א תיעדו רכב נוסף שנפגע או שהיה מעורב, גם אין כל ראיה שהעובדת שהסיעה את התובעת התלוננה שרכבה נפגע, מה שמחזק את המסקנה שהתובעת אכן סיימה את השימוש ברכב בעת התאונה, שכן השלימה את יציאתה מן הרכב ואז נפגעה וזאת בין אם עשתה צעד ובין אם עשתה שלושה צעדים.

הזירה משקפת, כי התאונה לא ארעה בשל תנופת היציאה מן הרכב אלא בשל פגיעת הקטנוע.

בספרו, תאונת דרכים (מהדורה 4 (2011), עמ' 179 ואילך), עומד כב' השופט (בדימוס) ריבלין, על המקרים בהם ירידה מרכב תהווה "תאונת דרכים", בקובעו: "היורד מן הרכב ונפגע "בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב" עשוי לבוא בגדר החוק, כל עוד תנופת הירידה או פעולתה היו גורם ממשי בנפילה, וכל עוד לא הצליח להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו מחוץ לרכב...". בהתאם לתפיסה זו, קבעה הפסיקה, כי מי שירד מרכבו וצעד מספר צעדים לעבר מכסה המנוע ובדרכו לשם החליק על כתם שמן ונפל, אין לראות בנפילתו חלק אינטרגלי מן הירידה שכן נפילתו אין לה כל קשר לירידה מן הרכב (רעא 4620/04 דלק חברת דלק הישראלית בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (30/8/04)).

ברע"א 10785/08 אורן שחור נ' דניאל קארו (מיום 19.04.09) (להלן: "פס"ד קארו") נבחנה השאלה האם ניתן לראות בנפגע, אשר יצא מרכבו התקול לצורך הזמנת גרר והמתין כ- 10 דקות להגעתו, עד לפגיעתו על ידי רכב חולף,  משתמש ברכב החונה (התקול) או שמא נותק הקשר בינו לבין הרכב החונה, ויש לראותו הולך רגל שנפגע על ידי הרכב הפוגע. קביעתו של ביהמ"ש העליון היתה כי הנפגע לא היה עוד משתמש ברכבו בשעה שנפגע מהרכב החולף. אביא את הדברים כלשונם:

"בבוא בית המשפט להכריע אם נפגע מרכב חולף הינו "הולך רגל" או "משתמש", שומה עליו לבחון אם התקיים אחד השימושים המנויים ברשימה הסגורה שבהגדרת המשנה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. רק אם מתקיים בנפגע אחד מאותם שימושים – תקום חבות למבטחת הרכב שבו נעשה השימוש, ואילו במקרה אחר – יחשב הוא לנפגע מחוץ לרכב. ודוק – לא די בקשר סיבתי עובדתי לשימוש, אלא נדרש "שימוש" במובן שניתן לרכיביה השונים של הגדרת המשנה בפסיקה. לאמור: לא די בכך שהימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב נבעה משימוש קודם או משימוש עתיד לבוא, אלא צריך שהימצאות הנפגע מחוץ לרכב תהווה – היא כשלעצמה – שימוש."

בעניינו, התובעת סיימה את נסיעתה ברכב בשעה שהרכב עצר והיא ירדה ממנו. מכל גרסאות התובעת, עולה שהתובעת התייצבה על שתי רגליה, ניתקה מגע פיזי ישיר או עקיף עם הרכב ופנתה לדרכה בצעד או מספר צעדים. משלב זה ואילך, הימצאותה מחוץ לרכב קשורה להיותה הולכת רגל. על אף סמיכות הזמנים הרבה מאוד של התאונה לזמן יציאתה של התובעת מן הרכב, בנסיבות שהתבררו ניתן לקבוע שתמה היציאה מן הרכב ותם השימוש ברכב תחת הגדרה זו (השוו: תא (עכו) 4388-04 פדל מוחמד נ' הכשרת הישוב בע"מ - חברה לבטוח (2/12/09), שם עצר התובע בצד הדרך ויצא מן הרכב על מנת לעשות את צרכיו בעודו עומד בסמוך לרכב נפגע מרכב חולף. בית המשפט קבע שתם השימוש ברכב שלו ואין לראות בו כמשתמש ברכב).

אוסיף עוד, העובדה שנהג הקטנוע לא נפגע פיזית בהתאם לעדויות, גם היא מחזקת את המסקנה שהתובעת השלימה את ירידת מן הרכב, שכן אם דלת הרכב הייתה פתוחה והתובעת הייתה במקביל לדלת, הקטנוע היה פוגע בדלת ובנסיבות כאלה, תוצאות התאונה יכלו להיות אחרות והזירה אפשר שהייתה נראית אחרת.

אכן קיים חסר ראייתי בתיק בכך שלא נשמעה עדות הנהגת ברכב ממנו יצאה התובעת, אשר ללא ספק הייתה עדת ראיה לתאונה ויכלה לשפוך אור על נסיבותיה המדוייקות ואולם מדו"ח החוקר שהגישה הנתבעת עצמה, הסתבר, כי אותה עדה לא ששה לשתף פעולה וזאת בלשון המעטה ומכל מקום הסתבר, כי בידי הנתבעת היו פרטי הנהגת ומכאן גם יכלה לברר את פרטי הרכב ופרטי המבטחת, בעוד שלתובעת היה קושי להגיע אל פרטי הנהגת, טענה שלא נסתרה. אכן על התובעת מוטל נטל ההוכחה, יחד עם זאת בנסיבות שהתבררו, לו סברה הנתבעת שהרכב ממנו ירדה התובעת היה מעורב, היה עליה לדאוג לצרף להליך את הנהגת או למצער להמציא מבעוד מועד את פרטיה ולאפשר לזמנה לעדות, דבר שלא נעשה. בנסיבות אלה, מה שנותר מגרסת הנהגת, היא השיחה הטלפונית שהוגשה ללא התנגדות בה הטיחה הנהגת בחוקר, שעליו לפנות לאופנוע שכן הוא זה שפגע בתובעת.

המסקנה המתבקשת, בשים לב לראיות שכן הובאו, לתיאור התובעת, לתמונת הזירה כפי שהצטיירה לעיני נהג המשאית שהזעיק את העזרה ולעיני מגן דוד אדום, היא  שהתובעת עברה כפסע דק את מאזן ההסתברויות ועלה בידה להוכיח שנפגעה בתאונה שנהג הקטנוע אחראי לה.  

16. האם הקטנוע של צדדי ג' הוא זה המעורב בתאונה? גם בהקשר זה, מספר עובדות שהצטברו להן יחדיו, בנוסף לחיזוקים נוספים, מאפשרות לענות על שאלה זו בחיוב.

צדדי ג' הכחישו בתצהירם ובעדותם כל קשר לאירוע. כמפורט כבר לעיל, צדדי ג' הנם בני זוג, כאשר צד ג' 2, היה בעל עסק במועד האירוע שהעסיק שליחים על שלושה קטנועים שהיו בבעלותו, הקטנוע בו עסקינן נרשם על שם צד ג' 1, בשל סכסוך גירושין של צד ג' 2. אין מחלוקת שלצד ג' 1 אין רשיון נהיגה על קטנוע והיא לא נהגה עליו. 

לענייננו, מן הראיות עלה, כי מספר הקטנוע בבעלות ובחזקת צדדי ג' הוא זה שתועד בזירה, כפי שנרשם בדו"ח מד"א וכפי שנמסר בשגגה על ידי התובעת למשטרה כמספר הרכב ממנו ירדה.  כמובן יכול הטוען לטעון, כי אפשר ובמספר נפלה שגגה וכמובן שלו הייתה עומדת עובדה זו לבדה ספק אם היה די בכך, ואולם לתיעוד מספר הקטנוע נוספה ראיה משמעותית המעלה חשד רב ואף מעבר לכך והיא ש- 20 דקות בלבד לאחר התאונה, מיהר צד ג' 2 וערך ביטוח לקטנוע.

צירוף הנסיבות של התרחשות התאונה ועריכת ביטוח בו ביום, 20 דקות לאחריה מעלות שיש קשר בין השניים, הוסף לכך את העובדה שהעסק של צדדי ג', נמצא ברחוב בו התרחשה התאונה והרי כבר מדובר בראיות נסיבתיות המצטרפות זו לזו ומביאות לכדי מסקנה, כי אכן הוכח שהקטנוע בבעלות ובחזקת צדדי ג' הוא זה המעורב.

בעדותו אישר הצד השלישי 2, כי הוא זה שערך את הביטוח לקטנוע ולא ידע להסביר מדוע ערך את הביטוח באותו היום, אך העלה טענה שלא היה מספיק לערוך ביטוח בתוך 20 דקות מהתאונה. טענה זו לא נתמכה בדבר, אף לא במסלול שהיה צריך צד ג' 2 לעבור כדי לערוך את הביטוח. צירוף הנסיבות של התרחשות התאונה ועריכת ביטוח זמן קצר אחר כך מדבר בעבר עצמו בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע".

לאמור עד כאן, ניתן להוסיף, כי בגרסה שנגבתה מצדדי ג' על ידי חוקר של הנתבעת, ידעה הצד ג'1, מיוזמתה לציין שמדובר בתאונה שהתרחשה ב- 20/9 שזהו מועד התאונה המדויק מבלי שהחוקר יציין עובדה זו בפניה, החוקר רק ציין שמדובר בתאונה שהייתה בחודש ספטמבר 2010 (דברי החוקר בעמ' 2 לפרוטוקול, מתאריך 15/6/2011, שורה  7 ודברי צד ג' 1, בעמ' 3, שורה 11)  ודאגה להדגיש כי צד ג' 2, הוא זה העושה שימוש בקטנוע.

בשיחה עם צד ג' 2, הוא הכחיש כל קשר ואולם טען, כי שליחים עושים שימוש בקטנוע ככל הנראה בניסיון להרחיק את עצמו ואולם צד ג' 2, לא ידע לציין את זהות השליחים ואין כל דרך לבדוק את גרסתו. יתירה מזו, צד ג' 2, אישר שהוא עצמו ערך את הביטוח לקטנוע ולשאלת בית המשפט האם הקטנועים שהיה עושה בהם שימוש לא היו מבוטחים, השיב כי נהג לבטח את הקטנוע בטרם השימוש, ומכאן שגם לשיטת צדדי ג', בצירוף נסיבות מפליא, דווקא ביום התאונה, שעה שמספר הרישוי של הקטנוע בבעלותם תועד בזירת התאונה - 20 דקות לאחר התאונה היה הקטנוע בשימוש ומכאן סביר לקבוע, כי גם בעת התאונה היה בשימוש והתיעוד הוא תיעוד מהימן.

17. הנתבעת טענה, כי קיימת אפשרות שרוכב הקטנוע ביקש להתחמק מן התובעת והחליק על הכביש מבלי לפגוע בה כלל ואולם גרסה כזו לא נטענה על ידי צדדי ג', וכאמור בנסיבות שפורטו ובשים לב לפגיעותיה של התובעת, בהעדר ראיה סותרת, גם לא זו כזו העולה מגרסת נהג הקטנוע, סביר לקבוע שהקטנוע אכן פגע בה וגרם לנפילתה.
18. העולה מן המקובץ, כי עלה בידי התובעת להוכיח שנפגעה ב"תאונת דרכים" כהולכת רגל שאחראי לה נהג הקטנוע, משנקבע כי הקטנוע בבעלות צדדי ג' הוא זה המעורב בתאונה ומשנקבע כי לקטנוע לא היה ביטוח תקף במועד התאונה, הרי שהנתבעת חייבת בתשלום הפיצוי ועל צדדי ג' מוטלת חובת ההשבה ביחד ולחוד על פי חוק הפיצויים, של כל סכום שתשלם, לרבות הוצאותיה.
19. צדדי ג' לא העלו טענה בנוגע למידת האחריות של כל אחד מהם. מהראיות שהתבררו עלה, כי הקטנוע היה רשום על שם צד ג'1 אף שלא היה לה רשיון נהיגה וזאת מטעמיו הכלכליים של צד ג'2, וכי צד ג'2 עשה בו שימוש לצרכיו האישיים ולצרכי העסק. אין ספק שצד ג'1, שעה שהסכימה כי הקטנוע ירשם על שמה, גם אם הרישום הוא פורמלי ובמסגרת יחסי בני הזוג, חייבת הייתה לוודא, כי הקטנוע מבוטח ומשכך קיימת לה אחריות, אולם מידת אחריותה קטנה מזו של צד ג'1. בנסיבות העניין ראוי לחלק את האחריות, כך שעל צד ג'1, מוטלים 10% אחריות וצד ג' 2, 90%.
20. משנקבעה סוגיית האחריות יש לדון בשיעור הנזק ואולם קודם יש לדון בפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת.

הפגיעה הרפואית והתפקודית

21. כמפורט לעיל, התאונה ארעה עת הוסעה התובעת ברכב מעבודתה לתחנת האוטובוס. התובעת טענה שאיבדה את הכרתה בתאונה והתעוררה באמבולנס, ואולם מדו"ח מגן דוד אדום שהוגש על ידי התובעת ללא כל הסתייגות והתקבל כראיה לתוכנו עולה, כי בהגיעם למקום הייתה התובעת בהכרה מלאה. יכול שהתובעת אינה זוכרת את הדברים כהוויתם בהקשר זה ונראה שאין לבוא עמה חשבון בשים לב לפגיעות שספגה בתאונה.
22. מגן דוד הפנה את התובעת לבית החולים, שם אושפזה התובעת למשך יומיים, כאשר במהלך האשפוז בוצעו לתובעת בדיקות הדמיה ונשללה פגיעה של שבר או פגיעה הדורשת טיפול מיידי באחד מאיברי הגוף. בתאריך 24/9/10 כארבעה ימים לאחר התאונה, שבה התובעת ופנתה לבית החולים בטענה על כאבי ראש מלווים בסחרחורת ובחילה, התובעת נבדקה ומשלא נמצא נוירולוגי חריף שוחררה להמשך טיפול בקהילה. בדיקת בדיקת CT ראש שעברה התובעת נמצאה ללא ממצאים מיוחדים.
23. בחודשים שלאחר התאונה טופלה התובעת בקהילה והתלוננה בין היתר על כאבים בגפיים התחתונות, לרבות כאב חוסר יכולת לדרוך על רגל ימין, עקב כאב חד בכף הרגל. במסגרת תעודה ראשונה לנפגע בעבודה תועדה המטומה בשלבי נסיגה בירך ימין ואחרי ברך ימין. התובעת קיבלה חופשת מחלה והופנתה לטיפולי פיזיותרפיה ויעוץ נוירולוגי. כמו כן ביצעה התובעת בדיקת מיפוי עצמות בתאריך 11/10/10 שהצביעה בין היתר על קליטה בברך ימין.

בביקור רפואי מתאריך 8/11/10 התלוננה התובעת על כאבים בהליכה ובעמידה ממושכת, הומלץ על המשך טיפולי פיזיותרפיה וכן צוין כי מיפוי עצמות מצביע על ריכוזים מוגברים המצביעים על פוסט טראומה.

בבדיקה נוירולוגית מתאריך 18/11/10, טענה התובעת, כי היא סובלת מכאבי ראש חזקים לוחצים, סחרחורות, בחילות, חוסר ריכוז, שוכחת מילים, הפרעות בשעה, פחדים וחרדות. צוין כי התובעת סובלת ממצב אחרי חבלת ראש עם איבוד הכרה (כאמור, סוגיית איבוד ההכרה מוטלת בספק נוכח דו"ח מגן דוד אדום). סובלת מתופעות אופייניות למצב אחרי זעזוע מוח, הומלץ לתובעת להתחיל טיפול מונה נגד כאבי ראש ושיפור השינה וכן הומלץ להפנותה לבריאות הנפש.

בתאריך 1/12/10, התלוננה התובעת על ליקוי שמיעה לאחר תאונת הדרכים.

בתארך 6/12/2010, נבדקה התובעת על ידי רופא תעסוקתי, שהמליץ על חזרתה לעבודה שלא דורשת מאמצים פיזיים קשים, הליכה ועמידה ממושכים, עליה וירידה במדרגות סולמות, עבודה בגובה על ידי מכונות לא מוגנות וזאת מתאריך 20/12/10 לתקופת נסיון.

24. מאחר שהתאונה הייתה גם תאונת עבודתה פנתה התובעת למוסד לביטוח לאומי על מנת שיקבע את נכותה. התובעת נבדקה בתאריך 12/7/11 לפני ועדה בדרג ראשון, התובעת התלוננה שהיא סובלת מכאבים ומגבלות ברגל ימין, קושי לעמוד, כן טענה שהיא סובלת מכאבי ראש, סחרחורות, כאבי צוואר וגב תחתון. הועדה סקרה את המסמכים הרפואיים ותוצאות הבדיקות של התובעת ובדקה את התובעת. הבדיקה הייתה בעיקרה תקינה.

בנסיבות העניין הסיקה הועדה, כי המצב סופי, מבחינה אורתופדית בדיקות הדמיה שעשתה התובעת נמצאו תקינות ולא נותרה מגבלות המצדיקות הענקת אחוזי נכות בגין התאונה.

מבחינה נוירולוגית, קבעה הועדה, שנכותה של התובעת עומדת על 10% נכות לפי סעיף 29 (11) המפנה לסעיף 34 ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), בגין מצב לאחר זעזוע מוח עם תלונות פוסט טראומטיות של כאבי ראש וקשיים בתפקוד. כמו כן, קבעה הועדה נכות זמנית של 30% למשך שלושה חודשים לאחר תום תקופת דמי הפגיעה, לצורך שיקום והחלמה. הועדה החליטה שלא להפעיל את תקנה 15, שכן התובעת חזרה לעבודתה לאחר תקופת החלמה.

25. מאחר שמוסד לביטוח לאומי לא דן בתחום אף אוזן גרון, לבקשת התובעת, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה. המומחה שמונה ד"ר מ' סדן, בדק את התובעת וסקר את תוצאות בדיקות השמיעה שהציגה התובעת ואת המסמכים הרפואיים.

התובעת התלוננה בפני המומחה שמספר ימים לאחר התאונה חשה ירידה בשמיעה וזימזומים באוזניה, לדבריה, התלוננה על כך אצל רופא אף אוזן גרון ונאמר לה שאין טיפול לבעיה.

המומחה עמד על כך, שמעברה הרפואי של התובעת ניתן ללמוד על דלקות אוזניים חוזרות ונקב בתופיות שתי האוזניים (כך לדוגמא עולה ממסמך רפואי מיום 4/2/09). המומחה קבע, שהתובעת אכן סובלת מליקוי שמיעה ואולם ליקוי זה אופייני לאנשים שסבלו מדלקות אוזניים חוזרות או נקב בתופיות האוזניים ואינו קשור לתאונת הדרכים.

אשר לפגימת הטנטון לה טענה התובעת, ציין המומחה שזו מוזכרת במסמכים הרפואיים רק בתאריך 1/12/10, בבדיקה אצל רופא אף אוזן גרון, אין רישומים נוספים לפגימה למרות שהתובעת נבדקה אצל רופאים שונים לרבות אצל נוירולוג, מה גם שלדברי התובעת הרעשים באוזניים הם תלויי מצב נפשי ומתגברים במצבי מתח.

המומחה קבע שהרעשים אינם קבועים ואינם מצדיקים מתן נכות. עוד הוסיף המומחה, כי ירידת השמיעה ודלקות אוזניים חוזרות מלוות פעמים רבות בטינטון באוזניים וכי גם פגימה זו היא תולדה של מחלות עבר ואין לייחס אותה לתאונת הדרכים.

בנסיבות אלה, קבע המומחה, כי לתובעת לא נותרה נכות בתחום אף אוזן גרון בעקבות תאונת הדרכים. 

26. התובעת לא זימנה את המומחה להיחקר על חוות דעתו ובנסיבות העניין, שעה שחוות הדעת מתיישבת עם המסמכים הרפואיים ועברה הרפואי של התובעת אין יסוד להתערב בה.

העולה מן המקובץ, כי הנכות הרפואית בתחום הנוירולוגי שנקבעה במוסד לבטוח לאומי מהווה נכות על פי דין לפי סעיף 6 (ב) לחוק הפיצויים וזו נכותה הרפואית של התובעת בתיק זה.

27. עיקר המחלוקת בין הצדדים, היא בנוגע להשפעת התאונה על תפקודה של התובעת, כאשר התובעת טוענת שנגרמה לה הפרעה תפקודית, הן בעבודה והן בתפקודה בבית, הפרעה הגורמת לירידה בתפקוד בעבודה ופגיעה בהכנסותיה ואלו הנתבעת חולקת על טענה זו מכל מכל. יש לפיכך לייחד דיון לפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת.

הפגיעה התפקודית

28. בתצהירה טענה התובעת שעשתה מאמצים לשוב לשגרה לאחר התאונה, אך כאביה ומגבלותיה הקשו עליה מאוד, אלצו אותה להפחית בשעות עבודתה, להעדר מפעם לפעם ומשלא הייתה מסוגלת לעבוד כמו שעבדה לפי התאונה פוטרה מעבודתה בחודש אפריל 2011.

לדבריה, לאחר פיטוריה היה לה קשה מאוד למצוא עבודה שתתאים למצב הרפואי לאחר התאונה, ומשעבר זמן ולא מצאה עבודה מתאימה, אף לא דרך לשכת התעסוקה, הקימה בחודש דצמבר 2011, עסק עצמאי למתן שירותי רפואה משלימה.

התובעת הדגישה ששכרה בשנים שלאחר התאונה, נמוך מאוד בהשוואה לשכרה שלפני התאונה והוסיפה שלפני התאונה למדה לתואר הנדסאי ביוטכנולוגיה באוניברסיטת אריאל ורק בשנת 2013, סיימה את התואר וקיבלה את הדיפלומה. לטעמה של התובעת, אין ספק שאלמלא התאונה, יכלה לעבוד ולהשתכר בסכומים גבוהים, אך עקב פגיעתה בתאונה היא עובדת בהתאם למגבלות התפקודיות שיש לה ואשר נובעים כתוצאה ישירה מן התאונה.

התובעת תארה שעקב התאונה היא סובלת מכאבי ראש עזים מלווים בסחרחורות, בחילות וחולשה, כאבים והגבלה בתנועות הצוואר, הגב והרגליים. חוסר תחושה וקושי בדריכה על רגל ימין, בנוסף סובלת מחוסר ריכוז, בעיות בזיכרון, הפרעות שינה, פחדים וחרדות בזמן הליכה ברחוב ובייחוד כאשר עובר לידה רכב. מגבלותיה והליקויים הרפואיים מקשים עליה מאוד בחיי היומיום ובעבודתה.

29. בעדותה השיבה התובעת, כי לאחר התאונה לא חזרה לעשות את אותה עבודה שעשתה לפניה, שכן לא הייתה מסוגלת לכך וכי כיום היא עוסקת כעצמאית ברפואה הסינית, לרבות דיקור כשהמטופל יושב או עומד, כאשר למדה קורסים בכמה מכללות, מכללת מירב, האוניברסיטה הפתוחה, בוינגייט ובמכללת תהילה, בשנים 2010, 2011 ו- 2014 וכי היא ממשיכה להתקדם בתחום. התובעת השיבה שמלבד דיקור היא עושה כוסות רוח, גואשה (סוג של מסאג' עם אבן), הקזת דם, קנזיוטיפינג (שימת פלסתר במקום שכואב), תרגילי נשימה ושיקום.
30. בסיכומיה, טענה התובעת לפגיעה תפקודית בשיעור 15% בשים לב למסמכים הרפואיים לאחר התאונה ולקביעות המוסד לביטוח לאומי.
31. הנתבעת טוענת לעומת זאת, כי לתובעת לא נותרה כל נכות תפקודית עקב התאונה. הנתבעת מדגישה שמהראיות עולה שלאחר תקופת אי הכושר שבה התובעת לעבודתה ופוטרה בחודש אפריל 2011, בתום סיום העונה, כעובדת עונתית כפי שעלה מרישומי המעביד בטופס לקבלת דמי אבטלה, וזאת בניגוד לטענת התובעת כי פוטרה בשל מגבלותיה כתוצאה מן התאונה. לאחר פיטוריה קיבלה התובעת דמי אבטלה, ובתום סיום התקופה החלה בעבודתה כעצמאית בתחום הרפואה הסינית. הנתבעת מדגישה שעולה מחקירת התובעת, כי היא עושה חייל בתחומה מפתחת ומרחיבה אופקים ובמקביל לעבודתה גם הייתה סטודנטית במכללת אריאל.

עוד מדגישה הנתבעת, כי הטיפולים אותם מבצעת התובעת כרוכים במאמץ פיזי ואף התכופפות, והלכה למעשה עולה מעדות התובעת, כי לא נגרמה לה כל נכות תפקודית, היא בנתה עסק עצמאי בו היא עושה חייל, לומדת ומתפתחת ללא כל מגבלה.

32. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

מהתיאור שנתנה התובעת למגבלותיה, על רקע המסמכים הרפואיים וקביעת המוסד לביטוח לאומי, ניתן אכן להתרשם שהתאונה הותירה אותותיה בתובעת בתחום הנוירולוגי, כאשר מאז התאונה סובלת התובעת מכאבי ראש ומתוצאות הפגיעה הנוירולוגית בתאונה.

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת שלתאונה אין כל השפעה על תפקודה של התובעת, מדובר בנכות שמשפיעה באופן טבעי גם על התפקוד ואולם מאידך אין לקבל את טענות התובעת לפגיעה תפקודית שהיא גדולה מן הנכות הרפואית שנקבעה.

עיון בנסיבות עבודתה של התובעת קודם לתאונה ולאחריה ובנתוני שכרה, מעלה שלא ניתן לייחס את התנודות בשכר לתאונה דווקא, מה גם שמצבה של התובעת לאחר התאונה ובעקבות שינוי תחום תעסוקתה השתפר דווקא בחלוף השנים (הכל גם כפי שיפורט להלן בעת הדיון בנתוני שכרה של התובעת).  ניכר, כי התובעת חזרה לעבודה לאחר תקופת החלמה, ולאחר מכן השכילה לכונן עסק עצמאי, שנמצא במהלך צמיחה והתפתחות, תוך שהתובעת השלימה את לימודיה במכללת אריאל ולמדה קורסים שונים בתחום מקצועה החדש.

בנסיבות שהוכחו, ניתן לקבוע שהפגיעה הנוירולוגית שנגרמה לתובעת, מכבידה במידה מסויימת ומתונה על התנהלותה של התובעת ומקשה על תפקודה ומכאן גם מפריעה לתפקודה בעבודה ובבית, כך החל מן התאונה ואילך. בהקשר זה יודגש, כי לא קיימים מסמכים רפואיים עדכניים, דבר שמצביע על כך שהמצב לא החמיר, אלא להיפך. המוסד לביטוח לאומי אמד את מצבה של התובעת זמן סביר לאחר התאונה, לאחר שעיין בכל המסמכים הרפואיים וקביעתו מתיישבת עם המצב הרפואי והתפקודי של התובעת.

אכן התובעת, חזרה לעבודתה ואף השכילה לכונן עסק עצמאי, אין לתמוה על כך, נכות בשיעור 10% מאפשרת על פניה תפקוד סביר ועצם התפקוד כשלעצמו אינו מצדיק לאיין את הנכות כאילו לא הייתה. התאונה הרעה את מצבה של התובעת למצער בשיעור אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו.

33. בהתחשב בכל אלה, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו (ואלה שלא הוצגו), ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, אני מוצאת לקבוע, כי שיעור השפעת נכותה של התובעת על כושר תפקודה הכללי של התובעת היא כגובה נכותה הרפואית ובשיעור של 10% נכות.

משקבעתי את הפגיעה התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

שיעור הנזק

34. לשם הנוחות אחזור על נתוני היסוד –

התובעת ילידת: 5/6/1973.

תאריך התאונה: 20/09/2010.

גילה של התובעת בעת התאונה: 37 ו- 3 חודשים.

גילה של התובעת כיום: 44 וחודשיים. 

הנכות הרפואית והתפקודית: 10% נכות צמיתה.

ימי אשפוז: 2 ימי אשפוז.

הפסדי שכר לעבר

35. התובעת טוענת להפסדי שכר בפועל, בהתאם לבסיס שכר של 7,478 ₪, שזה לטענתה צירוף השכר משני מקומות בהם עבדה במהלך שנת 2010 בבית הספר שנקר ובניו-פארם וזאת שעה שנפגעה רק לאחר 7 ימי עבודה במקום עבודתה בחברת מהדרין עובר לתאונה. לטענת התובעת סך הפסדי השכר בגין תקופת העבר עומדים על 153,000 ₪.
36. הנתבעת טוענת לעומת זאת כי לתובעת לא נגרמו כל הפסדי שכר, וכי בסיס השכר בו ראוי להתחשב עומד על 3,622 ₪ בלבד, זאת בשים לב לממוצע שכרה של התובעת לאחר התאונה ועד לפיטוריה.
37. כאמור, בעת התאונה הייתה התובעת עובדת חדשה שעבדה רק 7 ימים. בנוגע לשכר שהובטח לה נטענו מצד התובעת טענות סותרות, כך בתצהיר עדותה הראשית טענה, כי הובטח לה שכר של 6,500 ₪ נכון לשנת 2010, ואלו בתחשיב נזק שהגישה טענה לשכר של 5,400 ₪. התובעת לא ידעה בעדותה להסביר את הסתירה. בפועל נתוני השכר שהוגשו מעלים כדלקמן:

בשנת 2009 - בהתאם לטופס 106 שהוצג הסתכמו הכנסותיה של התובעת ממשכורת בחברת ניו-פארם ב- 43,835 ₪. דהיינו סך של 3,653 ₪ לחודש.

בשנת 2010

• עד חודש אפריל עבדה התובעת בחברת ניו-פארם והשתכרה סה"כ 11,122 ₪.
• בין החודשים פברואר עד אוגוסט בשנת 2010 עבדה התובעת בבית הספר שנקר והשתכרה סה"כ 24,234 ₪.

דהיינו התובעת עבדה במקביל בשתי מקומות עבודה רק בחודשים פברואר, מרץ ואפריל והנסיון לגזור את בסיס השכר מכאן ואילך מעבודה במקביל בחודשים אלה אינו יכול לעמוד. ממוצע שכרה של התובעת בשנה זו עד לחודש אוגוסט עמד על 4,294 ₪.

יתירה מזו, מתיק דמי האבטלה במוסד לביטוח לאומי צוין, לגבי המעסיק הקודם בית הספר שנקר, כי פוטרה בתאריך 15/8/2010 עקב היות המשרה זמנית - החלפה לתקופת חופשת הלידה.

מתוך דיווח המעביד האחרון עובר לתאונה, חברת מהדרין, למוסד לביטוח לאומי בתביעה לדמי אבטלה, עולה כי התובעת השתכרה כדלקמן -

בחודש התאונה 9/10 – 1,575 ₪ בעבור 7 ימי עבודה.

לאחר חזרתה לעבודה בתום חופשת המחלה בחודש 12/10 השתכרה התובעת – 2,126 ₪ בעבור 10 ימי עבודה (חופשת המחלה של התובעת הסתיימה ב- 20/12).

בחודש 1/2011 – השתכרה התובעת, בעבור 17 ימי עבודה, סך של 3,314 ₪.

בחודש 2/2011 – השתכרה התובעת בעבור 24 ימי עבודה, סך של  5,418 ₪.

בחודש 3/2011 – השתכרה התובעת בעבור 27 ימי עבודה סך של 6,193 ₪.

בחודש 4/2011 – בעבור 5 ימי עבודה השתכרה התובעת 1,062 ₪.

המעביד ציין בטופס דמי האבטלה, כי פיטוריה הם כתוצאה מסיום עבודה עונתית.

מתיעוד שהציגה הנתבעת עולה, כי שולמו לתובעת דמי אבטלה בין החודשים 6/11 – 11/11.

כזכור בתום תקופת האבטלה פתחה התובעת עסק עצמאי.

שומת מס לשנת 2011, מעלה, כי התובעת הצהירה שהכנסותיה עומדות על סך של 2,980 ₪.

בשנת 2012, הצהירה התובעת, כי הכנסותיה עומדות על סך של 51,532 ₪.

בשנת 2013, הצהירה התובעת, כי הכנסותיה עומדות על סך של 47,020 ₪.

בשנת 2014, הצהירה התובעת, כי הכנסותיה עומדות על סך של 70,000 ₪ לשנה.

מעבר לשנת 2014, לא הוצגו כל נתונים אודות הכנסות התובעת.

38. התובעת אמנם טענה, כי פיטוריה מעבודתה בחברת מהדרין היו בשל תפקודה לאחר התאונה ואולם קשה לקבל טענה זו, עיון בנתוני השכר שהוצגו מעלה שבחודשים פברואר ומרץ עבדה התובעת משרה מלאה ולכאורה השתלבה שוב בעבודה לאחר התאונה, הטענות שלא הוחזרה לאותו סוג עבודה, כי לא תפקדה היטב בעבודה, או אלה המתייחסות לסיבת הפיטורין כלל לא הוכחו. נהפוך אותו. כמפורט כבר לעיל, מתוך תיק האבטלה במוסד לביטוח לאומי עולה שהמעביד ציין שסיבת הפיטורין היא סיום עבודה עונתית. הצהרת המעביד בהקשר זה עומדת בעינה ולא נסתרה. משלא ניתן לייחס את הפיטורין לתאונה לא ניתן לייחס גם את ההפסד בפועל שנגרם לאחר הפיטורין לתאונה.

כזכור לאחר פיטוריה קיבלה התובעת דמי אבטלה ולאחר מכן פתחה עסק עצמאי שכטיבו של עסק מתחיל הולך וגדל בהכנסותיו. בד בבד התובעת המשיכה את לימודיה ואת התפתחותה בתחום, כך בשנת 2013, סיימה התובעת את התואר במכללת אריאל ולאחר מכן הוסיפה ללמוד קורסים שונים במקצועה החדש.

גם בנוגע לתקופה זו של ניהול עסק עצמאי, לא ניתן לייחס לתאונה דווקא את ההפחתה בשיעור השכר, הטענה של התובעת שלולא התאונה יכלה להשתכר במקצוע בו עבדה, לא הוכחה. מעדותה של התובעת ניתן היה להתרשם שהיא מוצאת סיפוק רב בתחום עבודתה הנוכחי ואף עושה בו חייל. הגידול בהכנסות משנה לשנה מדבר בעד עצמו, העובדה שלא הובאו נתונים עדכניים, מביאה לידי מסקנה, שלא נגרמו לתובעת הפסדים בתקופה זו נהפוך הוא - שאם לא כן חזקה על התובעת שהייתה מביאה את הנתונים.

39. אשר לבסיס השכר עובר לתאונה, בשים לב לכך שהתובעת החלה עבודה חדשה, יש לנסות לאמוד באופן הוגן מה היה שכרה של התובעת לולא התאונה. אומדן זה ניתן לקבל דווקא מן החודשים שלאחר התאונה ואולם אין להתחשב בכל החודשים אלא רק באלה שבהם עבדה התובעת חודש מלא. התובעת עבדה חודש מלא בחודשים פברואר ומרץ – ממוצע השכר בחודשים אלה עומד על 5,805 ₪ - ובצירוף הצמדה ממועד התאונה לעת הזו – 6,114 ₪. זהו לפיכך בסיס השכר עובר לתאונה.
40. את חישוב הפסדי השכר לעבר ראוי לחלק לשתי תקופה, התקופה הראשונה התקופה הסמוכה לתאונה עד לפיטוריה, אז ההפסד הוא מלא, והתקופה השניה עד למועד פסק הדין.

אשר לתקופה הראשונה –

התובעת הייתה בחופשת מחלה במשך 90 יום ולאחר ששבה לעבודה, ניכר שבחודש ינואר 2011, עבדה באופן חלקי בלבד. בתקופה זו יחושב ההפסד כדלקמן:

18,342 = 3 * 6,114

בחודש ינואר 2011 הרוויחה התובעת 3,314 ₪, בצירוף הצמדה עומד הסכום על 3,455 משכך ההפסד בחודש זה הוא כדלקמן:

2,659 ₪ = 3,455 – 6,114

סך ההפסד בתקופה הסמוכה לתאונה עומד איפוא על 21,001 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד הסכום על  21,055 ש"ח – לסכום זה יש להוסיף 10% פנסיה (כשיעור הפנסיה שהיה מקובל באותה עת) ובסה"כ עומד ההפסד בתקופה זו על – 23,160 ₪.

אשר לתקופה השניה

כפי שקבעתי לעיל, בחודש פברואר 2011 הייתה כבר התובעת מסוגלת לחזור לעבודה ופיטוריה בחודש אפריל אינם קשורים לתאונה. ההפסדים מני אז שניתן לקשור לתאונה עמומים וקשים לחישוב.

כפי שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. אולם, לעיתים המציאות מורכבת וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המסתמך, בין היתר, על הנכות התפקודית שנגרמה לתובע. 

כך לדוגמא, ניתן שלא לפסוק על פי הפסד בפועל, במקרים בהם ברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין נגרמו לתובע הפסדים אך יש קושי לאומדם, בין משום שהוא מנהל עסק עצמאי, ובין משום שהשתכרותו הייתה עשויה לגדול, או משום ששיעור ההפסדים של התובע אינו ברור ויכול ויש סיבות נוספות להפסדים אלה מעבר לפגיעה התפקודית בתאונה וכך גם במקרים יש לקחת בחשבון נתונים נוספים שהיקפם לא הוברר עד תום.

השווה בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר  (18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים:"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)". ראו גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84).

41. במקרה דנן, שעה שיכול ונתונים אחרים, לרבות שינוי תחום העיסוק השפיעו על שיעור השתכרותה של התובעת, נכון לפסוק בגין תקופה זו סכום גלובלי סביר, כאשר ההנחה היא, שיכול ושכרה שלה תובעת נגרע בשל מצבה הנוירולוגי לאחר התאונה.

בעניינו מאז פיטוריה של התובעת בחודש אפריל 2011 ועד לעת הזו עברו – כ- 76 חודשים. את הפיצוי בתקופה זו אני מעמידה על סך של 30,000 ₪, סכום המתיישב עם פיצוי בשיעור של 60% אקטוארי מבסיס השכר עובר לתאונה (בעיגול כלפי מעלה), כאשר ההנחה היא מחד שמדובר בפרק זמן קצר יחסית לאחר התאונה שבו עדיין היו השפעות התאונה משמעותיות ומאידך שהיו סיבות נוספת להפחתה בשכר בתקופה זו. נכון לקבוע, כי סכום זה כולל את הפסדי הפנסיה שכן ממילא התובעת החלה בעבודה כעצמאית ולא הוכח שהיא מפרישה לעצמה פנסיה.

42. סך הפיצוי של התובעת לתקופת העבר הינו כדלקמן 30,000 ₪ + 23,160 ₪ = 53,160 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות

43. אשר לגריעה מכושר ההשתכרות התובעת טענה, כי יש לחשב את הפיצוי בהתאם לנכות של 15% לפי בסיס השכר לו היא טוענת ולטעמה הפיצוי מגיע לכדי 230,659 ₪.
44. הנתבעת טוענת, כי התובעת עצמאית לומדת במקביל לעבודתה ולא הציגה כל ראיה להכנסותיה נכון לשנת 2015 ו- 2016 והימנעות זו מעידה, כי שכרה עלה והשתבח עם השנים, כפי שניתן לראות מן הדו"חות שהוגשו, במצב דברים זה אין מקום, לטעמה, לפיצוי.
45. באשר לגריעה מכושר ההשתכרות, נעשתה בפסיקה הבחנה, בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "נכות תפקודית", ו - "אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה. בעניין גרוגיסיאן, קבע בית המשפט, שהמונחים אינם דומים וכי יתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל. ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן אופי העבודה, חזרה לעבודה ואף טיבו של המעביד (ביחס לבחינת הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה, לצורך קביעת הזכות לפיצויים והיקפה בגין אבדן כושר השתכרות ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח', פ"ד לו (1) 281; ראו גם ע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (1/12/1989) וכן ראו לאחרונה פסק דינו של כב' השופט עמית בעא 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015), שם חזר בית המשפט על ההלכה, כי יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש נזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התפקוד הכללי, אם כי ברוב המקרים המרכזי, לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע. בית המשפט עמד על כך, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע ויתכנו פערים ביניהן אם למעלה ואם למטה).
46. במקרה דנן, המסמכים הרפואיים והנתונים שהובאו מצביעים שמאז התאונה סובלת התובעת מכאבי ראש ומגבלות נוירולוגיות, שיכול ויש בהן כדי לפגוע בתפקודה. עצם קביעת נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור של 10% מדברת בעד עצמה בהקשר זה.

בדומה לתקופת העבר גם בנוגע לגריעה מן השכר בעתיד, יש קושי לחשב את הפיצוי בשים לב שהתובעת שינתה את תחום עבודתה, פתחה עסק עצמאי ונמצאת במהלך למידה והתפתחות.

בהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537). ההלכה היא, שיש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

בנסיבות העניין, בשים לב לגילה של התובעת, נתוני שכרה וההיוון הנדרש, אני מעמידה את הפיצוי על סכום גלובלי של 50,000 ₪ (סכום המתיישב אומדן של פיצוי אקטוארי בשיעור של 40%, הסכום כולל הפסדי פנסיה בשים לב שהתובעת עצמאית ולא הוכחו הפרשות לפנסיה).

עזרת הזולת

47. התובעת טוענת, כי ממועד התאונה ואילך, במהלך תקופת ההחלמה הממושכת נזקקה, כפי שתזקק אף בעתיד עד תום חייה לקבלת עזרת צד ג'. התובעת מדגישה את העזרה לה נזקקה לאחר התאונה ואת העובדה ששכרה הליכון מיד שרה, דבר שמצביע על חומרת הפגיעה. בתצהירה טענה התובעת שבהעדר אמצעים כלכליים היא נעזרה ונעזרת בבני משפחתה לשם קבלת העזרה לה היא זקוקה.

בעדותה פרטה התובעת שהיא פרודה מבעלה וגרה עם שותפה שגם ליוותה אותה לדיון ולא הביאה אותה לעדות, שכן לא ידעה שצריך. התובעת הוסיפה שחוץ מבעלה אין אף אחד במשפחה שלה, רק המשפחה של בעלה.

התובעת מבקשת לפסוק לה סכום של 60,000 ₪ לעבר ו- 47,000 ₪ בעתיד בגין עזרת צד ג'.

48. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא זימנה את שותפתה לעדות, הדבר פועל כנגדה, מה גם שהתובעת לא הוכיחה כל צורך בעזרה ואין לפסוק דבר. הנתבעת מדגישה עוד שמדובר בתאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי עתיד לשאת בכל עזרה ככל שתידרש.
49. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

בענייננו, כתוצאה מהתאונה קיבלה התובעת טיפול רפואי, טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים נוספים. התובעת הייתה במעקב רפואי די רציף בתקופה הסמוכה לתאונה וניכר כי סבלה מכאבים וקשיים בתקופה זו, דבר שללא ספק הצדיק עזרת צד ג' מעבר לעזרה רגילה שניתן לצפות מקרוב משפחה וחבר כך במיוחד כאשר הסתבר, כי לתובעת אין ממש משפחה קרובה.  

אני מאמינה לתובעת,  שסבלה מכאבים קשים וכי הייתה מוגבלת בתקופה שלאחר התאונה באופן שהצריך עזרה. אכן התובעת לא הביאה לעדות את שותפתה לדירה ואולם עדותה היחידה מהימנה בעיני ונתמכת במסמכים הרפואיים. לא מדובר בהקשר זה בטענה יוצאת דופן שצריכה חיזוק מיוחד ובהקשר זה די בעדות מהימנה של תובע הנתמכת במסמכים רפואיים.

לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד (3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

50. לאחר ששקלתי את הדברים, בשים לב להיקף העזרה לה נדרשה התובעת בעבר, לכך שלא נלקחה עזרה בשכר, ולכך שהעזרה ככל שתדרש בעתיד מוגבלת בהיקפה, כזכור, התובעת לא הציגה כל מסמכים רפואיים עדכניים וניכר כי מצבה התייצב והיא למדה לחיות איתו. בנסיבות העניין, אני פוסקת סך גלובלי של 5,000 ₪ לעבר ולעתיד.

הוצאות רפואיות, נסיעה ואחרות

51. התובעת טוענת שבעקבות התאונה וכתוצאה ממנה, נאלצה להוציא הוצאות מרובות בגין בדיקות, צילומים, טיפולים רפואיים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, משככי כאבים ותרופות שאינן מכוסות על סל הבריאות. כמו כן, נטען, כי התובעת נאלצה לבצע נסיעות רבות בעזרת התחבורה הציבורית ומטיבים אחרים לצרכיה הרפואיים ולצרכיה הפרטיים. התובעת צרפה למוצגיה קבלות רבות על רכישת תרופות, ביקורים רפואיים ונסיעות המגיעות לכדי 800 ₪, התובעת העריכה את סך ההוצאות הרפואיות והנסיעה בעבר ובעתיד בסכום גלובלי של 58,000 ₪.
52. הנתבעת טוענת שמדובר בנזק מיוחד, ואין לפסוק דבר שכן התובעת לא הציגה כל ראיה לסכומים הנדרשים על ידה, מה גם שהנתבעת אינה אמורה לכסות את התשלומים הרבעוניים של התובעת בקופת החולים.
53. בהקשר זה נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק, כי נפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות ניידות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום  (1994)), ברם, מקום שנמצא שהתובעת נזקקה לטיפולים ומעקב רפואיים ונגרמו לה הוצאות רפואיות, כתוצאה מהחמרת מצבה עקב התאונה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)).

54. התובעת הציגה קבלות על הוצאות בסכומים של מאות שקלים בעבור תרופות. בית המשפט בתוך עמו הוא יושב ויודע שאדם שנפגע בתאונה, נזקק לטיפולים ולמעקב רפואי נדרש גם להוצאות נסיעה והוצאות נלוות אחרות.

בנסיבות העניין, בשים לב לכמות הטיפולים והביקורים הרפואיים שהתובעת נדרשה להם ועוד תידרש בעתיד ולהוצאות העבר, אני פוסקת סכום גלובלי של 2,000 ₪ לעבר ולעתיד לעניין הוצאות רפואיות ואחרות לרבות הוצאות נסיעה.

נזק לא ממוני

55. באשר לנזק הלא ממוני, בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות הרפואית -10% בשים לב לקיומם של 2 ימי אשפוז, מגיע הפיצוי בראש נזק זה לסכום של כ- 18,200 ₪.

סיכומם של דברים

56. התביעה מתקבלת. סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

 53,160 ₪     הפסד שכר לעבר בתוספת פנסיה.

      50,000 ₪           גריעה מכושר השתכרות.

5,000 ₪       עזרת הזולת.

2,000 ₪       הוצאות מכל סוג

18,200 ₪    נזק לא ממוני.

סה"כ: 128,360  ₪.

57. מסכום זה זכאי התובע 2, לקבל את התגמולים ששולמו על ידו בגין דמי פגיעה ומענק נכות.

תגמולי המוסד לביטוח לאומי הינם כדלקמן:

בתאריך 31/7/11 – שולם מענק נכות וקצבה בגין נכות בעבודה בסכום של 11,203 ₪ - סכום זה בצירוף ריבית והצמדה עומד הסכום על – 12,238 ₪.

דמי הפגיעה שולמו כדלקמן:

בתאריך 16/12/2010 – 541 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 621 ₪.

בתאריך 21/12/2010 – 3,220 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 3,645 ₪.

בתאריך 6/1/2011 – 1,828 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 2,068 ₪.

בתאריך 1/5/11 – 788 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 877 ₪.

סה"כ תגמולי המוסד לביטוח לאומי הינם, איפוא – 19,449 ש"ח.

58. סה"כ הפיצוי בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי עומד על – 108,911 ₪.

סוף דבר

59. הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 108,911 ₪. הנתבעת תשלם לתובע 2 סכום של 19,449 ₪.  לכל אחד מן הסכומים יצורף שכר טרחת עורך דין בשיעור 15.21% וכן החזר האגרה כפי ששולמה בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.
60. כמפורט לעיל, דינה של ההודעה לצדדי ג' להתקבל – צדדי ג', אחראים ביחד ולחוד ובשים לב לחלוקה שנקבעה להשיב לתובעת את כל הסכומים שהיא עתידה לשלם בתוספת שכר טרחה בשיעור של 23.4% והוצאות משפט של המודיעה לצדדי ג', בכפוף לאסמכתאות. המודיעה לצדדים השלישיים רשאית להגיש פסיקתה לחתימה.

טוב יעשו המודיעה לצדדי ג' וצדדי ג', אם יבואו בדברים ולו לפנים משורת הדין לעניין סכום הכסף שעתידים להשיב לנתבעת צדדי ג' ויכוננו הסדר תשלומים הוגן. צר לי על המשמעות הכספית של פסק הדין כלפי צדדי ג' ואולם שימוש בקטנוע ללא ביטוח מהווה מחדל משמעותי המנוגד לחוק שעשויות לו תוצאות כספיות לא מבוטלות, כפי שמוכיחה תביעה זו.

61. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

5129371

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום,  כ"ו אב תשע"ז, 18 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.