המאשימה לא הוציאה פלט הרשעות קודמות לרכב, כדי לבחון אם הנאשמת שילמה דו"חות בגין הרכב בעבר אם לאו.
6.פעולות החקירה המפורטות לעיל לא דרשו מהמאשימה משאבים מיוחדים וניתן היה לבצען בקלות יחסית. לעומת זאת, משקלן המצטבר של אותן פעולות יכול היה לסייע רבות בהגנת הנאשמת. רוצה לומר, כי בנסיבות התיק דנן שוכנעתי כי מחדלי החקירה הנטענים אכן גרמו לנאשמת נזק ראייתי, שפגע בהגנתה והקשה עליה לסתור את חזקת הבעלות (השוו: עפ"ת (מחוזי ת"א) 9742-10-15 דינסטר נ' מדינת ישראל (24.12.15), על ההפניות שם; ת"ד (תעבורה ת"א) 33-04-15 מדינת ישראל נ' אחמד חמידאן (2.4.17); ת"ד (תעבורה ת"א) 2145-05-15 מדינת ישראל נ' אורלי דן (14.01.17)).
חרף מחדלי החקירה, הצליחה הנאשמת להרים את הנטל המוטל עליה ולסתור את חזקת הבעלות. על כך, בפרק הבא.
הנאשמת הצליחה לסתור את חזקת הבעלות
7.טרם אפנה לדיון בחזקת הבעלות, אציין שלא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ הנאשמת, שטען כי המאשימה לא הוכיחה את מספר הרישוי של הרכב, מחמת שהסרטון ת/3 (להלן: הסרטון") הוגש שלא בהתאם להוראות ס' 27א לפקודת התעבורה.
ראשית, הסרטון, שצולם במצלמה שהותקנה על השמשה הקדמית של הניידת שנסעה אחרי הרכב, הוגש בהסכמה (עמ' 8 לפרוט' בש' 3) וב"כ הנאשמת הבהיר כי הוא אינו חולק על תוכנו (עמ' 41 לפרוט' בש' 17). בפסיקה נקבע כי המבחן לקבילות של סרטון כראיה הוא מבחן ענייני ולא טכני גרידא ואם הוכח שההקלטה משקפת נאמנה את שהתרחש באירוע, מדובר בראיה קבילה (ע"פ 4481/14 פלוני נ' מדינת ישראל (16.11.16). משב"כ הנאשמת לא חלק על כך שהסרטון משקף נאמנה את האירוע, די בכך כדי לקבוע שהסרטון קביל.
שנית, בניידת שנסעה אחר הרכב היו שוטרי הסיור רס"ר יאנה קומרניצקי ורס"מ ולדימיר גלמן. רס"ר קומרניצקי ציינה בדו"ח הפעולה (ת/11) את מספר הרישוי של הרכב ותיארה כי לאחר שהכניסה את מספר הרישוי למסוף המשטרתי, עלה שמה של הנאשמת כבעלים של הרכב והיא יצרה עמה קשר (ראו גם עדותה של רס"ר קומרניצקי בעמ' 23 לפרוט' בש' 18-20; ובעמ' 24 לפרוט' בש' 25-30). רס"מ גלמן ציין בהודעתו (ת/12) כי במהלך האירוע הוא ראה את מספר הרכב בבירור וכי רס"ר קומרניצקי התקשרה לבעלת הרכב, עוד כשהם היו בניידת (ש' 31-34 לת/12).
קרי, אפילו הייתי פוסלת את הסרטון כראיה (ואיני עושה זאת), די בדו"ח הפעולה, לצד עדותם של רס"ר קומרניצקי ורס"מ גלמן כדי להוכיח את מספר הרישוי של הרכב, שהנאשמת אינה חולקת על בעלותה בו.
שלישית, אין זו הפעם הראשונה שבה בית משפט לתעבורה נדרש לטענה וכבר נקבע כי סעיף 27א לפקודת התעבורה אינו קובע תנאי סף של קבילות, אלא יוצר "מסלול מקוצר" להוכחת עבירות שהונצחו בצילום וכי צילום שבוצע שלא בהתאם להוראות הסעיף, יוגש על פי סדרי הדין הרגילים (עפ"ת (מחוזי ב"ש) 5160-01-19 מדינת ישראל נ' אברגיל חיים (17.2.19); עפ"ת (מחוזי י-ם) 40062-01-19 מדינת ישראל נ' אלעזר זמל(18.3.19) ; תת"ע (אשדוד) 8342-05-22 מדינת ישראל נ' אדמונד חזיזה (11.12.22)). בענייננו, כאמור, ב"כ הנאשמת הסכים להגשת הסרטון ולא חלק על תוכנו ומכאן שלא זו בלבד שהוא קביל, אלא שמשקלו גבוה.
8.חזקת הבעלות היא חזקה סטטוטורית הקבועה בסעיף 27 ב לפקודת התעבורה, שזו לשונו:
"27ב. (א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.
(ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק.
(ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על אותו אדם."
9.בפסיקה נקבע כי סתירת החזקה דורשת מהנאשמת הוכחה של אחת משלוש אפשרויות: מי נהג ברכב; למי מסרה את החזקה ברכב; או שהרכב נלקח ממנה ללא ידיעתה או בלי הסכמתה. עוד נקבע בפסיקה כי לשם סתירת החזקה נדרשת מידת הוכחה של עמידה במאזן ההסתברויות ולא די בהקמת ספק בלבד (ראו לעניין זה ספרו של י' קדמי, בספרו "על הראיות", חלק רביעי, מהדורת 2009, עמ' 167; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל ((8.8.91; רע"פ 1185/11 מוצטפא ממדוח נ' מדינת ישראל (1.3.11); עפ"ת (מחוזי מרכז) 21524-11-21 ואל אלעביד נ' מדינת ישראל (29.01.22)).
10.לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות שהוגשו לי, באתי לכלל מסקנה כי הנאשמת הצליחה במקרה דנן לסתור את חזקת הבעלות ולהוכיח כי מסרה את החזקה ברכב לאחר, שאת שמו היא מסרה למשטרה. אנמק.
11.כפי שצוין לעיל, רס"ר קומרניצקי ורס"מ גלמן יצרו קשר עם הנאשמת מיד לאחר רישום מספר הרישוי של הרכב במסוף המשטרתי, עוד בטרם האירוע הסתיים, וכבר אז מסרה הנאשמת שהרכב אינו בחזקתה אלא בחזקתו של מר שני דהן מוניס (ראו דו"ח הפעולה ת/11; עמ' 24 לפרוט' בש' 25-31; עמ' 25 לפרוט' בש' 17-19).
בהודעתה מיום 19.12.17 (ת/7) הנאשמת מסרה כי הרכב אמנם רשום על שמה, ברם אין לה רישיון נהיגה והיא מעולם לא נהגה ברכב. עוד מסרה כי מי שמחזיק ברכב מהיום הראשון הוא בן הזוג שלה לשעבר פלוני דהן, שממנו נפרדה לאחר זוגיות אלימה. הנאשמת מסרה את מספר הטלפון הנייד של מר מוניס והוסיפה כי ביום האירוע היא הייתה אצל בן הזוג שלה ברחוב בן צבי בקרית בנימין/קרית אתא.
בהודעתה מיום 11.3.18 (ת/8) הנאשמת חזרה על גרסתה והסבירה כי רשמה את הרכב על שמה כטובה למר מוניס. עוד מסרה כי היא הודיעה למשטרה ולמשרד הרישוי שהרכב אינו מצוי בחזקתה, ברם מחמת תיקי הוצל"פ היא אינה יכולה להסיר את שמה מהבעלות ברכב. במענה לשאלה אם בנה נהג ברכב או השתמש בו, הנאשמת השיבה כי אין לבנה רישיון נהיגה והוא אינו נוהג, הוסיפה כי היא מוכנה לעימות עם מר מוניס ומסרה את מספר הטלפון של בן זוגה הנוכחי.
בהודעתה מיום 2.5.18 (ת/9) שוב חזרה הנאשמת על גרסתה ומסרה כי ביום האירוע בן זוגה אסף אותה מנשר בשעה 15:30, הם נסעו לביתו ברחוב בן צבי בקרית בנימין והיא לא יצאה את הבית עד למחרת. הנאשם שבה ומסרה את מספר הטלפון של בן זוגה.
בבית המשפט הנאשמת העידה כי בתחילת הקשר שלה עם מר מוניס, הוא ביקש ממנה לרשום את הרכב שהוא קנה על שמה, והיא, מתוך תמימות, נעתרה לבקשה, ברם רק מר מוניס השתמש ברכב ואילו היא מעולם לא הוציאה רישיון נהיגה (עמ' 37 לפרוט' בש' 8-21; עמ' 38 לפרוט' בש' 2-6). הנאשמת העידה כי במועדים הרלבנטיים לבנה לא היה רישיון והסבירה כי הרכב עדיין רשום על שמה, כיוון שיש לה תיקים בהוצל"פ ועד שהיא לא תסיים לשלם את חובותיה, משרד הרישוי לא מוכן להסיר את שמה מהרכב (עמ' 37 לפרוט' בש' 23-30). עוד העידה כי במועד הרלבנטי היא הייתה עם בן הזוג שלה בקרית אתא והאיכון של הטלפון שלה תומך זאת (עמ' 37 לפרוט' בש' 31-33).
בחקירה נגדית הנאשמת אישרה כי הרכב נותר רשום על שמה אף לאחר שהיא נפרדה ממר מוניס וחזרה על גרסתה שלפיה גם כשהיא ניסתה לפנות אליו בבקשה להחליף את הבעלות ברכב, "לא היה עם מי לדבר" (עמ' 39 לפרוט' בש' 2-7).
12.עדותה של הנאשמת הותירה בי רושם של עדות אמינה. גרסתה הייתה עקבית ואחידה אל מן ההתחלה, היא שיתפה פעולה עם חוקריה באופן מלא, הסכימה לעימות עם מר מוניס ומסרה את מספר הטלפון של בן זוגה, כדי שניתן יהיה לאמת את גרסתה.
13.יתרה מזאת, עדותה של הנאשמת נתמכת על ידי ראיות נוספות שהגישה המאשימה, בהסכמה. למשל, ת/6 - הודעתו של אלמוני, בנה של הנאשמת. מר אלמוני מסר בהודעתו כי הרכב אמנם רשום על שם אמו, ברם מי שמשתמש בו הוא מר מוניס, שלא רשם את הרכב על שמו "כי הוא מסובך עם הוצל"פ". עוד מסר כי הוא עצמו אינו מחזיק ברישיון נהיגה והכחיש שהוא משתמש ברכב. מר אלמוני הוסיף כי ביום האירוע הוא סיים לעבוד בשעה 18:00 וחזר הביתה באוטובוס, שם הדליק נר ראשון של חנוכה עם זוגתו. מר אלמוני הסכים לעימות עם מר מוניס.
הודעתה של בת הזוג של מר אלמוני, אלמונית (ת/5), הוגשה אף היא בהסכמה ואף היא תומכת את עדות הנאשמת. גב' אלוק אישרה את האליבי שמסר מר אלמוני והוסיפה כי הרכב אמנם רשום על שם הנאשמת, ברם מי שנהג עליו הוא מר מוניס וכי הרכב מעולם לא היה ברשותו של מר אלמוני.
אשר לאיכון ת/4, אני סבורה כי אף הוא תומך את גרסת הנאשמת שלפיה במועד הרלבנטי היא נכחה בביתו של בן זוגה בקרית בנימין. מטבלת האיכון עולה כי כתובת האתר שבו יצאו/נכנסו שיחות לטלפון הנייד של הנאשמת ביום 12.12.17 במועדים הרלבנטיים (בין השעות 19:51-20:52) היא אותה כתובת - "רמת יוחנן קרית אתא". המאשימה לא הוכיחה כי הכתובת האמורה קרובה למקום ביצוע העבירה ואילו הנאשמת הוכיחה, לכל הפחות ברמה של מאזן הסתברויות, כי הכתובת האמורה קרובה למקום מגוריו של בן זוגה (מעמ' 14 לפרוט' בש' 3 עד עמ' 15 בש' 5).
14.אל מול עדותה של הנאשמת, עומדת עדותו של מר פלוני. מר מוניס העיד כי הרכב אינו של הנאשמת, אלא של בנה וכי הנאשמת מעולם לא נהגה ברכב וכלל לא יודעת לנהוג (עמ' 33 לפרוט' בש' 9-12). עוד העיד שיש לו 15 עדים שיכולים להעיד לטובתו, אבל הוא לא מסר את שמם במשטרה, ויש לו תמונה שמלמדת כי הרכב היה בחזקת בנה של הנאשמת (עמ' 33 לפרוט' בש' 19-22). מר מוניס עמד על זה שהנאשמת משקרת והוסיף כי מי שנהג ברכב, בוודאות, הוא בנה של הנאשמת וייתכן שהנאשמת היתה איתו בעת האירוע (מעמ' 33 לפרוט' בש' 28 עד עמ' 34 בש' 2). מר מוניס העיד כי ביום האירוע הוא היה אצל חמותו, בחברת בני משפחה נוספים וטען כי הוא מעולם לא נהג ברכב, אין לו קשר לרכב ובנה של הנאשמת הוא שקנה את הרכב והרכב שייך לו (עמ' 34 לפרוט' בש' 4-16).
בחקירה נגדית מר מוניס הכחיש שקנה את הרכב ורשם אותו על שם הנאשמת והכחיש שהוא זה שהשתמש ברכב (עמ' 35 לפרוט' בש' 19-28).
15.עדותו של מר מוניס לא נתמכה בראיה כלשהי. במהלך עדותו הוא אמנם טען שיש לו 15 עדים שיכולים לתמוך את גרסתו ושיש בידו תמונות שיכולות להוכיח שהרכב היה בחזקת בנה של הנאשמת, ברם לא הציג את אותן עדויות או תמונות, לא בחקירתו במשטרה ולא בבית המשפט. ועוד, הגם שמר מוניס הצביע על מר אלמוני כמי שהחזיק ברכב במועדים הרלבנטיים, הוא עמד על כך שהנאשמת לא נהגה ברכב מעולם ובכך יש כדי לתמוך את גרסתה.
16.זה המקום להביע תמיהה על עמדת המאשימה, שמחד גיסא הגישה את הודעותיהם של מר אלמוני ושל גב' אלוק תוך ויתור על חקירותיהם ומאידך גיסא, עמדה על הבאתו של מר מוניס לבית המשפט. למותר לציין כי בהגישה את הודעות העדים בהסכמה, הצהירה המאשימה כי היא מסכימה לאמיתות תוכן ההודעות. היינו, המאשימה מדברת בשני קולות. הקול האחד תומך את גרסת הנאשמת ואילו הקול האחר מבקש להפריכה.
סוף דבר
17.הנאשמת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ובסיוע המאשימה עמדה במאזן ההסתברויות והוכיחה כי במועד הרלבנטי לאירוע הרכב היה בחזקתו של מר מוניס (הדעת נותנת שלו המאשימה היתה חוקרת את התיק כדבעי, הנאשמת אף יכולה היתה להוכיח את זהות הנהג ברכב במועד הרלבנטי). כאמור, עדותו של מר מוניס שלפיה הוא לא נהג ברכב במועד הרלבנטי אינה מעלה או מורידה, שכן משהוכח שהרכב היה בחזקתו, עובר הנטל אליו להוכיח מי נהג ברכב או מי החזיק בו - נטל שהוא לא הרים. מילים אחרות, הנאשמת סתרה את חזקת הבעלות הקבועה בסעיף 27 לפקודת התעבורה ולכן אני מזכה אותה מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום.
המסקנה שאליה הגעתי מייתרת את הדיון בשאלה אם נגרם לרכב המעורב נזק אם לאו.
זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.
<#4#>
ניתנה והודעה היום ז' אדר תשפ"ג, 28/02/2023 במעמד הנוכחים.
|
|
|
טל תדמור-זמיר, שופטת, סגנית הנשיאה
|
הוקלד על ידי רוזין עייש