בפני המרצת פתיחה, שעניינה בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו, המשיבות "אינן רשאיות לייצג ניצולי שואה מיהודי לוב בפני המוסדות העוסקים בפיצויים לניצולי השואה וכי אינן רשאיות לגבות שכ'ט מניצולי השואה יוצאי לוב בגין פעילותן בטיפול וייצוג יוצאי לוב בפני המוסדות העוסקים בפיצויים לניצולי השואה". וכן בקשה למתן צו מניעה קבוע האוסר עליהן לפעול כאמור.
בגלגוליה השונים של המרצת הפתיחה נמחקו מספר מבקשים ונותרו עשרה, בהם מבקש 1, הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב (להלן – הארגון). מבקשות 2 ו-7 לא התייצבו לדיון ולכן תצהיריהן הוצאו מתיק בית המשפט. ביום 30.10.2013 נמחק משיב 3, עו"ד דוד ידיד (להלן- עו"ד ידיד) מהתובענה. ביום 21.8.2012 הוצא צו מניעה ארעי המורה למשיבים (טרם מחיקת עו"ד ידיד מהתובענה) שלא להגיש תובענות לקבלת שכר טרחה עד למתן החלטה אחרת. ביום 10.09.2012 בוטל צו המניעה.
הוגשו בקשות שונות ובהן בקשה לתיקון המרצת הפתיחה, בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר עילה ויריבות בין הארגון לבין המשיבה ובקשה לצרף את לשכת עורכי הדין להליך בבחינת "ידיד בית המשפט". ביום 20.10.2013 הותר תיקון המרצת הפתיחה, נדחתה הבקשה לסילוק התובענה על הסף, אם כי, ניתנה החלטה לפיה, ביחס לגוף העניין שמורות למשיבות הטענות והן יידונו, במידת הצורך, בהליך העיקרי. עוד נקבע, שאין לצרף את לשכת עורכי הדין להליך זה.
מבקש 1 הוא הארגון, שאחת ממטרותיו היא לסייע לניצולי שואה יוצאי לוב (להלן – ניצולי השואה) למצות זכויותיהם, לרבות בדיקת זכאות לקבלת קצבה חודשית קבועה (להלן – רנטה או תגמולים), מתן אישור לזכאים, הפצת והעברת מידע בנוגע לזכויות ניצולי השואה, עזרה במילוי טפסים ועוד. המרצת הפתיחה נתמכת בתצהירו של יו"ר הארגון, מר מאיר כחלון (להלן- כחלון) וכן בתצהיריהם של יתר המבקשים.
משיבה 2, רחל דואני בע"מ, היא חברה בבעלות גב' רחל דואני, משיבה 1 (להלן – המשיבה). המשיבה, על פי פרסומיה, נאבקה על זכויות ניצולי שואה יוצאי לוב ותוניס, בין היתר, בוועדות הכנסת השונות ומסייעת להם. פעילותה משתרעת על פני מספר שנים וכוללת הגשת תביעות לצורך קבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן – חוק נר"ן).
המשיבה מזה והארגון מזה, מתארים מאבק רב שנים להכרה בזכויות קהילת יוצאי לוב. אחד "מתוצרי" המאבק הוא החלטת הממשלה ושר האוצר מיום 14.9.2010 לפיה, "יוצאי לוב יצטרפו למעגל הזכאים לתגמולים". לצורך כך הקצה משרד האוצר סך של כ- 110 מיליון ₪ (להלן –ההחלטה המינהלית). מחלוקת ניטשת בין הצדדים ביחס לשאלה, האם ההחלטה המינהלית הושגה בזכות הארגון או בזכות פועלה של המשיבה, אולם זו אינה רלוונטית להליך דנן.
לטענת המבקשים, ההחלטה המינהלית הכירה באופן גורף בזכאות יוצאי לוב לרנטה וכך התייתר הצורך בהליכים משפטיים. כל שנותר הוא למלא טופס פשוט שאינו מצריך אימות חתימה. הארגון מסייע לניצולי השואה במילוי הטפסים באמצעות צוות מטעמו, הפועל בהתנדבות. דא עקא, שבסמוך להחלטה המינהלית צצו מודעות והודעות של "מתווכים" שונים, שהציגו עצמם כמומחים לפיצויים ובהם המשיבה. בתוך כך פנו אליה ניצולי שואה קשישים וחתמו על מסמכים שונים, הסכמי שכר טירחה ובהם סעיף דרקוני האוסר עליהם להשתחרר מההתחייבות לשלם לה. משרבו פניות ניצולי השואה לארגון לאחר שהופנו אליהם דרישות כספיות, הוגשה התובענה דנן. באשר למשיבה מציינים המבקשים, כי הפניות אליה נעשו בתחילת שנות האלפיים. בחלק מהמקרים טיפול המשיבה צלח ואילו בחלק "לא קטן" היה זה טיפול רשלני, כפי שמשתקף בפרוטוקולים ובאמירות מותבים שונים וכן, בתכתובת עם לשכת עורכי הדין. המשיבה החתימה את הפונים אליה על יפוי כוח המסמיך אותה לפעול כמייצגת. התביעות הוגשו ל"רשות המוסמכת", שהיא גוף מעין משפטי, ועל החלטותיה יש ערכאת ערר. טופס התביעה דרש פירוט נסיבות המקימות עילה, דרש התייחסות למצב הרפואי שעל בסיסה נקבעת נכות ובחינת תביעות חלופיות בהתאם לחוקים שונים. לטענת המבקשים, מדובר בהפרה של סעיף 20(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן –החוק או חוק לשכת עורכי הדין). לטענת המבקשים, המשיבה אינה רשאית לגבות שכר טירחה מניצולי השואה יוצאי לוב. המבקשים נוקבים במספר טעמים לכך ובהם הוראת סעיף 98 לחוק לשכת עורכי הדין, לפיו בית המשפט לא יזדקק לתביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך דין כשמדובר בשירות שנתייחד לעורך דין. טעם נוסף נעוץ בהסכמי שכר הטרחה עליו חתמו המבקשים, שיש בהם הסדר כובל והוא נוגד את תקנת הציבור. טעם נוסף הוא בעובדה, ששכר הטרחה הותנה בהצלחה והמשיבה לא הצליחה לגרום לכך שהמבקשים יוכרו כזכאים לתגמול: תביעות המבקשים 2-8 נדחו ואילו מבקשים 9, 10 השיגו בעצמם את הפיצוי בהתאם להחלטה המינהלית. לטענת המבקשים, משראתה המשיבה, כי צעדיה מוצרים החלה לדרוש שכר טירחה באמצעות החברה. לטענת הארגון, מעשה זה "לא באה אלא כדי לנסות ולהערים על לשכת עורכי הדין ועל הניצולים". המשיבה אף נקטה בהליכי הוצאה לפועל נגד חלק מהניצולים, דרשה שכר טרחה מניצולים שכבר שילמו למתווכים אחרים ומצאה דרך מתוחכמת לגביית שכר הטרחה באמצעות עו"ד דוד ידיד (להלן – עו"ד ידיד).
לטענת המשיבות, התובענה הוגשה מטעמים פוליטיים גרידא. הארגון נעדר יריבות עם המשיבות והתובענה נעדרת עילה. המשיבה לא חתמה על הסכם או התחייבות ולא נתנה הבטחה כלשהי לארגון. הארגון אינו מהווה "עותר ציבורי" ואינו משמש ככתובת לניצולי השואה. פעילותו מצומצמת ועיקרה בדמות הפניית ניצולי שואה לעו"ד "מטעמו של מר כחלון". מנגד, המשיבה היא כתובת לסיוע והראייה לכך היא פניות רבות של ניצולי שואה וכן בקשת סיוע מטעם הארגון עצמו. פעילות המשיבה הכוללת, בין היתר, מילוי טפסים עבור ניצולי השואה היא אותה פעילות שמבצע הארגון בעצמו. זאת לצד פעילות ענפה נוספת המבוצעת בהתנדבות, כגון בקשות למענק אישי, החזרים כספיים בגין הוצאות רפואיות, סיוע לניצולי שואה סיעודיים ועוד. המשיבה שוללת את הטענות בדבר התנהלות רשלנית ביחס לאיחור בהגשת עררים ומפנה להחלטות שונות בנדון. לטענת המשיבה, היא רשאית לגבות שכר טרחה בגין עבודתה, היא פעלה עבור הפונים שחתמו על יפוי כח והסכמי שכר טרחה, כמפורט בתשובתה ביחס לכל אחד מהמבקשים. שכר הטרחה הנגבה על ידה נמוך משמעותית מהקבוע בחוק נר"ן. זאת ועוד, בהחלטה המינהלית נקבע, שההכרה בזכאות אינה רטרואקטיבית. בעקבות פעולת המשיבה זכו הפונים אליה לקבל תגמולים רטרואקטיביים החל מאפריל 2010 בעוד שאחרים, שהגישו תביעות לאחר מועד זה, קיבלו את התגמולים רק ממועד הגשת התביעה.
דיון
מוקד הדיון הוא בשאלת שכר הטרחה שדרשה המשיבה מהמבקשים. נושא שכר הטרחה הנדרש מניצולי שואה, הוא נושא רגיש ומרובה היבטים - מוסריים, כלכליים, חברתיים ועוד. בשל חשיבות ורגישות הנושא, אף המחוקק נתן דעתו לעניין. בעת האחרונה ישבו המחוקקים על המדוכה, והוציאו תחת ידם הצעת חוק לעניין שכר הטרחה: הצעת חוק להגבלת שכר טרחת עורך דין וגבייתו באמצעות ההוצאה לפועל (קביעת זכאות לתגמולים של ניצולי שואה לפי החלטה מינהלית) (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ביום 26.11.2014. להלן דברי ההסבר להצעת החוק שיש בהם כדי להמחיש את עומק הסוגייה וחשיבותה לציבור בכלל ולעניינם של המבקשים בפרט:
"בשנים האחרונות הורחב מעגל הזכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז–1957 (להלן – החוק), בין היתר לפי החלטות מינהליות שניתנו על ידי המדינה. כך למשל לעניין יוצאי לוב.
ביום 7 באפריל 2010 ניתן פסק דין על ידי ועדת העררים בבית משפט השלום (ו"ע (ת"א) 255/08 ג'וליה טייר ו-46 אח' נ' הרשות המוסמכת), שבו נקבע כי מצבם של יהודי לוב הושפע גם מהיחשפותם לרדיפות בשל יהדותם, ובין המניעים לבריחתם של יהודים לוביים לכפרים נמנה גם הפחד מהצורר הנאצי. לפיכך, בית המשפט קבע כי יש להכיר גם ביהודי לוב כנרדפים לפי החוק, והורה לקיים דיון פרטני בעניינו של כל אחד מהתובעים הסבור כי חלה לגביו עילה לתביעה לפי החוק.
בישיבה שהתקיימה לאחר מתן פסק הדין בהשתתפות הרשות לזכויות ניצולי השואה ואגף תקציבים במשרד האוצר הוחלט כי המדיניות הראויה בעניין זה תהיה כי התגמול יינתן לכל מי שתביעתו תגלה עילה בלי לערוך חקירות פרטניות, ובלבד שהתגמול ישולם מיום מתן פסק הדין.
שר האוצר אישר החלטה זו ביום 14 בספטמבר 2010, וכתוצאה מכך כל יוצאי לוב שלהם עילה כאמור החלו לקבל תגמול לפי החוק החל מיום מתן פסק הדין.
למרות שההכרה בזכאותם לתגמולים של אותם ניצולי שואה נעשתה מתוקף החלטה מינהלית ולא מתוקף פסק דין, חלק מניצולי השואה נאלצו לשלם שכר טרחה גבוה בעד טיפול בתביעה שהתמצה בהגשת טפסים בלבד. מדובר בתופעה רחבה של חיוב ניצולי שואה בשכר טרחה גבוה שבמקרים רבים אף מוביל לנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד ניצולי שואה.