מתי יכלול קיצור תקופת עיכוב ההליכים גם את קיצור 'ימי הצינון'?

הערעור שלפנינו

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מתאריך ט' בכסלו תשע"ח (23.11.17) שלפיה הסמכות לדון בתביעות הכרוכות של הבעל המערער היא של בית הדין הרבני.

עילות הערעור הן שתיים.

א. תקופת ימי ה'צינון' קבועה בסעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה וכאשר ניתנת החלטה שיפוטית לקיצור עיכוב ההליכים תתחיל ממועד נתינת ההחלטה השיפוטית.

במונח לפנינו החלטת בית המשפט לקיצור עיכוב ההליכים ניתנה ביום כ"ו באב תשע"ז (18.8.17), וכך תקופת ה'צינון' הסתיימה בתאריך י"ב באלול תשע"ז (3.9.17). ומאחר שבחמישה־עשר הימים שלאחריה מוקנית זכות הקדימה על פי סעיף 4 לחוק הנזכר למערערת שפתחה את התיק ליישוב סכסוך, הרי שהגשת תובענת המשיב לבית הדין האזורי בתאריך כ"ג באלול תשע"ז (14.9.17) הייתה שלא כדין, ודין התובענה להימחק.

ב. גם אם נקבל את קביעת בית הדין האזורי, שכאשר בית המשפט קיצר את עיכוב ההליכים הוא ביטל גם את תקופת ה'צינון', שהרי גם בה מתעכבים ההליכים, ולכן יש למנות את חמישה־עשר ימי זכות הקדימה שיש למערערת מיום קבלת ההחלטה השיפוטית לקיצור תקופת העיכוב הליכים, מכל מקום, מאחר שהחלטת בית המשפט ניתנה בימי הפגרה, אין להביא אותם במניין הימים. כך בפועל יש להתחיל את מניין הימים עם סיום הפגרה בט"ו באלול תשע"ז (6.9.17), וכך למערערת הייתה זכות הקדימה עד לתאריך א' בתשרי תשע"ח (21.9.17) [ובפועל – לאחר החג והשבת], ומאחר שהמשיב הגיש את התובענה בתאריך כ"ג באלול תשע"ז (14.9.17), הרי שהיא הוגשה שלא כדין ודינה להימחק.

בטיעון זה נשענת באת כוח המערערת על הוראת סעיף 529 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984, על הוראות סעיף 4 לתקנות בתי המשפט (פגרות), תשמ"ג – 1983 ועל הוראות סעיף 6 לתקנות הדיינים (פגרות) תשע"ג – 2013, שמכולן עולה שימי פגרה אינם עולים למניין בסדרי הדין.

זהו תמצית הערעור.

לאחר שמיעת דברי הצדדים ולאחר העיון בהוראות החוק הרלוונטיות, בית הדין קובע שיש לדחות את הערעור על שתי עילותיו, מהנימוקים שלהלן.

נדון בכל עילה בנפרד.

א.   האם ומתי קיצורה של ערכאה שיפוטית את עיכוב ההליכים משמעו גם קיצור או ביטול 'ימי הצינון' והאם מוסמכת היא לעשות זאת?

באשר לימי ה'צינון', מאחר שמדובר בשאלה עקרונית שאינה בהירה ומפורשות בחקיקה, נרחיב קמעא ונבהיר את עמדתנו.

בסעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות נקבע:

בתקופה של ארבעים וחמישה ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, או שישים ימים – אם הוארכה כאמור בסעיף קטן (ב)(3) (להלן – 'תקופת עיכוב ההליכים'), ובעשרת הימים העומדים לרשות הצדדים למתן הודעה כאמור בסעיף קטן (ד), וכן בחמישה־עשר הימים שלאחר תום התקופה כאמור, ובכל תקופה נוספת שהצדדים הסכימו לה בכתב, או בתקופה אחרת שנקבעה לפי סעיף 5(א)(5), לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית ולא תדון ערכאה שיפוטית בתובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים, לרבות בעניין סמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית.

השאלה שמונחת לפנינו בערעור הנוכחי היא אם כשערכאה שיפוטית מקצרת את עיכוב ההליכים, בהתאם לסמכות החוקית המוקנית לה, הקיצור מבטל אף את חמישה־עשר ימי הצינון, שהרי גם בהם מעוכבים ההליכים, וכפי שקבע כבוד בית הדין האזורי בהחלטה נשואת הערעור, או שמא חמישה־עשר ימי ה'צינון' מגמתם היא אחרת – אף שגם בהם מעוכבים ההליכים – והסמכות החוקית לקצר את עיכוב ההליכים מתייחסת רק למה שהוגדר בחוק 'תקופת עיכוב ההליכים', קרי: ארבעים וחמישה או שישים הימים בלבד.

קריאה מדוקדקת בלשון החוק לכאורה מצביעה על האפשרות השנייה, שהקיצור יתייחס אך ורק לתקופת העיכוב המוגדרת בחוק.

בסעיף 3(ה) המצוטט לעיל, המחוקק מגדיר במפורש רק את ארבעים וחמישה או שישים הימים הראשונים מהגשת הבקשה ליישוב סכסוך כ'תקופת עיכוב ההליכים'.

הוראות החוק שבהן ניתנה האפשרות לערכאה השיפוטית לקצר את העיכוב מתייחסות לתקופה זו בלבד.