משרד החינוך יפצה "ביחד ולחוד" עם העירייה ובית הספר תלמיד שנפצע בשיעור התעמלות.

השופט י' עמית:

           שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.6.09 (כב' השופט מ' אלטוביה) בת"א 1501/09.

           עניינם של שני הערעורים המאוחדים שבפנינו בתביעת נזיקין של תלמיד שנפגע במהלך שיעור ספורט. 

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.        ביום 18.2.99 השתתף מוסבאח עבד אל קאדר, יליד 5.9.1982 (הוא המערער 1 בע"א 7161/09 והמשיב 1 בע"א 7008/09 (לעיל ולהלן: המערער או הנפגע) במשחק קט רגל במסגרת שיעור התעמלות של כיתה י"א בתיכון מקיף טייבה. במהלך המשחק ובפרץ של שמחה לאחר שהבקיע שער, נתלה המערער על משקוף שער הקט רגל, והשער קרס על המערער וגרם לפציעתו (להלן: התאונה). המערער הובהל לבית החולים מאיר בכפר סבא, שם אובחן כסובל מפגיעות בריאה הימנית, בכבד ובאחת מכליותיו. המערער אושפז עד ליום 15.3.99 ולאחר מכן אושפז מספר פעמים לתקופות של מספר ימים - סה"כ 43 ימי אשפוז.

2.        בעקבות התאונה הגישו המערער והוריו (הם המערערים 3-2 בע"א 7161/09 והמשיבים 3-2 בע"א 7008/09) (לעיל ולהלן: ההורים או הורי המערער) תביעת נזיקין בעילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה נגד הגורמים הבאים: משרד החינוך והתרבות (הוא המשיב 1 בע"א 7161/09 והמשיב 4 בע"א 7008/09 (להלן: משרד החינוך); עיריית טייבה ובית הספר התיכון בו אירעה התאונה (הם המשיבים 5-4 בע"א 7161/09 והמשיבים 7-6 בע"א 7008/09) (להלן: עיריית טייבה או העירייה ו-בית הספר, בהתאמה)); המורה להתעמלות שבמהלך שיעורו אירעה התאונה (הוא המשיב 3 בע"א 7161/09 והמערער בע"א 7008/09) (להלן: המורה); ומנהל בית הספר (המשיב 2 בע"א 7161/09 והמשיב 5 בע"א 7008/09) (להלן: המנהל או מנהל בית הספר) (כל הנתבעים ייקראו יחדיו : המשיבים).

3.        לאחר ניתוח עדויות הצדדים וחומר הראיות שהונח בפניו, הגיע בית משפט קמא למסקנות ולממצאים הבאים:

           נקבע כי השער לא היה מקובע לקרקע עובר לתאונה. בנקודה זו נדחתה גרסת המורה כי השער היה מקובע ונדחתה גרסת המנהל לפיה כאשר הגיע לאחר התאונה למגרש ראה את קיבועי השער קרועים על הרצפה. בית המשפט העדיף את עדות המערער ואת עדותו של חברו, שהעיד כי לאחר התאונה התלמידים הרימו את השער והעמידו אותו חזרה. חברו של המערער העיד כי השער היה זז כל אימת שכדורים היו פוגעים בקורות והתלמידים היו מחזירים את השער למקום. נקבע אפוא כי למורה היתה ידיעה קונקרטית לגבי מצבו של השער עובר לתאונה.

           התאונה ארעה בחודש פברואר, כחמישה חודשים לאחר פתיחת שנת הלימודים. משכך, סבר בית משפט קמא כי אין חשיבות רבה לשאלה אם השער אכן תוקן במהלך חופשת הקיץ שלפני פתיחת שנת הלימודים, וכי לשאלה זו אין משקל לגבי אחריותם של  המנהל, עיריית טייבה ומשרד החינוך. עם זאת, קבע בית משפט קמא כי הוא מטיל "ספק ממשי" אם אכן בוצעו עבודות כלשהן לעיגון השער לקרקע במהלך חופשת הקיץ שלפני שנת הלימודים תשנ"ט או בכל מועד אחר סמוך לקרות תאונה. זאת, נוכח מסקנתו כי השער לא היה מקובע לקרקע ונוכח היעדר מסמכים בכתב או עדויות ניטרליות לגבי ביצוע עבודות לקיבוע השער.

4.        בית משפט קמא הבחין בין אחריותו הישירה של המורה, לבין אחריותם של משרד החינוך, עיריית טייבה ומנהל בית הספר, וקבע כדלקמן:

           אחריות המורה - המורה הפר את חובת הזהירות באשר לא פעל בהתאם להוראות "נוהל הבטיחות" אשר פורסם על ידי מנכ"ל משרד החינוך באפריל 1997, שבו נקבעו בין היתר כללי בטיחות בשיעורי חינוך גופני. הנוהל כולל הנחיות לפיהן על המורה לדווח להנהלת בית הספר במקרה של אי תקינות ציוד ואתרים וכי על המורה להזהיר את התלמידים מפני שימוש במתקן לא תקין. לכן, היה על המורה לבחון ולבדוק שאין מפגע בטיחותי במגרש, ובכלל זה לבדוק באופן ידני או ויזואלי את קיבוע שערי הקט רגל. משמצא המורה כי קיים מפגע בטיחותי בדמות שער שאינו מקובע לקרקע, היה עליו למנוע מהתלמידים קיום פעילות במגרש כל עוד לא סולק המפגע; לסלק את המפגע; ולדווח להנהלת בית הספר על קיומו של המפגע. אילו נקט המורה בפעולות בהן חייב היה לנקוט כאמור לעיל, התאונה היתה נמנעת, ומכאן שיש להטיל על המורה אחריות להתרחשות התאונה.

           אחריות יתר המשיבים - נקבע כי קיימת חובת זהירות מושגית של משרד החינוך, עיריית טייבה ומנהל בית הספר. ברם, באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, הבחין בית המשפט בין שני מצבים: האחד - פעילות ספורטיבית עצמאית של התלמידים (למשל: בשעת הפסקה, שיעור חופשי או מחוץ לשעות הלימודים), שאז  צריכים גורמים אלה לצפות את התרחשות התאונה ולפעול, כל אחד בתחום סמכותו, לגילוי המפגע ולשמירה על בטחון המשתמשים במגרש. השני - פעילות ספורטיבית הנעשית במסגרת שיעור ובהשגחתו של מורה מוסמך לחינוך גופני. בפעילות הנעשית במסגרת שיעור לא ניתן לקבוע כי על הגורמים האחרים לצפות התרחשותה של תאונה מסוג זה, באשר היו רשאים להניח שהמורה, המהווה את הגורם הזול והיעיל למניעת הנזק, ימלא אחר הנחיות "נוהל הבטיחות" ויימנע מקיום פעילות ספורטיבית במגרש בו מצויים ליקויים. נקבע אפוא כי בנסיבות המקרה דנן, אין להטיל אחריות על המשיבים  האחרים, שכן התאונה התרחשה במסגרת שיעור ובהשגחתו של מורה מוסמך. מכל מקום, מחדלו של המורה מנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותם של המשיבים האחרים, ככל שהיתה, לבין התרחשות התאונה.

           בית המשפט דחה את טענת המורה כי המערער הסתכן מרצון בכך שנתלה על השער, וכן נדחתה הטענה לאשם תורם מצדו של המערער, שכן התאונה אירעה בעת משחק ובעת פרץ התלהבות, ולא ניתן לצפות מהמערער כי יהיה מסוגל "לשקול באופן קר" את הסכנה הכרוכה בהיתלות על השער.

5.        סיכומו של דבר, שבית המשפט קבע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת אך ורק על המורה. לצד זאת, הטיל בית המשפט אחריות שילוחית על עיריית טייבה כמעבידתו של המורה, מכוח הוראות סעיף 13(א)(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה).

 
6.        אשר לסוגיית הנזק - נכותו הרפואית המשוקללת של המערער הועמדה על 47.5% על פי החלוקה הבאה:

           ד"ר אבני, מומחית למחלות פנימיות, דרכי עיכול וכבד העריכה את נכותו הצמיתה של המערער, בהתאם לסעיפי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956, כלהלן:

10% לצמיתות לפי סעיף 9(3)(ב) - לחץ דם דיאסטולי מעל 95 מ"מ כספית, אמנם לא קבוע, אך בנוכחות פגיעה כליתית ותחת טיפול תרופתי;