פסק - דין
בפניי תביעה כספית על סך 200,000 ₪ בעקבות הסגת גבול לחלק ממקרקעין שבבעלות התובע ביישוב אבו סנאן.
בפתח הדברים אציין כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה לא יישמעו ראיות בתיק, יוגשו סיכומים בכתב בצירוף כל מסמך רלבנטי ללא יוצא מן הכלל, ויינתן פסק דין סופי על סמך כל החומר הקיים בתיק ביהמ"ש.
התובע טוען כי הוא הבעלים והמחזיק של 886993 / 1233422 חלקים מזכויות הבעלות בקרקע (במושע) בשטח כולל של 16,556 מ"ר הידועה כחלקה 38 בגוש 18795 מאדמות אבו סנאן (להלן-"החלקה"); לטענתו, במהלך שנת 2003 או בסמוך לכך, הסיגה המועצה שלא כדין את גבול חלקתו לצורך הרחבת כביש מס' 32 ועקב כך נגזל שטח של 435 מ"ר מזכויותיו בחלקה (להלן: "השטח שנגרע"); התובע פנה רבות למועצה, ובמיוחד נוכח טענת אפליה לעומת שכניו וכן הבטחותיה של המועצה לפצותו, אשר לא קוימו; התובע פנה לשמאי מקרקעין אשר העריך את שווי השטח שנגרע בסך של 50,000 דולר נכון ליום 30.11.2005; עוד נטען, כי גודל השטח שנגרע אינו שנוי במחלוקת כמצוין באישור מהנדס המועצה מיום 3.12.2005 המדבר בעד עצמו; התובע טוען כי בהתנהגותה של המועצה היא הפרה את הוראות הדין ועשתה שימוש לרעה במרותה כאשר מחד לא נקטה בהליך של הפקעה כדין ומאידך לא קיבלה את הסכמת התובע להרחבת הכביש על חשבון החלקה; התובע טוען כי המועצה התעשרה על חשבונו שלא כדין עת השתמשה בשטח שנגרע, מבלי להפקיעו כדין, וכל זאת מבלי לפצותו עבור השטח שנגרע ו/או בגין השימוש בו, עד עצם היום הזה.
לאור האמור עותר התובע לחייב את המועצה לשלם לו פיצוי ריאלי בשווי השטח שנגרע בגובה 200,000 ₪ עפ"י חוות דעת שמאית מטעמו; לחלופין, לחייב את המועצה לסלק את ידה מהשטח שנגרע לרבות את המחוברים שהקימה עליו, ולחייבה בדמי שימוש ראויים בסך 1,000 ₪ לכל חודש מיום תפיסת החזקה בשטח שנגרע ועד למועד סילוק ידה של המועצה בפועל; לחילופי חילופין, לחייב את המועצה בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 1,000 ₪ לחודש, מיום תפיסת החזקה בשטח שנגרע ועד לביצוע הקנייה כדין של השטח שנגרע על שם המועצה או עד מועד סילוק ידה של המועצה ממנו.
המועצה דוחה את כל טענות התובע. נטען כי תוכנית מתאר של כפר אבו סנאן מס' 1013 אושרה ביום 17.4.77. בהתאם לתוכנית זו הכין ראש המועצה המקומית (דאז) תוכנית הפקעות לצורכי סלילת כבישים וצורכי ציבור אחרים, אשר הועברה למשרד הפנים ואושרה על ידו. בין היתר, כללה תוכנית ההפקעות, נגיסת שטח של 460 מ"ר /16,656 מ"ר, המהווה יחס הפקעה של 2.8% מסך שטח החלקה, ולפיכך מדובר בהפקעה שאינה ברת פיצוי, בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה 1965 (להלן-"חוק התכנון") ופקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן:"פקודת הקרקעות"), הקובעים זכאות של בעל מקרקעין בקבלת פיצוי במקרה שהשטח המיועד להפקעה מהווה 25%-40% משטח החלקה; המועצה מעולם לא הסיגה את גבול החלקה של התובע, והפרשת השטח שנגרע לצורך הרחבת הכביש נעשתה כדין ובסמכות ובהסתמך על תוכניות המתאר והחלטות מועצת הרשות, שאושרו ע"י משרד הפנים, ומכאן שהליך ההפקעה נעשה כדין; סלילת הכביש ומיקומו נעשו בהתאם לצרכיה של המועצה לטובת כלל הציבור, לרבות התובע עצמו, ואין מקום לטענת האפליה הנטענת, שכן תוכנית ההפקעות כללה הפקעות ממספר רב של חלקות; כל פעולות המועצה נעשו כדין בהתאם לסמכויותיה עפ"י דין, ואין מקום לייחס לה שיקולים זרים ו/או פגם כלשהו בשיקול הדעת המנהלי, והתובע לא השכיל להצביע על פגם כזה; עוד נטען, כי התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו ו/או לדמי שימוש ראויים בגין הפקעת השטח שנגרע לצרכי ציבור, מאחר והליכי ההפקעה וסלילת הכביש נעשו כדין; התובע מושתק מלטעון כל טענה לעניין דמי שימוש ראויים או פיצוי כספי אחר לאור התיישנות התביעה ו/או עקב השתהותו במשך שנים רבות מכוח דיני השתק ו/או המניעות.
הסוגיות הטעונות הכרעה:
האם נפל פגם באקט ההפקעה של השטח שנגרע, שבעטיו אקט זה בטל מעיקרו?
אם התשובה לשאלה לעיל חיובית: האם זכאי התובע לפיצוי מהמועצה, ואם כן, מה גובה הפיצוי?
נדון בסוגיות הנ"ל כסדרן.
בטרם אכריע בסוגיות שפורטו בסעיף הקודם אסיר מכשול הקשור לסוגיית הסמכות העניינית, למרות שב"כ הצדדים לא נתנו דעתם לסוגיה זו. כידוע, בית המשפט רשאי ואף מחויב לברר מיוזמתו את סוגיית הסמכות העניינית בכל שלב של הדיון. בעניינו, מדובר בתביעה במסגרתה עותר התובע לסעד כספי תוך תקיפה של מעשה מנהלי. כלומר מדובר בתקיפה עקיפה ולא תקיפה ישירה של המעשה המנהלי. תקיפה כזו יכולה להיעשות בכל בימ"ש שבפניו עולה, כעניין שבגררא, תוקפו של אותו אקט. במקרה כזה מוסמך בית המשפט לדון בעניין ולהכריע בו, מכוח סמכותו הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בית המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, והכרעתו בנוגע לתוקפו של אותו אקט, תהא טובה רק לגבי אותו עניין ובין אותם צדדים לדיון.
האם הליך ההפקעה של השטח שנגרע נעשה כדין?
הפקעה הינה רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין ע"י המדינה או מי מטעמה למטרה ציבורית כנגד פיצויים (ראו: אריה קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שישית, עמ' 13). החוקים המרכזיים הרלבנטיים לעניינו העוסקים בדיני הפקעות מקרקעין הם פקודת הקרקעות וחוק התכנון.
הפקעת מקרקעין בידי רשות תכנונית על פי פרק ח' לחוק התכנון צריכה להתבצע בשני שלבים. השלב הראשון הינו שינוי ייעודם של המקרקעין המיועדים להפקעה מכל יעוד שהוא (מגורים, מסחר, תעשיה או חקלאות) ליעוד של צרכי ציבור (השלב התכנוני), ואילו השלב השני הינו הפקעת המקרקעין בייעודם לצרכי ציבור והקנייתם לרשות (השלב הקנייני).
בעניינו, עולה מנספחים שסומנו 1 - 3 לסיכומי המועצה, כי תוכנית מתאר מקומית מס' ג/1013 ליישוב אבו סנאן פורסמה למתן תוקף ברשומות ביום 17.11.77 (י"פ 2385 עמ' 389). תוכנית מתאר זו כללה, בין היתר, תוכנית לשינוי יעוד של מקרקעין בשטח היישוב למטרה ציבורית. עיון ברשימת הגושים ביישוב שנכללו בתוכנית ההפקעה שצורפה לנספח 3 מלמד כי השטח המבוקש ע"י הוועדה להפקעה לצרכי ציבור בחלקה 38 לפי תוכנית המתאר הינו בגודל 460 מ"ר המהווה כ- 2.8% משטח החלקה. התוכנית אושרה ע"י המועצה באמצעות הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מרכזי, ולאחר מכן אושרה ע"י הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון ביום 7.10.80.
עיון בעמ' 2 לחוות דעתו של המהנדס ח'ורי מטעם התובע בפסקה שכותרתה "תאור הנכס" מעלה כי עבודות הרחבת כביש 32 ביישוב אבו סנאן נעשו עפ"י תוכנית מתאר מאוחרת יותר ליישוב אבו סנאן שמספרה 6770/ג, ולא לפי תוכנית מתאר מס' 1013/ג.
סעיף 193 לחוק התכנון קובע כי מקרקעין שהופקעו לפי פרק ח' לחוק התכנון ינהגו בהם כאמור בתוכנית החלה עליהם. המועצה מצידה, לא התייחסה בסיכומיה לטענת התובע כי עבודות הרחבת כביש 32 נעשו לפי תוכנית מתאר 6770/ג ואף לא הציגה ראיות לגבי מועד כניסתה לתוקף, ו/או ראיות לגבי מהות השינויים שבוצעו בתוכנית מתאר 6770/ג ביחס לתוכנית מתאר 1013/ג, ככל שהם רלבנטיים לעניינו. עולה מסעיף 13 לסיכומי התובע, כי עובדת קיומה של תוכנית מתאר 6770/ג הייתה ידועה לתובע ולכל מי שרכש ממנו חלקים מהחלקה, וכי תוכנית מתאר זו פורסמה למתן תוקף ברשומות ביום 3.12.95. עוד יש להוסיף כי לא הוצגו ראיות מצד התובע לכך שהגיש התנגדות לוועדה המחוזית ביחס לשינוי הייעוד של חלק מחלקתו למטרה ציבורית לפי תוכנית המתאר המקומית 1013/ג או לפי תוכנית המתאר המקומית 6770/ג, וזאת כאשר לפי חוק התכנון המועד שנקצב לשם כך הוא תוך חודשיים מהיום בו פורסם ברשומות על הפקדת התוכנית (ס' 102 לחוק התכנון).
סעיף 190(א) לחוק התכנון קובע כי הליכי הפקעה של ועדה מקומית תבוצע על פי פקודת הקרקעות לעניין המקרקעין העומדים להפקעה. דהיינו, עצם שינוי ייעודם של מקרקעין בתוכנית מתאר להפקעה (מטרה ציבורית) אינו מהווה אקט של הפקעה, וההפקעה (רכישת הקרקע ע"י הרשות המפקיעה באופן קנייני) מקבלת תוקף רק עם נקיטת ההליכים הקבועים בפקודת הקרקעות.
הליכי ההפקעה על פי פקודת הקרקעות (אשר חלים, בשינויים המחויבים, גם על הליכי הפקעה לפי חוק התכנון), הם: