משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' אבו סביתאן

גזר דין

הנאשם, כבן 32, הורשע על פי הודאתו ובמסגרת של הסדר דיוני עם התביעה, בעבירות של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וכן בעבירה של נהיגה בפסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.

על פי עובדות כתב אישום המתוקן נתפס הנאשם ביום 2.2.13, בכביש 431, כשהוא מסיע ברכבו שוהה בלתי חוקי בעבור שכר. באותן נסיבות נהג הנאשם ברכב למרות שנפסל מלנהוג, על פי החלטת בית המשפט מיום 29.1.2.12, במסגרת תיק 5033-09-12.

לא גובשה הסכמה בין הצדדים לעניין העונש, אך הוסכם כי יוגש תסקיר שרות המבחן, וכן תיערך חוות דעת הממונה על עבודות השרות.

התסקיר שהוגש סוקר את תולדותיו של הנאשם, שהוא אב לשלושה ילדים קטנים. הנאשם סיים 6 שנות לימוד והשתלב בעבודה מגיל צעיר לרקע המצב הכלכלי הקשה במשפחתו. ההתרשמות היא כי קיימים אצל הנאשם דפוסי התנהגות, כמפורט בתסקיר, אשר הובילו למעורבותו הפלילית של הנאשם בעבר ובין השאר לשימוש בסמים. הנאשם שולב בעבר בטיפול למשתמשים בסמים, אך שב להשתמש בהם. לאחרונה, לפני כ-10 חודשים שולב שוב על ידי שרות המבחן בטיפול באמצעות יחידת של"מ במזרח ירושלים, משתתף בעקביות, מראה מוטיווציה, ושומר על ניקיון. בהתייחס לעבירה הביע חרטה ורצון לשקם את חייו וההתרשמות היא כי המעצר היווה עבורו גורם מדרבן ומחדד בעייתיות מצבו ונזקקותו להמשך טיפול בהתמכרותו לסמים. בהתחשב בתהליך השיקומי ממליץ שרות המבחן על גישה שיקומית שתכלול הטלת מאסר על תנאי וצו לשל"צ נרחב בהיקף של 300 שעות. כמו כן הומלץ להטיל צו מבחן פיקוחי לשנה. במקרה שיוטל מאסר בעבודות שרות, ההמלצה היא על תקופה קצרה.

מטעם הממונה על עבודות השרות הוגשה חוות דעת חיובית.

ב"כ התביעה טענה לחומרת הנסיבות האופפות את העבירות והפנתה לכך שהמדובר בהסעה בשכר שהיא נסיבה מחמירה. לנאשם עבר פלילי בעבירות הסעה, אך העונשים שריצה לא הועילו להרתיעו. בנוסף, לנאשם עבר פלילי מכביד בעבירות תעבורה, והוא הורשע בעבר אף בעבירה של נהיגה בפסילה וריצה בגינה מאסר. לנוכח עברו הפלילי, נטען כי הנאשם עוסק בהסעה שלא כדין בשכר לפרנסתו. עמדת התביעה היא כי מתחם העונש ההולם את העבירות נע בין 6-18 חודשי מאסר, ויש להטיל עונש במדרג הגבוה של המתחם. בנוסף עתרה התביעה להטלת קנס גבוה וחילוט הרכב שנתפס ושוחרר בערבות. ב"כ התביעה הפנתה לפסיקה רלוונטית.

ב" הנאשם טען כי המדובר בנאשם שערך תיקון כללי, והפנה אל האמור בתסקיר. נטען כי עברו הפלילי של הנאשם הוא ישן ביותר וכבר 9 שנים שהנאשם לא ביצע עבירה כלשהי. בגין העבירות שהה הנאשם במעצר למשך 18 ימים ולאחר מכן שהה במעצר בית ממושך, על פני 8 חודשים. הנאשם מצוי כיום בתהליך שיקומי אינטנסיבי אשר הטלת עונש של מאסר תקטע אותו באיבו. לנאשם 3 ילדים קטנים שאחד מהם סובל ממחלה בדרכי הנשימה. נטען כי לא ניתן לראות את הנאשם כעבריין רצידיוויסט לנוכח חלוף הזמן מאז הרשעתו הקודמת ולכן לא קיים בסיס לחילוט רכבו. ב"כ הנאשם טען כי הפסיקה אליה הפנתה ב"כ התביעה נכונה למקרים חמורים יותר והפנה מצדו לגזרי דין שונים.

מתחם העונש ההולם

אין צורך להכביר מילים אודות העניין הציבורי הרב באכיפת החוק נגד מסיעי שוהים שלא כדין, שכן במעשיהם יש כדי לחתור תחת מאמצי כוחות הביטחון לשמור את גבולותיה וכניסותיה של המדינה. ברע"פ 3173/09 פראג'ין נ' מד"י (5.5.09), אמר בית המשפט:

בהקשר הקרוב של המסיעים, המלינים והמעסיקים את השוהים הבלתי חוקיים, שחטאתם אמנם עולה משל הללו, שכן - כאמור - חוטאים הם ומחטיאים את הרבים, ומכאן גישת המחוקק שהחמירה עמהם, וכך גם בתי המשפט, דן בית משפט זה ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769. מפי השופט טירקל נדונה שם רמת הענישה הראויה, והוכרע כי דחק העתים והמציאות הבטחונית הקשה (ב-2001) מצדיקה לגזור על הללו עונשי מאסר בפועל (עמ' 775): "אם אין עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן היישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות. אשר לאורך תקופת המאסר, חלקי עם המחמירים...".

ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מד"י (12.2.06), אמר בית המשפט כי העבירה של הסעה והעסקה של שוהים שלא כדין, חמורה היא מעבירת השהייה שלא כדין, כשלעצמה. בעניין רמת הענישה הנדרשת, נאמר:

בית-המשפט העליון קבע אפוא כי מדיניות הענישה הראויה בעבירות על חוק הכניסה לישראל נוטה בחוזקה אל-עבר הטלת עונש של מאסר בפועל, אלא שמדיניות זו תולה עצמה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, והעונש שיושת על עבריין חייב להלום את נסיבותיו המיוחדות של המקרה ושל העבריין הספציפי... 

חומרה יתירה נודעת לעבירות הנעברות על רקע כספי או עיסקי. ברי כי אנשים העוסקים דרך-קבע בהסעתם של שוהים בלתי חוקיים - בעיקר במקום שהמדובר הוא בהסעה משיטחי האזור אל תוך ישראל - גורמים לסיכון רב יותר של הציבור, וכמותם הם מי שנוהגים להעסיק שלא כדין שוהים בלתי חוקיים ולהלינם בתחומי ישראל, בעיקר במקום שההעסקה היא לזמן קצר. אמת, במקרים אלה יש לעתים היכרות ארוכת-טווח בין מעביד לעובדו, ונסיבה שכזו אפשר תשמש לקולה,  אך אם ברצוננו לשרש את התופעה ולמנוע כניסתם של תושבי האזור לישראל שלא כדין, עלינו להרתיע בראש-ובראשונה את המעסיקים והמסיעים המפיקים תועלת כלכלית מהפרת החוק. גם במקרים אלה, כמובן, ניתן דעתנו לנסיבות המקרה, ונחמיר ביתר עם אותם מעסיקים ומסיעים המעסיקים והמסיעים דרך קבע שוהים בלתי חוקיים שאינם מוכרים להם. בהקשר זה ברור, כמובן, כי אין דינו של מי שביצע עבירה אחת כדינו של מי שמפר את החוק פעמים רבות.

ברע"פ 2210/11 באזין נ' מד"י (24.3.11) נאמר:

חומרתן של העבירות בהן הורשע המבקש נידונה לא פעם בפסיקתו של בית משפט זה, וכבר נקבע כי לאור תכליתן הביטחונית והתוצאות הרות האסון העלולות לנבוע מהן, יש להטיל על אדם שהורשע בביצוען – ככלל ובכפוף לבחינתו האינדיבידואלית של כל מקרה ומקרה – עונש מאסר בפועל, מבלי שתינתן האפשרות להמירו בעבודות שירות (ראו: רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל פ"ד נו(1) 769, 775-774 (2002); רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.2006)). במקרה זה, תמים דעים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי נסיבות ביצוע העבירות כמו גם עברו הפלילי של המבקש הצדיקו הטלתו של עונש מאסר בפועל.

ואמנם, במרבית המקרים, גוזרים בתי המשפט על נאשמים שהורשעו בעבירות של הסעה שלא כדין, עונשי מאסר בפועל, או בעבודות שרות. במיוחד כך הדבר, שעה שמדובר במי שהסיעו מעל 6 שוהים שלא כדין, כפי שעולה מן ההחלטות אליהן הפנתה ב"כ התביעה, ומהחלטות נוספות שאותרו במאגר "נבו", וראו למשל: ת.פ 4895-03-13 מד"י נ' סאלח (22.7.13) ועפ"ג 1671-09-13 באותו עניין; ת.פ 60450-12-12 מד"י נ' עדואן (5.6.13); ת.פ 3119-09-12 מד"י נ' חגאזי (2.1.13); ת.פ 2049-08 מד"י נ' נסאסרה (30.5.13). בתיקים שהוזכרו כאן, נקבעו מתחמי ענישה דומים זה לזה, וכולם מצויים בטווח הכללי שבין מספר חודשי מאסר ועד 18 חודשי מאסר בפועל.

בגזרי הדין שהגיש ב"כ הנאשם לעיוני, ואשר עניינם בעבירות הסעה שנסיבותיהם חמורות פחות, נקבעו מתחמי ענישה הנעים בין מספר חודשי מאסר על תנאי, או מאסר אשר יכול שירוצה בעבודות שרות, ועד שנת מאסר בפועל. כך הדבר בת.פ 43933-01-13 מד"י נ' אבו רביעה (10.9.13) ובת.פ 13622-12-12 מד"י נ' אבו נימר (20.2.13). בת.פ 1731-09 מד"י נ' זפורוזץ (22.4.13) נקבע כי המתחם ההולם נע בין מאסר על תנאי לבין מספר חודשי מאסר, מקום בו המדובר בעבירה ראשונה.

בענייננו ביצע הנאשם גם עבירה של נהיגה בפסילה. חומרתה הרבה של עבירה זו טמונה בזלזול שהיא משקפת כלפי החלטות בית המשפט, ובסיכון שהיא גורמת לציבור עוברי הדרך בנהיגתו של מי שנמצא כי יש לפסלו מלנהוג.

בעניינם של נאשמים שהורשעו בעבירה זו מטיל בית המשפט עונשים מחמירים של מאסר בפועל, וכן עונשי פסילה, כעולה מן הדוגמאות הבאות: