משולם נ' הלפרין ואח'

החלטה

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ מאיה אב-גנים וינשטיין אשר דחתה את בקשת המבקש לקבוע כי לא היו בידיו נכסים לעיקול של החייב בתיק ההוצל"פ, עו"ד פודים (להלן: "החייב") .

ביום 10.8.09 הוטל, לבקשת המשיבים, עיקול על נכסי החייב הנמצאים בידי המבקש. המבקש השיב לצו העיקול והודיע שלא היו בידיו נכסים של החייב. המשיבים הזמינו את המבקש לחקירה. המבקש ביקש לבטל את החקירה כי הוא החזיק בידיו החלטה בבקשה בטענת פרעתי שהוא הגיש בתיק בו החייב היה נושה שלו, בה נקבע כי הוא פרע את כל חובו לחייב. המשיבים עמדו על עריכת חקירה וזו נערכה לאחר שהמבקש הגיש פירוט של הודעתו לפיה הוא אינו מחזיק בנכסי החייב. החקירה נערכה ביום 1.12.10 ובסופה הוחלט כי על המבקש למסור פירוט של התשלומים שהוא ביצע לעו"ד אורלנסקי שיצג אדם בשם לוי שמואל בתיק שבו הוא נשה בחייב (מדובר בתיק אחר שבו היה עו"ד פודים חייב כספים ללוי) וזאת משום שטענת הפרעתי שטען המבקש כלפי עו"ד פודים הסתמכה על סכומי כסף ששולמו לאותו לוי שהטיל עיקול על כספים המגיעים מהמבקש לעו"ד פודים. המבקש נתן פירוט של מועדי העברת הכספים וסכומם. הכספים הועברו, לדברי המבקש על ידי בנו שהיה ערב להסכם שחתם המבקש עם אותו מר לוי לשלם לו סכום של 300,000 ₪. הצדדים החליפו עוד תגובות ובסופם קבעה כב' הרשמת שהמבקש החזיק בנכסים של החייב בעת הטלת העיקול. הרשמת קבעה גם כי המשיבים רשאים להגיש בקשה לחייב המבקש לשלם סכומים אילו ואז המבקש יוכל להסביר מדוע לטענתו הוא פטור מהעברת הכספים.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור נשוא החלטה זו, כאשר הטענה העיקרית של המבקש היא, כי כב' הרשמת לא יכלה לקבוע שהוא מחזיק בנכסי החייב לאחר שקודם לכן ניתנה החלטה של כב' הרשם בורשטיין לפיה הוא סילק את כל חובו לחייב. סילוק החוב נעשה, כאמור לעיל, באופן שהמבקש שילם ללוי את הכספים שהוא היה חייב לחייב ולוי הטיל עיקול עליהם. תיק ההוצל"פ שבו בוצעו התשלומים של המבקש כלפי החייב נסגר כבר ביום 15.6.09 ואילו העיקול נשוא תיק זה על נכסים שהמבקש חייב לחייב הוטל רק ביום 10.8.09 וברור שבמועד זה כבר לא היו נכסים של החייב בידי המבקש.

המשיבים טוענים כי מתוך כל המסמכים שהוגשו על ידי המבקש עולה כי בפועל הסכומים שהעביר המבקש ללוי עבור חובו של עו"ד פודים, הועברו רק מספר חודשים לאחר שהוטל העיקול נשוא תיק זה ולאחר שהמבקש הודיע שהוא אינו מחזיק בנכסים של החייב. לטענת המשיבים,די בכך כדי לקבוע שתשובתו של המבקש לצו העיקול לא היתה נכונה ובפועל הוא החזיק בכספים של החייב ואף העביר אותם לידי צד ג' (לוי) לאחר קבלת צו העיקול. לטענת המשיבים קביעת כב' הרשם בורשטיין שהמבקש פרע את חובו לחייב מתייחסת רק לסכומים שהועברו בפועל אך כיון שבנדון דנן בעת הקביעה לא הועבר סכום כלשהו וכל הכספים הועברו ללוי לאחר הטלת העיקול, יש לראות במבקש כמי שהחזיק בכספים המגיעים לחייב. לטענת המשיבים על המבקש היה להגיש בקשה במסגרת טען ביניים על מנת שבית משפט יכריע למי עליו להעביר את הכספים שהוא החזיק בפועל בעת קבלת צו העיקול. לטענת המשיבים המבקש מיהר להעביר את הכספים ללוי ולא אליהם משום שלוי הסכים לוותר על סכום של 130,000 ₪ מחובו של המבקש כלפי החייב באופן שהמבקש העביר ללוי רק 300,000 ₪ בעוד שהחוב שלו כלפי החייב הופחת סכום של 430,000 ₪ (לפי הסכם בינו לבין לוי).

הצדדים הסכימו שתינתן החלטה לפי כתבי הטענות ולאחר עיון בהם באתי למסקנה שיש לדחות את הבקשה.

השאלה האם המבקש החזיק בכספים השייכים לחייב בעת הטלת העיקול, אם לאו, היא שאלה עובדתית ולא שאלה משפטית. מתוך המסמכים שהועברו בתיק עולה כי ללא כל ספק הכספים הועברו בפועל מהמבקש ללוי אחרי שצו העיקול הוצא ונמסר למבקש. ברור איפוא שבעת הטלת העיקול היו בידי המבקש כספים שהועברו לחייב (ליתר דיוק ללוי על חשבון חובו של החייב) רק לאחר שהמבקש השיב שהוא לא מחזיק בכספי החייב. החלטתו של כב' הרשם בורשטיין לא יכלה ליצור יש מאין (או יותר מדויק אין מיש). למעשה מעיון בהחלטת כב' הרשם בורשטיין ניתן ללמוד שהוא סבר שהכספים כבר שולמו ללוי בעת שהוא נתן את ההחלטה שהגיש המבקש בבקשה בטענת פרעתי. ובלשונו של כב' הרשם בורשטיין :

"הזוכה (עו"ד פודים ג.א.) נהנה בפועל מההחלטה הנ"ל

(ההחלטה שחייבה את המבקש לשלם ללוי את החוב ג.א.)

שכן חובו בתיק שבהרצליה הוקטן לאחר שהחייב בתיק

זה (המבקש ג.א.) שילם לזוכה שבהרצליה (לוי ג.א.) את

הכספים שעוקלו " (ההדגשות שלי ג.א.).

ברור איפוא שהנחתו של כב' הרשם בורשטיין היתה שהמבקש כבר שילם את הכספים ללוי ולכן הוא קבע שהמבקש פרע את חובו כלפי החייב, עו"ד פודים. משהתברר שהסכומים טרם שולמו לא ניתן לאמר שהמבקש לא החזיק בכספים של החייב בעת הטלת העיקול.

יתכן שיש בהחלטת כב' הרשם בורשטיין או בכך שבנו של המבקש העביר את הכספים ולא המבקש עצמו (אם אכן כך היה) כדי להוות "הצדק סביר" ואולם אין זה השלב לדון בכך או להביע עמדה כלשהי בענין זה. ענין זה צריך להיות נדון לאחר שתוגש בקשה לחייב את המבקש בחוב הפסוק, ואם וככל שהמבקש יטען שיש בעובדות אלה כדי להוות "הצדק סביר" לאי העברת הכספים.

לאור כל האמור הבקשה נדחית ואני מחייב את המבקש בהוצאות המשיבים ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ שיגבו מתוך סכום הערובה שהפקיד המבקש. את יתרת סכום הערובה יש להחזיר למבקש.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מההחלטה בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשע"א, 30 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה