מרצה באוניברסיטת חיפה "הפיץ את לשון הרע בדרך אחרת"

רקע עובדתי כללי וטענות הצדדים

1.         ענייננו בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע.

2.         התובע הוא בעל תואר דוקטור במדעי המדינה, מרצה באוניברסיטת בן גוריון מאז שנת 1999, ותחום התמחותו הוא מחשבה מדינית וזכויות אדם.

            הנתבע הוא בעל תואר פרופסור, מרצה חבר באוניברסיטת חיפה בבית הספר למוסמכים במינהל עסקים.

3.         התובע טוען כי הנתבע פרסם אודותיו מאמרים וכתבות אשר בהם ייחס לתובע תכונות קשות, הוציא את דיבתו לרעה, ייחס לו תארים בוטים ופוגעים, ביזה את התובע בהזדמנויות רבות, והכל בהעדר תום לב, תוך כוונה לפגוע במעמדו, בשמו הטוב, במקום עבודתו, ובמקור פרנסתו של התובע.

            הנתבע טוען כי הפרסומים שהוא פירסם אודות התובע הינם בגדר הבעת דיעה לגיטימית אודות מעשיו, פועליו, התנהגותו של התובע אשר ראויות לכל גנאי לפי דעתו של הנתבע, והם נעשו בתום לב.

            הנתבע מכחיש חלק מהפרסומים שהתובע מייחס לו, ומודה בחלק מהם, והחלק בו מודה אינו מהווה לשון הרע לטענתו.

4.         הפרסומים נשוא המחלוקת כולם פורסמו באתרי האינטרנט, דבר שמקשה על מלאכתו של בית המשפט לאתר את מקורם כפי שיפורט בהמשך.

5.         התובע והנתבע דוגלים בדעות פוליטיות מנוגדות, ואף נמצאים בקצוות הרחוקות של הקשת הפוליטית בישראל.

            אי לכך הובהר לצדדים מלכתחילה כי בית המשפט לא ישמש במה להתנגחות פוליטית, כי לא יותר וויכוח בין ימין ושמאל וכי אין זה המקום לפסוק בין הדעות של בעלי הדין, לא הדעות הפוליטיות ולא האמונות האידיאולוגיות של מי מהם.

            אף אחד מבעלי הדין אינו "עומד לדין" כאן על אמונותיו, נטיותיו ודעותיו הפוליטיות, ולא מתפקידו של בית המשפט להכריע "מי צודק" מבין השניים, ואיזה נטייה פוליטית היא "הנכונה".

6.         הוגשו תצהירים בתיק, וב"כ הצדדים קיבלו את המלצת בית המשפט להסתפק בחקירה נגדית מוגבלת של בעלי הדין, והגשת סיכומים, וכך אכן פעלו.

7.         השאלה היחידה, אם כך, העומדת על הפרק היא, אם הפרסומים שפרסם הנתבע אודות התובע, אלו שהודה בהם, או אלו שהוכח כי פורסמו על ידו, יש בהם כדי להוות לשון הרע.

            הבחינה כמובן תיעשה בהתאם לתנאים של חוק איסור לשון הרע, ובהתאם לפסיקה הענפה שניתנה באותו נושא, ורק במידה והתשובה תהיה חיובית, נעבור להגנות להן טוען הנתבע של אמת דברתי וכי הפרסום נעשה בתום לב.

חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב:

8.         זהו מקרה קלאסי של התנגשות חזיתית בין שתי זכויות יסוד: הזכות של הנתבע לחופש הביטוי מול הזכות של התובע לשם טוב.

            תכליתו של חוק איסור לשון הרע, ומבחני הפסיקה שגובשו על פיו, היא באיזון העדין והראוי בין שתי זכויות אלו, כשנקודת האיזון תיטה כמובן לכאן או לכאן לפי נסיבותיו של כל מקרה.

9.         על ערכה וחשיבותה של הזכות לשם טוב נאמר ע"י כב' הנשיא ברק בע"א 214/89 אבנרי נ. שפירא, פד"י מג' (3) 840 בעמ' 856 כדלקמן:

                     "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם כחיים עצמם. הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר".