מרמלשטיין נ' בטוח לאומי-סניף ירושלים

פסק דין

זהו פסק דין בעניינו של התובע, אשר מבקש להכיר במצבו הרפואי בעניין הצרידות כפגיעה בעבודה בשל מחלת מקצוע, או לחלופין – על פי תורת המיקרוטראומה.

העובדות הרלבנטיות:

א. התובע יליד 1941.

ב. התובע היה מורה בין השנים 1962 -2005, למעט שתי הפסקות שהשתרעו בסה"כ על שלוש וחצי שנים. חלקיות המשרה השתנתה משך השנים, כשבחלק מהתקופה עבד משרה מלאה, וחלק - בחלקיות משרה. בכיתות שלימד היו 30 עד 40 תלמידים בכל כיתה.

ג. ב"כ הצדדים הסכימו כי התיק יועבר למומחה – יועץ רפואי מטעם בית הדין, אשר יחווה דעתו בדבר הקשר הסיבתי שבין עבודתו של התובע כמתואר לעיל, למצבו הרפואי, הן בדרך של מחלת מקצוע והן על פי תורת המיקרוטראומה.

ד. בית הדין מינה את ד"ר ברקו כמומחה (להלן גם: המומחה). המומחה נתן חוות דעתו לאחר שעיין במסמכים, זימן אליו את התובע וערך לו בדיקות. על פי חוות הדעת – אין קשר סיבתי בין העבודה לבין מצבו הרפואי.

ה. לאחר קבלת חוות דעת המומחה ביקש ב"כ התובע להוסיף מסמכים רפואיים בתיק ובית הדין נעתר לו. בית הדין צירף את המסמכים הנוספים למומחה והיפנה אליו שאלות הבהרה. גם בתשובותיו לשאלות ההבהרה חיווה המומחה את דעתו כי אין קשר סיבתי. בקשת ב"כ התובע למינוי מומחה נוסף/אחר על פני המומחה - נדחתה.

דיון:

עניינו של התובע, הועבר, כאמור, למומחה מטעם בית הדין. המומחה, ערך לתובע בדיקת אנדוסקופיה פיבראופטית (F.O.) בטרם נתן את חוות דעתו. לאחר בדיקת התובע ועיון במסמכים, נתן המומחה חוות דעת השוללת קשר סיבתי בין הצרידות לבין עבודתו רבת השנים בהוראה. המומחה הסתמך בעיקר על שלושה נתונים: מועד התלונות כפי שהשתקפו מהמסמכים שהיו עד אז בתיק, הממצאים הקליניים שלו - כולל מסמכים המעידים על ממצא תחלואתי (רפלוקס), וכן ממצאים קליניים שמלמדים על כך שמיתרי הקול שלו חלקים.

המומחה מציין, כי על פי החומר הרפואי שבפניו, התובע נבדק ב-28/5/06 על ידי גסטרואטולוג אשר מצא דלקת קלה בוושט דיסטלי, ללא עדות לרפלוקס (GRED), וכי למרות טיפולים שקיבל, לא היה שיפור בצרידות. כמו כן ציין את בדיקתו של ד"ר ברמה, רופא א.א.ג שבדק את התובע ב-31/7/06, אשר כתב כי התובע סובל מצרידות, וכי בבדיקתו נמצא בלארינגס בחלקו האחורי, עם חשד לרפלוקס, אך בדיקות גסטרו הראו שאין רפלוקס. עוד ציין כי ב 13/3/07 עבר התובע אצל ד"ר אלידן מבי"ח הדסה בירושלים, בדיקת F.O. וסטרובוסקופיה, ממנה עולה כי יש סימנים בולטים לרפלוקס וסגירה לא שלמה של הגלוטים עם דיספוניה ונטריקולרית, ואף המליץ על טיפול נגד הרפלוקס וטיפול בדיבור.

לאור האמור לעיל יש לתת את הדעת לשתי שאלות: האחת - ממתי התלונן התובע על צרידות, ועד כמה יש לשאלה זו חשיבות לעניין קביעת המומחה כי אין קשר סיבתי, והשנייה - האם - ומדוע העדיף המומחה ממצאים שמצאו עדות לרפלוקס על פני בדיקות ששללו את קיומו של רפלוקס.

לעניין מועד התלונות: ד"ר ברקו, ציין בחוות דעתו, כי לפי התיק הרפואי שיש בידיו, התלונן התובע לראשונה על צרידות, רק לאחר שסיים את עבודתו בהוראה – בשנת 2006. אלא, שלשאלות ההבהרה שנשלחו אליו, צורף, כאמור, לראשונה, חומר רפואי נוסף, מטעם התובע, שלא עמד קודם לכן בפני המומחה, ובו יש עדות לכך שהתובע התלונן על צרידות גם במהלך שנת 1986 וגם בשנות ה-90. לשאלת בית הדין השיב המומחה כי:"לא מצאתי במסמכים רפואיים אלה ראיות שיש בהן כדי לשנות את מסקנות חוות דעתי לאור הבירור הנרחב שעבר בשנים האחרונות".

מחוות דעתו של ד"ר ברקו, עולה, כי הוא נתן משקל מסויים לכך, שעל פי החומר שברשותו יש תיעוד לתלונות התובע על צרידות, רק לאחר סיום עבודתו כמורה. אלא, שבתשובותיו לשאלות ההבהרה, הבהיר, כי גם לאחר שנמסר לו חומר נוסף ממנו עולות תלונות הקודמות לסיום העבודה, חוות דעתו אינה משתנה, וזאת מאחר שביצע את הבדיקות בעצמו, וכך גם עלה מהבדיקה שנערכה לו בבית חולים הדסה בשנת 1977 .

ולגבי השאלה השנייה, השיב המומחה, כי אין זה נכון שהעדיף בדיקה אחת על השנייה, אלא: "את מסקנותי קיבלתי על פי ממצאי 2 הבדיקות, והממצאים בבדיקות אלה וכולל הממצאים בבדיקתי, מצביעים על כך שבעיית הצרידות ממנה סובל נובעת מרפלוקס, ולכן לא מצאתי קשר סיבתי בין עבודתו של התובע והצרידות ממנו סובל".

בחוות דעתו (כמו גם בתשובות ההבהרה) הסביר המומחה, כי בבדיקה שערך בעצמו לתובע, נמצאו מיתרי קול חלקים, עם סימני רפלוקס אינטר-אריתנואידליים, ועל כך ביסס את חוות דעתו. כמו כן ציין, כי אמנם בחלק מהמסמכים עולה כי לא נמצאה עדות לרפלוקס, אולם בבדיקות F.O אצל רופאי א.א.ג , ובבדיקות שערך בעצמו – יש סימני רפלוקס ברורים, וזו למעשה הסיבה העיקרית לצרידות, ממנה סובל.לדבריו, יתכן שישנה תרומה מסויימת של שימוש יתר בקולו, אולם תרומה זו היא מזערית, אם בכלל .

כאמור, המומחה בדק בעצמו את התובע, ולא הסתמך רק על מסמכים בתיק. לכן משמצא בממצאיו כי יש לו רפלוקס, ומנגד - שמיתרי הקול חלקים - הרי שלמרות העובדה שבתחילה סבר – על סמך החומר הרפואי שהוצג בפניו - כי הצרידות החלה רק לאחר סיום עבודתו, ולמרות שבחלק מהמסמכים נאמר כי לא נמצאה עדות לרפלוקס, הרי שיש בממצאים שבדק בעצמו , ובבדיקה בבית חולים הדסה, כדי ללמד על כך שהסיבה המשמעותית לצרידות איננה ההוראה, אלא סיבות תחלואיות אחרות. בכל מקרה, מחוות דעתו עולה כי גם אם הייתה תרומה מסויימת לעבודתו כמורה, על צרידותו – הרי שהשפעת העבודה על הופעת הצרידות הייתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים שגרמו לצרידות.

כידוע, בית הדין מייחס חשיבות רבה לחוות דעת אובייקטיביות של המומחה שמתמנה על ידי בית הדין , וכך יש לעשות גם במקרה שבפנינו. חוות הדעת מנומקת וברורה ואין מקום לסטות ממנה.

בנסיבות אלו אין מנוס מדחיית התביעה, אם כי גם אין מקום להיעתר לבקשת ב"כ הנתבע לחייב את התובע בהוצאות הנוספות בגין בדיקתו אצל המומחה.

סוף דבר:התביעה נדחית.אין צו להוצאות.ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום קבלת פס"ד זה לידי הצד המבקש לערער.