בפנינו ערעור על סמכות ביה"ד לדון בתביעת גירושין כדמו"י כנגד הבעל, ועל עיכוב יציאה שהוצא נגדו בתמיכה לתביעת הגירושין ולמניעת עיגון האשה.
לטענת המערער, הצדדים הינם יהודים, אך הינם אזרחים ותושבים זרים ללא זיקה לישראל. לדבריו, בני הזוג, שכבר התגרשו אזרחית, מתגוררים דרך קבע באי גוואדלופ אשר באיים הקריביים. לטענת הבעל, אף שיש לבני הזוג רכוש רב בישראל והם מגיעים לביקורים מספר פעמים בשנה, אין בכך כדי להוות זיקה מספקת לישראל באופן המקנה לבית הדין סמכות לדון בתביעת הגירושין.
לטענת המשיבה, בני הזוג נפרדו כבר בשנת 2005 והתגרשו אזרחית בשנת 2007. הצדדים מנהלים הליכים משפטיים בישראל בקשר לרכושם הרב, וההזמנה לדין בתביעת הגירושין נמסרה לבעל בישראל. הם תושבים זמניים בישראל ויש להם זיקה ברורה לה. הם נוהגים לשהות בישראל כארבע או חמש פעמים בשנה וקודם לפרידתם הם תכננו כי בצאתם לפנסיה הם יבלו את שארית חייהם בישראל. רופאיו של המערער הם בישראל, רכוש משותף רב בסדר גודל של 14 מיליון דולר מצוי בישראל, לצדדים דירת מגורים בישראל ששימשה אותם בהיותם כאן, ואביו של המערער הובא לקבורה בישראל. כמו כן הודה המערער בבית המשפט לעניני משפחה כי לבית המשפט בישראל סמכות בינלאומית לדון בתובענה רכושית שהוגשה נגדו.
לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, יש לביה"ד סמכות לדון בחיוב גט אם התובע או הנתבע הם תושבי הארץ, בהגבלות מסוימות.
ביה"ד האזורי קבע שהם תושבי הארץ כיוון שמרכז חייהם בארץ:
א. יש להם דירה בארץ.
ב. השקעות כספיות בארץ.
ג. הם מבקרים בארץ כמה פעמים בשנה.
ד. הבעל הביא את אביו לקבורה בארץ.
ב"כ הבעל זלזל בפנינו בכל הטעמים הללו וטען שהם אינם מהווים שום ראיה על מרכזיותה של הארץ בחייהם. לדבריו, להרבה תושבי חוץ יש דירת נופש בארץ והשקעות כספים בה ואין זה מעיד שהארץ היא מרכז חייהם.
ביה"ד האזורי העיר שהמושג גט דתי לא קיים במקומם (צרפת) ואי אפשר לתבעו שם כלל. בא כח הבעל השיב, שלפי חוקי צרפת אם היו גירושין אזרחיים רשאי כל צד לתבוע תביעת נזיקין או קנס בגין הסירוב לגט דתי. אולם בפוסקי זמננו נקבע שנזיקין או קנס יכולים ברוב המקרים ליצור חשש על כשרות הגט. בנוסף לזה אם יעשה הבעל הודעת תרמית על חוסר יכולת ויבריח את נכסיו לא יחויב בפיצוי נזיקין או קנס. כך שיש לראות את בעיית הסמכות מזווית שונה, והיא שהנושא של גט דתי לא ניתן לתבעו בצרפת, בוודאי לא בצורה ישירה והצורה העקיפה המוצעת על ידי הבעל כמעט אינה ניתנת ליישום. ממילא אין כאן פגיעה באזרחות הצרפתית - טענה שהועלתה על ידי ב"כ הבעל. מאידך גיסא, העובדה שהמשפט הצרפתי מכיר בזכות לקבל גט דתי ונותן כלים, אם כי מוגבלים, לאכוף זכות זו מאששת את גישתנו שאין אנו פוגעים באזרחי צרפת כי גם החוק שם מכיר בצורך לאכוף גט דתי (אלא שהאשה לא מוכנה לאכיפה זו בגלל חשש לכשרות הגט). לאור הנ"ל הפגיעה בסמכות להתדיין במקום תושבתו ואזרחותו של הבעל היא מצומצמת. זאת ועוד, לא ניתן לראות פגיעה של ממש ב"אזרחות הצרפתית" כלשונו של ב"כ הבעל, כאשר הבעל מנהל הליכים משפטיים בישראל בבתי משפט אחרים, והוא מודה שם שיש לישראל סמכות בינלאומית בענייניו.
בעניין מרכז חייהם, ברצוננו להעלות רעיון חדש. מקום מגוריהם של הצדדים זה למעלה מ-20 שנה אינו בצרפת עצמה אלא באי גוואדלופ שהם מרוחקים כאלפיים ק"מ מצרפת. איים אלו נחשבים מבחינה חוקית כמחוז צרפתי. האוכלוסייה מונה שם כ-450 אלף איש, חלק הארי שלה - כ-95% - משתייך לשכבות סוציואקנומיות נמוכות. אין בגוואדלופ אלא כמה מאות יהודים.
מתברר שהיהודים הגיעו לאיים הללו בשנת 1962 עם העברת אלג'יריה למחתרת המוסלמית ה- F.L.N, רוב רובם של היהודים שבאלג'יר הגרו לארץ או לצרפת ומיעוטים קטנים פנו למחוזים צרפתיים רחוקים, כל אחד מסיבתו האישית.
נוכח דלותו הרוחנית ומשקלו הציבורי הדל של היישוב היהודי, ודרגת ההשכלה הנמוכה של כלל התושבים שם, יש מקום להנחה שהתושבים היהודים לא רואים את איי גוואדלופ כביתם - בגדר "עיקר חייהם", אלא כתושבים ארעיים.
הדברים באים לידי ביטוי ממשי בזוג שלפנינו. בני הזוג אמנם עשו חיל (מבחינה כספית) בגוואדלופ, אך אין ספק שהם ראו את מקום הקבע (העתידי לפחות) בישראל. השקעות הבעל בבנק ישראל ובבנק לאומי בשד' רוטשילד בת"א הם בסך 14 מליון דולר (כך גילה ב"כ האשה ולא היתה הכחשה לכך). יש להניח שזה רוב רכושם. לאור נתון זה מקבלת הבאת האב לקבורה בישראל משקל מחוזק יותר. זה מצביע שהם רואים כאן בארץ את מרכז חייהם ואת עתידם. ראוי לציין שהם לא בחרו להשקיע את הונם בצרפת, שהיא ארץ-האם של גוואדלופ או בשוויץ שהיא מקום מקובל לשמירת כסף בסודיות ובטחון, אלא דווקא בארץ שהטרור והמלחמות הם לחם חוקה.
מהטעמים הנ"ל והטעמים של ביה"ד האזורי אנו דוחים את הערעור, כי אנו סבורים שמרכז חייהם הנפשיים הוא בארץ, לאור הנתונים של ביה"ד האזורי והנימוקים דלעיל. כל זה קובע שמרכז חייהם הוא ישראל.
על פי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים, "לענין סעיף זה, "מקום מושב", של אדם - המקום שבו נמצא מרכז חייו או מקום מגוריו הרגיל". ניתן להסיק מכך, שאף שמקום המגורים הרגיל של פלוני - כמו במקרה דנן - הוא במקום מסויים, עדיין "מרכז חייו" יכול שיהיה במקום אחר.
לא היינו נותנים פרשנות מרחיבה כאמור להוראות סעיף 4א לחוק, אילו בעייתם של יהודים כדוגמת בני הזוג שבפנינו יכלה להיפתר בגוואדלופ או בצרפת. אך לביה"ד בפריז אין סמכות לחייבם להופיע בפניו. הסמכות האזרחית שם לקנוס מי שאינו פוטר את אשתו בגט דתי, מעלה רק חששות של כשרות הגט. כמו כן אם הבעל מוכרז שם כחסר יכולת (ואת כספו הוא מבריח) אין לקנסות או לפיצוי נזיקין שום תועלת.
אכן, הבעל הכריז שהוא מוכן להתדיין בבי"ד בפריז ולקיים מה שיחייבו. אך כשהתבקש לתת ערובות לקיים את אשר יפסקו לא היה מוכן לכך. דומה שבנסיבות הענין אין ערך להכרזת הבעל. עובדה היא כי בית הדין האזורי היה מוכן לבטל מיד את עיכוב היציאה מן הארץ כנגד השלשת גט, וזאת למקרה ויתברר כי הסמכות לדון בתביעת הגירושין כדמו"י היא בישראל. ברור הוא, כי אם היה מתברר שאין לבית הדין סמכות, לא היה נעשה שימוש בגט. אך הבעל סרב לכך אף במחיר של עיכוב בן כמה חודשים מאז, דבר אשר לטענתו גורם לו נזק רב. עובדה זו מטילה צל כבד על כנות הכרזתו בדבר נכונותו לשמוע בקולו של בית הדין בפריז.