השופט א' רובינשטיין
א. השאלה שלפתחנו בתיק דנא היא - אימתי מתחיל מרוץ ההתישנות של תביעה לתגמולי ביטוח? וביתר חידוד, מהו מועדו של מקרה הביטוח, שהימנו מתחיל מרוץ ההתישנות? עסקינן בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא גרוס, והשופטות - כתארן אז - קובו ורובינשטיין) מיום 8.4.03 בע"א 11051/01, בגדרו התקבל ערעור המשיב המנוח על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת - כתארה אז - אגי) מיום 6.12.00 בת"א 35411/99.
רקע
ב. המערערת ביטחה את מר דוד אמיתי ע"ה (להלן המנוח) בפוליסה לביטוח תאונות אישיות, אשר עמדה בתוקף מיום 1.3.93 ועד ליום 28.2.94. ביום 8.10.93 לקה המנוח באוטם שריר הלב, במהלך ויכוח במקום עבודתו, ובגינו פנה למערערת בבקשה לפצותו על פי הפוליסה. במקביל לפנייתו למערערת פנה המנוח למוסד לביטוח לאומי להכרה בתביעתו כתאונת עבודה. ביום 19.12.94 דחתה המערערת את בקשתו. בשלהי שנת 1996 נקבעה למנוח נכות צמיתה על ידי המוסד לביטוח לאומי. ביום 30.3.99 תבע המנוח את המערערת בבית משפט השלום.
ג. בית משפט השלום דחה את התביעה מחמת התישנות, וקבע כי מרוץ ההתישנות בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן החוק) החל ביום האירוע, ולא ביום בו נקבע שיעור הנכות הצמיתה או ניתן היה לקבעו. זאת - בהסתמך על פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 1395/00 צפריר נ' אררט (לא פורסם) (2000) (המשנה לנשיא לוין). תימוכין לכך מצא בית המשפט בפוליסת הביטוח, על פיה על אי הכושר להתגבש תוך שנה ממועד התאונה. עוד צוין, כי קביעתה של הנכות הצמיתה היא אך תוצאה נלוית לכינון עילת התביעה, אשר יסודה באירוע. הוסיף בית המשפט וקבע, כי הואיל ולא נמצא בפוליסה תנאי המחייב כי שיעור הנכות או אי הכושר ייקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי, לא היתה בפני המנוח כל מניעה להגיש תביעתו גם בטרם ניתנה החלטת המוסד לביטוח לאומי באשר לשיעור נכותו, וזאת על סמך חוות דעת רופא מטעמו או מטעם המבטחת. כן נדחתה טענת המנוח כי שיעור הנכות הוא רכיב מרכזי להתגבשות עילת התביעה, וכי מאחר שעובדה זו (שיעור הנכות) לא היתה ידועה לו, חל סעיף 8 לחוק ההתישנות, תשי"ח- 1958 (להלן חוק ההתישנות). באשר לסעיף 6 בפרק ההתנאות בפוליסת הביטוח הספציפית, הקובע כי "במקרה של נכות מלאה או חלקית תמידית, ללא אבדן אנטומי, ישמור לעצמו המבטח את הזכות לקבוע את סכום הפיצויים המגיעים למבוטח עם גמר הטיפול הרפואי, תוך התחשבות עם הנכות כפי שהיא מתגלה באותו מועד", נקבע כי אין בסעיף זה הארכת מועד של תקופת ההתישנות; הסעיף מקנה למבטחת, במקרים מסוימים, אפשרות לשלם את הפיצויים המגיעים למבוטח עם גמר הטיפול הרפואי, הא ותו לא.
ד. (1) ערעור המנוח לבית המשפט המחוזי התקבל ברוב דעות. דעת הרוב (השופטות - כתארן אז - קובו ורובינשטיין) סברה, כי המועד לתחילת מרוץ ההתישנות הוא "מועד התגלות והתגבשות הנכות הקבועה, שכן זהו הנזק העומד במחלוקת, וזהו מקרה הביטוח נשוא הפוליסה". השופטת קובו גרסה, כי יש לפרש את מועד התגלות הנזק והתגבשותו כמועד הקובע, שכן במועד זה הגיעה הנכות למעמד של נכות קבועה, ואילו קודם לכן מדובר היה בנכות זמנית; כל עוד לא נתגלתה נכותו של המבוטח ולא באה לעולם נכותו הצמיתה, לא קמה לו עילת תביעה מכוח הפוליסה. השופטת קובו ביססה מסקנתה זו על פרשנות ההיגד "מקרה ביטוח" בסיפת סעיף 53 לחוק בהתייחס לביטוח נכות, לפיו, כך קבעה, מקרה הביטוח מורכב משני יסודות מצטברים - תאונה ונכות; באין נכות אין איפוא "מקרה ביטוח". זאת ועוד, כל עוד לא התייצבה הנכות יקשה על המבוטח - כך נאמר - להשיג ראיה משכנעת לשם הוכחת תביעתו, שכן חוות דעת רפואית שתנסה לקבוע את שיעור הנכות הצמיתה בטרם התגבשה, תישען בהכרח על יסודות ספקולטיביים. יתרה מכך - הוסיפה השופטת קובו - ההלכה לפיה מרוץ ההתישנות מתחיל כאשר נתגלה הנזק, ואף אם זה לא התגבש במלואו, אינה ניתנת ליישום כשעסקינן בתחום ביטוח הנכות, שכן בהקשר זה קיימים שני מצבים אפשריים בלבד - קיומה או היעדרה של נכות צמיתה: נכות צמיתה היא מצב סופי ולא מתפתח, ובהעדר נכות צמיתה אין מקרה ביטוח. זאת, במובחן מביטוח נזקים רגיל, בו "חלקי הנזק" הם רציפים ופרוגרסיביים, ולכן משנתגלה נזק כלשהו, מתגבש מקרה הביטוח ואין להמתין לגיבוש מלוא הנזק. הוסף, כי האמור עולה בקנה אחד עם הפרשנות התכליתית בתחום ההתישנות, ועם זכות הגישה לערכאות. השופטת רובינשטיין הצטרפה לשופטת קובו וציינה, כי בהתאם לסעיף 53 מהות הביטוח היא הנכות שלקה בה המבוטח. משמעות המונח "נכות שלקה בה" היא התגבשותה של המסקנה הרפואית באשר למהותה של הנכות, שהרי כל עוד מצב הנכות אינו מוגדר וברור, אין אפשרות שהמבוטח יתייחס לנושא כנחוץ, ואף אין אפשרות שחברת הביטוח תסיק מסקנות ברורות לגביו.
(2) סגן הנשיא גרוס, בדעת מיעוט, סבר כי המועד הקובע לשם תחילת מרוץ תקופת ההתישנות הוא יום קרות אירוע הביטוח; לשיטתו יש לדחות את הטענה שבטרם קביעתה של הנכות הצמיתה לא יכול היה המנוח להגיש תביעה מבוססת, וזאת בנימוק כי אין המצב שונה מכל תביעת נזיקין שלגביה נטען כי היא רעועה בטרם גיבושו המלא של הנזק; ומכל מקום אין המבוטח זכאי להמתין פרק זמן כה ארוך, שעה שמיד לאחר התאונה נתגלה הרבה מעבר ל"ניצני הנזק". לשיטתו המתנה ארוכה של התובע מעבר למועד ההתישנות המקוצר על פי החוק והפוליסה, עלולה לפגוע באורח ניכר באפשרויות הבדיקה של המבטח. כן סבר, כי יש לדחות את טענות המנוח אף בהתבסס על סעיף 6 לחוק ההתישנות, הקובע כי "תקופת ההתישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה"; צוין, כי המנוח לא נדרש להישען דווקא על קביעת המוסד לביטוח לאומי לגבי שיעור נכותו, ויכול היה להגיש את תביעתו קודם לכן, בהסתמך על חוות דעת רפואית מטעמו. כך הציע לדחות גם את הטענה כי חל סעיף 8 לחוק ההתישנות, שעניינו תובע אשר נעלמו הימנו העובדות שביסוד עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו; זאת - שכן מירוץ ההתישנות מתחיל עם גילויו של הנזק, ולאו דווקא עם גיבוש היקפו במלואו.
(3) בהסכמת הצדדים על פי הסדר דיוני מיום 20.12.04, ניתנה ביום 30.12.04 רשות ערעור על פסק הדין (רע"א 4384/03, בהרכב המשנה לנשיא מצא והשופטים גרוניס וארבל). ביני לביני נלקח המנוח לבית עולמו. אני מוצא לנכון להביא כאן את עיקר ההסדר הדיוני במלואו, שבכל הכבוד נראה בעיני מאוד. נאמר בו בין השאר:
"3. על פי המלצת בית המשפט הנכבד, ולפנים משורת הדין, תשלם המבקשת למשיבה סך כולל של 120,000 ש"ח בהמחאה לפקודת עו"ד אלישע אטיאס וזאת תוך 30 יום מיום אישור ההסדר על ידי בית המשפט.
4. א. עוד הוסכם בין הצדדים כי במקרה ויתקבל ערעור המבקשת בתיק זה,לא תשיב המשיבה למבקשת את הסכום הנ"ל והתביעה בבית משפט השלום תידחה ללא צו להוצאות.
ב. במקרה וידחה ערעור המבקשת, תשלם המבקשת למשיבה סכום נוסף של 80,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום חתימת הסכם זה, והתביעה בבית המשפט השלום תידחה ללא צו להוצאות.
ג. הסכום הנוסף המפורט בסעיף ב. לעיל, אם יהא צורך בתשלומו, ישולם בהמחאה לפקודת עו"ד אלישע אטיאס תוך 30 יום ממתן פסק הדין בערעור.
5. התשלומים אשר ישולמו מכוח הסדר זה, ובכפוף לתנאיו, יהוו סילוק מלא, מוחלט וסופי של כל התחייבויות המבקשת עפ"י הפוליסה בכתב התביעה בת.א. 3541/99 בבית משפט השלום בתל-אביב."
טענות המערערת
ה. (1) לשיטת המערערת לא היה מקום לפנות להוראות החוק לשם קביעת "מקרה הביטוח", שכן מקרה הביטוח מוגדר בפוליסה כמועד הפגיעה הגופנית אשר הביאה עמה את תוצאות הנכות הצמיתה. לטענת המערערת הכרעתו של בית המשפט המחוזי תוביל בהכרח לפגיעה קשה וכלל מערכתית בודאות וביציבות; היעדר ידיעה ברורה בדבר מועד תחילתו וסיומו של מרוץ ההתישנות, יאלץ את המבטח לשמור רזרבות כלכליות ממועד התאונה לתקופה בלתי מוגבלת ובלתי ידועה מראש. יתרה מכך, פסק הדין יוצר קושי במישור מערכת היחסים שבין המבטח למבטחי המשנה, באופן העלול להוביל להיעדר כיסוי מאת חברות ביטוח המשנה, ומכאן לחשיפת המבטחים לסיכונים אקטואריים העולים על אלה שנטלו עליהם בעת עריכת הביטוח. זאת ועוד, אף ציבור המבטחים יאבד את היכולת לדעת בודאות אימתי מתחיל מרוץ ההתישנות ואימתי הוא מסתיים, שכן רק לאחר חקירות ודיוני הוכחות, שיתבססו על חוות דעת מומחים רפואיים, ניתן יהא לדעת זאת. עוד עולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך נטען, כי במצב בו ייפגע המבוטח פגיעה רב מערכתית במספר תחומי רפואה, תהא תקופת ההתישנות שונה לגבי כל אחת מהפגיעות. לא זו אף זו, אם נאמר כי על פי קביעת בית המשפט יש לראות את מועד מקרה הביטוח כמועד התגבשותה של הנכות הצמיתה, יתכן מקרה ביטוח שאירע מחוץ לתקופת הכיסוי הביטוחי; המשמעות המעשית של דעת הרוב, לשיטת המערערת, היא כי על המבוטח יהא להמשיך ולהחזיק בפוליסת הביטוח עד שיארע "האירוע הביטוחי", על מנת לזכות בתגמולי ביטוח בגין אירוע שכבר אירע. תוצאה נוספת העשויה לנבוע מכך היא הצטרפות מבוטחים שנפגעו בתאונה, אך טרם נתגבשה נכותם הסופית, לביטוחים מעין זה הנדון - במטרה לזכות בתגמולי ביטוח לכשנכותם תתגבש וישתכלל "מקרה הביטוח".
(2) במקרה שלפנינו מובילה דעת הרוב - כך נטען - לדחיית תביעתו של המנוח בשל העדר עילה, שכן במועד בו התגבשה נכותו לא היה לו כלל כיסוי ביטוחי. הוסף כי ככלל מתגבשות פגיעות רפואיות בתוך זמן הקצר משלוש שנים, ומקרה כזה של המנוח הוא ייחודי ונדיר. לבסוף הוצע כי במקרים כגון דא, על המבוטח לפנות בכתב אל המבטחת בתוך תקופת ההתישנות, בבקשה להארכת מועד ההתישנות. אם תינתן תשובה שלילית או לא תיענה פניית המבטח בתוך פרק זמן סביר, יהא עליו להגיש תביעתו לבית המשפט, תוך שהוא מציין כי נכותו טרם התגבשה ואין באפשרותו לנקוב בסכום התביעה המדויק, ותוך שמירת זכותו לתקן תביעתו עם התגבשות נכותו. במסגרת תביעה כזו, טוענת המערערת, ראוי לחייב את המבטחת בהוצאות המבוטח על שנדרש להגיש תביעתו בטרם עת. תימוכין לכך מצאה המערערת בהצעת חוק ההתישנות, התשס"ד-2004 (הצעות חוק הממשלה, תשס"ד 611) (להלן הצעת חוק ההתישנות) במסגרתה מוצע להכיר בסמכות כללית של בית המשפט להאריך את תקופת ההתישנות הקבועה בחוק, ובלבד שבתוך תקופת ההתישנות תוגש בקשה מתאימה לבית המשפט להארכתה (ראו סעיף 20 בעמ' 624).
טענות המשיב
ו. (1) לטענת המשיב, יש למנות את תקופת ההתישנות החל מן המועד בו נתגבשה נכות צמיתה. לטענתו מתיישבת גישה זו עם מדיניות שיפוטית ראויה, ומהוה פרשנות הולמת להוראות פוליסת הביטוח שערכה המערערת. הפוליסה מתיימרת ליתן למבוטח זכות לתגמולי ביטוח בהתקיים שניים: תאונה ומות המבוטח או נכותו, עקב התאונה. נטען, כי על פי סעיף 6 לחוק ההתישנות יחל מרוץ ההתישנות במועד התגבשותה של הנכות הצמיתה, שכן עילת התביעה נוצרה במועד זה. הוסף, כי ההיגד "קרה מקרה הביטוח" בסעיף 31 לחוק אינו נפרד מעילת התביעה אשר לא קמה ולא נולדה, כל עוד לא הגיעה זו לכלל המימוש והמסוימות הנדרשים להיווצרותה. זאת ועוד, מועד תחילת ההתיישנות נמנה מהתגבשות הנכות אף לפי סעיף 8 לחוק ההתישנות, שכן אחוז הנכות מהוה עובדה שביסוד עילת תביעה. בדיון לפנינו הטעים בא כוח המשיב, בהקשר זה, כי לשיטתו כל עוד לא נקבע שיעור הנכות לא קמה עילת תביעה - שכן הפיצוי הוא תוצר של מכפלת אחוז הנכות הצמיתה בסכומי הביטוח הנקובים בפוליסה. לטענת המשיב, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מאפשר (אם לא נתגלה הנזק ביום שאירע) הארכה אוטומטית של תקופת ההתישנות עד לגבול של 10 שנים מיום האירוע. יוצא כי המבטחת זוכה להגנה כפולה: לא זו בלבד שהיא נהנית מתקופת התישנות מקוצרת, אלא גם אותה רשאית היא למנות ממועד מוקדם מזה שנקבע בדיני ההתישנות הכלליים. הדעת נותנת, כי דווקא כאשר תקופת ההתישנות קצרה יש לנקוט משנה זהירות באשר למועד הקובע.