השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט אברהם) מיום 4.4.06 בתיקים ת"א 410/96, ת"א 555/97 ות"א 557/97 (להלן פסק הדין השני). פסק דין קודם באותן תביעות ניתן ביום 3.11.02 (להלן פסק הדין הראשון), אך בעקבות ערעור הצדדים לבית משפט זה (ע"א 10845/02) הוחזר התיק לבית המשפט קמא "לשם בירור פרטני" (פסק דין מיום 19.7.04). כלפי פסק הדין השני הוגשו הערעורים שבפנינו.
רקע
ב. לאורך שנים ארוכות עסקה חברת בשארה ורור בע"מ (להלן המערערת) בהפצת מוצרי המשיבות באזור קבוע בצפון הארץ. משיבה 1 (המצויה בשליטת משיבות 3-2) ומשיבה 2 עוסקות בייצור גלידות, המשיבה 3 עוסקת בייצור מוצרי חלב. בין המערערת לבין כל אחת מהמשיבות בנפרד נכרתו, במועדים שונים, חוזי הפצה לזמן בלתי מוגבל, בשיעורי עמלה שונים. בשנת 1995, בעקבות התקשרות עם חברה זרה, החליטו משיבות 3-2 לאחד את ההנהלות ומערכי ההפצה של משיבות 2-1, כחלק מתהליך שסופו הפסקת השימוש במותגי ויטמן. יישום ההחלטה חייב חלוקה מחדש של אזורי ההפצה - כך שבכל איזור יפעל מפיץ אחד לשני המותגים. בעקבות הארגון מחדש ביקשו המשיבות לשנות את אזור ההפצה של המערערת. נפתח משא ומתן, שסופו הפסקת שלושת החוזים, תוך אי נחת הדדית וטענות הדדיות. שני הצדדים טענו שאופן הפסקת ההתקשרות מקים להם זכות לפיצויים בראשים שונים - נסקור תביעות אלה לגופן.
טענות הצדדים בהליך הראשון
ג. מטעם המערערת נטען, כי המשיבה 1 הודיעה למערערת (ביום 14.11.05) על הפסקה מיידית של החוזה ללא הודעה מוקדמת - שלשיטת המערערת, בהתחשב באורך ההתקשרות עד אז, יש להעמידה על עשרים חודשים. נטען כי התנהלות זו מזכה בפיצוי על המאמצים שעשתה המערערת לטובת המשיבה 1, ובגין הפסד ההכנסות כתוצאה מהפסקת ההתקשרות. עוד נטען להתעשרות שלא כדין של המשיבה 1, שקיבלה את שוק הלקוחות אשר בנתה המערערת. בהתאם דרשה המערערת פיצוי בגובה העמלה הממוצעת לה היתה זכאית במשך עשרים חודשים (סך הכל נתבעו 2,865,128 ש"ח). טענות דומות הועלו כלפי משיבה 2 - אלא ששם הועמדה תקופת ההודעה המוקדמת על שלוש שנים (סך הכל נתבעו 1,082,587 ש"ח לפי התחשיב האמור). ביחס למשיבה 3 נטען כי לאחר הפסקת ההתקשרות עם משיבות 2-1 פנתה המערערת למשיבה 3, וזו הודיעה לה על ביטול ההתקשרות. נטען כי המשיבה 3 אינה עוסקת בתחום הגלידות, ופעילותה אינה תלויה באיחוד פעילות משיבות 2-1 - ולפיכך, כי הפסקת ההתקשרות עם המערערת נעשתה כנקמה על אי הסכמתה לשינוי הארגוני בתחום הגלידות. עוד נטען, כי עם תחילת עבודתה עם המשיבה 3 רכשה המערערת סוכנות הפצה בלעדית, ובהמשך רכשה קו חלוקה נוסף. נטען כי על המשיבה 3 לפצות את המערערת בשיעור של העמלה הממוצעת לה היתה זכאית במשך שלוש שנים, בתוספת הסכומים ששילמה לסוכנויות שרכשה (וסך הכל 1,754,796 ש"ח). כן נתבע תחשיב חלופי - שאין כאן המקום לפרטו.
ד. בכתב תביעה שכנגד שהגישו המשיבות נטען, כי המערערת סיכלה בכוונה את הניסיון הכן שנעשה לשלבה במערך ההפצה החדש - ובמקביל ניהלה משא ומתן עם יצרני גלידה אחרים, על מנת להפיץ את תוצרתם באמצעות קוי החלוקה שניהלה עבורן. נטען כי כבר ביום 20.12.95 הפיצה המערערת מוצרים של חברה מתחרה בקוי החלוקה ובציוד השייך למשיבה 1 - ובכך הפרה את החוזה. עוד נטען, כי המערערת סירבה להשיב למשיבה 1 650 מקררים השייכים לה שהוצבו אצל מוכרי הגלידות. לסיכום נתבעו 1,072,500 ש"ח בעבור המקררים, ונדרשו חשבונות המערערת הנוגעים לרווחים מהפצת תוצרת מתחרה (לחלופין נתבע סכום מסוים).
פסק הדין הראשון
ה. בית המשפט קבע כי ההתקשרות בין הצדדים נעשתה לפי חוזה שתקופת תוקפו לא נקצבה - ולפיכך יכול היה כל אחד מהצדדים להביא לסיומה באורח חד צדדי, ובלבד שיתן הודעה זמן סביר מראש (פסקה 12). עוד נקבע כי בנסיבות, "ה'אשם' שבהפסקה המיידית של ההתקשרות נופל על התובעת והנתבעות יחדיו... הפסקת העבודה המשותפת לאלתר היתה מחויבת המציאות" (פסקה 15; ההדגשה במקור), ולכן אין הן זכאיות לפיצוי בגין תוצאותיה. ביחס למערערת נקבע כי היא הגדילה שוב ושוב את דרישותיה, ובמקביל סירבה להפיץ את המוצרים בהתאם לחלוקה מחדש - באופן שחייב את המשיבות להפסיק את ההתקשרות לאלתר. ביחס לתביעת המשיבות נקבע, כי לאור ההפסקה המיידית של ההתקשרות (מוצדקת ככל שתהיה) לא נפל פגם בכך שהמערערת החלה לעבוד מיידית עם חברות מתחרות. סופו של יום נקבע, כי התנהלות שני הצדדים יצרה "משבר אמון חריף" (פסקה 14), שלא איפשר המשך עבודה משותף.
ו. אשר לתביעת המערערת בעילה של עשיית עושר, נאמר כי אמנם המשיבות זכו במערך הפצה שעל הקמתו שקדה המערערת - אך נקבע כי המערערת נהנתה ממערך ההפצה לאורך שנים, ומכל מקום גם לא העבירה אותו לידי המשיבות, והן נאלצו לבצע עבודה יסודית כדי להקים מערכי הפצה חלופיים.
ז. אשר לתביעת המשיבות בגין נזקים שנגרמו להן עקב עבודת המערערת עם חברה מתחרה, ועקב העיכוב במסירת ציוד ההפצה - נקבע כי אלה מהוים תוצאה ישירה של הפסקתה המיידית של ההתקשרות, ובנסיבות אין היא מקימה עילת תביעה. אשר למקררים נקבע, כי "טענת הנתבעות, לפיה התובעת סיפקה ללקוחות שלהן סחורה מתחרה תוך שימוש במקררים שלהן, לא הוכחה" (פסקה 23), עוד נקבע, כי בכל הנוגע למקררים המערערת שימשה "מעין מתווכת" (שם) - ולפיכך החובה להשבת המקררים היתה של מוכרי הגלידות ולא של המערערת. אשר לשימוש בציוד המשיבות לצורך הפצת סחורה מתחרה - נקבע כי בנסיבות הפסקת החוזים, ונוכח משך הזמן הקצר בו נעשה שימוש כאמור, אין הוא מצמיח עילה לפיצוי.
הערעור הראשון
ח. כלפי פסק דין זה הוגשו ערעורים הדדיים. המערערת טענה, בתמצית, כי כישלון המשא ומתן עם משיבות 2-1 לא ביטל את זכותה לקבל פיצויים בגין אי מתן הודעה זמן סביר מראש. עוד נטען, כי המשא ומתן נכשל באשמת המשיבות. כלפי משיבה 3 נטען, כי כיון שלא היתה צד למשא ומתן שנכשל, אין בכישלונו כדי להתיר לה לסיים את החוזה ללא הודעה מוקדמת. עוד נטען, כי שגה בית המשפט שעה שבחן את שלוש מערכות היחסים החוזיות כמקשה אחת, אף שמדובר בשלושה חוזים שונים (ובמקור, שלוש תביעות שונות) - ולא התייחס להבדלים במועדי כריתתם ואופן הפסקתם. נטען גם, כי אופן הפסקת החוזים מנע מהמערערת את העמלות המקובלות בעת הפסקת התקשרות והעברת קוי החלוקה למפיץ חדש; וכי בניגוד לקביעת בית המשפט, קיבלו המשיבות קוי הפצה מוכנים ומתפקדים - שתי טענות עובדתיות המצדיקות, כנטען, פיצוי בעילה של עשיית עושר.
ט. בערעור שהגישו המשיבות נטען (וגם דברים אלה יובאו בתמצית בלבד), כי שגה בית המשפט בקבעו, שהאשמה בכשלון המשא ומתן מונחת גם לפתחן. נטען כי המשיבות ביקשו להמשיך לעבוד עם המערערת במסגרת הארגון מחדש, ולחלופין הציעו לסיים את העבודה המשותפת תוך מתן פיצוי. בנסיבות אלה, כך נטען, אסור היה למערערת לעבוד עם חברות מתחרות - וכיון שעובדה זו היא שהביאה לקטיעה המוחלטת של ההתקשרות, מוטלת האשמה כולה לפתחה של המערערת. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בדחותו את תביעת המשיבות בעניין המקררים. נטען, כי אפילו נאמר שלא היה מנוס מהפסקה מיידית של ההתקשרות - אין בעובדה זו כדי לשחרר את המערערת מחובתה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את תביעת המשיבות למתן חשבונות - כיון שברור שהמערערת עשתה שימוש בקוי החלוקה ובציוד השייך למשיבות בעבור חברות מתחרות.
י. ביום 3.11.04 נערך דיון בעל פה (השופט, כתארו אז, ריבלין והשופטים נאור ורובינשטיין), בסופו הוחלט להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי "לשם בירור פרטני". וכך נקבע:
"לאחר עיון ושמיעת באי כוח הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי יש מקום לקבל את הערעורים, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא לשם בירור פרטני במסגרת כלהלן:
א. ההנחה היא - והיא מקובלת על שני הצדדים - כי שניהם תרמו בהתנהגותם לכשלון המו"מ ביניהם ולניתוק היחסים, כפי שציין גם בית המשפט קמא.
ב. בהינתן האמור, וכדי שהחבויות והזכאויות הנטענות בין הצדדים יתבררו במלואן, יבדוק בית המשפט פרטנית האם זכאית המערערת לפיצוי מן המשיבות בגין הפסקת ההתקשרויות, ואם כן - מה היקפו; והאם זכאיות המשיבות לפיצוי מן המערערת בגין הפסקת ההתקשרויות, ואם כן - מה היקפו; ומה היחס בין השניים (האם מקזזות החבויות והזכאויות הללו, ככל שישנן, אלה את אלה, ובאיזה היקף ואופן). במסגרת זו יתבקש בית המשפט לבחון גם ספציפית את הטענה בנושא היותה של התביעה בעניין המחלבה נפרדת מנושא הגלידות, ולהכריע בה.
אם ימצא בית המשפט לנכון, ישמע ראיות נוספות בעניינים האמורים, לפי שיקולו".