כנגד שני המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סע' 499(א)(1); עבירות בנשק עבירה לפי סע' 144(א) רישא+(ב) רישא+29; וניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ, עבירה לפי סע' 456+29; הכל כאמור בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). כן, הואשם הנאשם 1 בלבד בעבירה של סחיטה באיומים, עבירה לפי סע' 428 לחוק העונשין.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה זו למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים נגדם.
תמצית עובדות כתב האישום:
בכתב האישום צוין כי בזמנים רלוונטיים לכתב האישום, הנאשם 1 היה אחד מבעליה של חברה העוסקת בעבודות בניין (להלן: "החברה"). אמיר ינקוביץ (להלן: "המתלונן") הינו קבלו לעבודות בניין ציבוריות.
נטען שבמהלך שנת 2008, התפתח סכסוך בין הנאשם 1 למתלונן עקב חוב כספי גדול של הנאשם 1 למתלונן. בהמשך לכך, איים הנאשם 1 על המתלונן כי ירצח אותו וכי המתלונן יצטער שהכיר אותו, זאת במטרה לגרום למתלונן לוותר על החוב.
עוד נטען, ששבוע ימים לפני 11.12.08 קשר הנאשם 1 קשר עם ואיל היב אשר עבד בחברה באותה תקופה (להלן: "ואיל"), ואשר חב לנאשם 1 סכום כסף בגין חומרי בניה שסיפק לו הנאשם 1, והציע לו לזרוק רימון לעבר בית בטבעון ובתמורה יוותר לו על החוב (להלן: "הקשר"). ואיל הסכים לכך. בהמשך לקשר ולשם קידומו ולבקשת הנאשם 1 לצרף אדם נוסף בעל רכב, פנה ואיל לנאשם 2 שישתתף בזריקת הרימון תוך שימוש ברכבו ויקבל תמורה כספית על כך (להלן: "הרכב"), הנאשם 2 הסכים. בהמשך לכך, נפגש הנאשם 1 עם ואיל כשהוא מחזיק ונושא רימון בלא רשות ע"פ דין, ולימד אותו כיצד להשתמש ברימון ולזרוק אותו.
בהמשך לקשירת הקשר, ולשם קידומו, נפגשו בתאריך 11.12.08 בסמוך לשעה 23:00 ואיל ונאשם 2 עם הנאשם 1 סמוך לביתו של ואיל כאשר הנאשם 1 מחזיק ברימון רסס מס' 26 מתוצרת תע"ש בו כוחות הביטחון עושים שימוש (להלן: "הרימון") ונושא אותו בלא רשות ע"פ דין. במהלך המפגש העביר הנאשם 1 לואיל ולנאשם 2 את הרימון וכן מברג ושתי לוחיות זיהוי גנובות לרכב, הנושאות כל אחת מהן מספר שונה, וביקש מואיל לזרוק את הרימון לעבר רכביו של המתלונן הממוקמים בחצר ביתו. לאחר שהחליפו ואיל והנאשם 2 את לוחיות הזיהוי של הרכב, במטרה להקשות על תפיסתם, נסעו, באמצעות הכוונה טלפונית של הנאשם 1 שהיה בקרבת מקום, לבית המתלונן בטבעון כאשר הם נושאים ומחזיקים ברימון בלא רשות ע"פ דין. כן, חלפו ואיל והנאשם 2 מספר פעמים בסמוך לביתו של המתלונן כאשר ואיל נוהג ברכב והנאשם 2 יושב לידו.
בתאריך 12.12.08 בסמוך לשעה 00:18 עצרו ואיל והנאשם 2 את הרכב בסמוך לבית המתלונן. ואיל יצא מהרכב כשהוא מחזיק ברימון, שחרר את נצרת הרימון וזרק אותו לעבר בית המתלונן. הרימון עבר את גדר התוחמת של בית המתלונן ונפל בשטח בית המתלונן מטרים ספורים מקיר ביתו בצד חדר השינה והסלון, ולא התפוצץ בשל תקלה.
למחרת האירוע, מסר הנאשם 1 לואיל ולנאשם 2 סכום של 1,300 ש"ח תמורת זריקת הרימון כאמור.
לאור האמור לעיל, הואשמו הנאשמים בעבירות המיוחסות להם ברישא החלטה זו.
תמצית טענות הצדדים:
טענות המבקשת:
המבקשת טוענת כי בידה ראיות לכאורה המבססות יסוד סביר להוכחת אשמתם של המשיבים במיוחס להם בכתב האישום. בין היתר היא מפנה להודאת ואיל בחקירתו במשטרה ובפני מדובב, וראיות רבות המהוות דבר לחיזוק להודאתו, לרבות תיעוד האירוע באמצעות מצלמת וידאו באופן התואם להודאה, שחזור שערך ואיל במהלכו נמצאה לוחית זיהוי התואמת את הודאתו בדבר החלפת לוחיות זיהוי במקום, פלטים טלפוניים כולל איכון המשיבים בזירת האירוע בזמן התרחשותו (נטען בהקשר זה כי למשיב 2 אין איכון באשר לאירוע מאחר ולא ביצע שיחות במהלכו, ואולם קיימים אחרי ולפני האירוע ואשר תואמים את המיוחס לו).
נטען כי בקשתו של המשיב 1 הייתה, בסופו של יום, לזרוק את הרימון לעבר רכביו של המתלונן ולא לעבר ביתו, כפי שצוין בכתב האישום.
בניגוד לטיעוני המשיב 2, נטען כי ואיל לא העלה שום טענת זוטא בשום שלב משלבי החקירה.
המבקשת טוענת כי מעשיהם של המשיבים מקימים חזקה כי קיים יסוד סביר לחשש לסיכון שלום הציבור והמתלונן, וזאת בהתייחס לנסיבות ביצוע העבירות והרקע לביצוען והעובדה כי בוצעו באמצעות רימון. וכן, נטען שקיים יסוד סביר לחשש כי המשיבים עלולים לשבש הליכי חקירה, זאת ביתר שאת נוכח התנהגותם בחקירה והעובדה כי חלק מעדי התביעה הם מכריהם ובני משפחתם.
המבקשת מפנה לרישום הפלילי של המשיב 1 בעבירות תכנון ובניה, לרבות הרשעות בעבירות של אי קיום צו בית משפט. כאשר למשיב 2 יש הרשעה בעבירה של טיפול בנשק ללא נקיטת זהירות ע"פ חוק השיפוט הצבאי.
לאור זאת, נטען שלא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותם של המשיבים פחותה היא.
טענות המשיב 1:
המשיב טוען כי הראיה היחידה שקיימת לגבי עבירת הסחיטה באיומים היא עדותו של המתלונן. שאין לה כל חיזוק בחומר הראיות. אף לא צוין ע"י המתלונן תאריך השיחה הנטענת. עדות יחידה זו, נטען, אין ביכולתה לבסס הרשעה בעבירה הנ"ל, הגם שמדובר בעבירת איומים בלבד ולא בסחיטה באיומים. אף נטען שהמשיב לא ידע על קיומו של פסק דין נגדו אלא מפי החוקרים שחקרו אותו התיק זה.
גם לגבי עבירת ניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ טוען המשיב להיעדר קיומה של תשתית ראייתית שיכולה לבסס הרשעה, כאשר עדותו של ואיל ודבריו בפני המדובב הינם בעייתיים ביותר, לאור הסתירות הרבות ושוני המהותי בגרסאות שמסר. וגם אם ניתן אימון לעד זה, נטען, שהעד מסר כי המשיב 1 אמר לו לא לזרוק את הרימון על הבית אלא על המכוניות, כך שיסודות העבירה הנ"ל לא מתקיימים כלל. בהקשר זה טוען המשיב כי כוונת המחוקק בעבירה זו היא הכוונה להרוס נכס ולא לפגיעה ברכוש, כשרכב לא הורסים אלא פוגעים או משחיתים.
המשיב 1 מפנה לסתירות מהותיות, לשיטתו, בגרסאות שמסר ואיל בחקירתו ובפני המדובב, ושהסבריו לכך לא מתיישבים עם השכל הישר. כך, נטען, שלא ניתן לתת אימון בדברי ואיל וללקט מגרסאותיו השונות רק את הדברים שמפלילים את המשיב.
עוד טוען המשיב כי לא ניתן להתבסס על פלטי הטלפונים כראיה נוספת בתיק ו/או כחיזוק כלשהו לראיה אחרת, משהטלפון אליו מפנה המבקשת באשר לאיכונים ביום האירוע אינו הטלפון שלו ואינו רשום על שמו.