המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת.פ 23499/06) בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת תעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.
לפי הנטען בכתב האישום, נעצר המבקש ביום 21.9.05, כשהוא נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה תקף.
בתאריך 16.2.06 ניתן פסק-דין בהיעדרו של המבקש, שכן המבקש לא התייצב לדיון שזומן אליו כדין. בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' פראג לבוא) הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו קנס בסך 3,000 ש"ח; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שנתיים וזאת במצטבר להפעלת עונש על-תנאי של פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 6 חודשים וזאת במצטבר אשר היה תלוי ועומד כנגד המבקש וכן פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים וזאת על-תנאי למשך 3 שנים.
בקשתו של המבקש לבית-המשפט לתעבורה לבטל את גזר-הדין שניתן בהיעדרו נדחתה ביום 23.2.06 תוך כדי הקביעה שהנימוק שניתן להיעדרותו מהדיון הוא בלתי מוצדק.
על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. באת-כוח המבקש טענה, כי מלכתחילה היה אמור כתב-האישום להיות מסוג ברירת קנס, משום שבידי המבקש היה רישיון נהיגה זמני, שתוקפו פקע במאי 2005 והעבירה בוצעה ביום 21.9.05, דהיינו במסגרת הזמן של ששת החודשים שבמסגרתם עדיין ניתן להטיל על הנאשם ברירת קנס.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור בקובעו, כי עצם החזקת רישיון הנהיגה הזמני בין התאריכים 2.11.04 ועד 2.5.05 איננו מפסיק את מרוץ התקופה, מאז פקע התוקף של רישיון הנהיגה של המבקש. מכאן, שאין מקום לטענה, כי התקופה בה לא היה למבקש רישיון נהיגה קצרה מ-6 חודשים. בית-המשפט המחוזי ציין, כי למבקש עבר מכביד הכולל 48 הרשעות קודמות. בנסיבות אלה לא מצא בית-המשפט המחוזי להתערב בחומרת העונש שהוטל על המבקש בבית-משפט השלום לתעבורה.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי בית-משפט זה צריך לקבוע דברים מפורשים לעניין מעמדו של רישיון הנהיגה הזמני, שכן יש אשר מכירים בתוקף רישיון נהיגה זמני כרישיון נהיגה לכל דבר ויש אשר אינם מכירים בו לצורך הפסקת מרוץ התקופה בה פקע הרישיון.
מנגד טענה באת-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה), שכן המבקש ערער על חומרת העונש ותו-לא. רישיון נהיגה זמני ניתן למטרה מסוימת לצורך תשלום הקנסות, כמו גם לקבל רישיון נהיגה קבוע ולא מעבר לכך.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה.
זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. ראשית, עצם מתן רישיון זמני למבקש איננו מעניק לו זכות לברירת קנס, שהרי בסעיף 228 (ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 נאמר, כי קביעת עבירת קנס כעבירה של ברירת משפט, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל אותה עבירה כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט. שנית, למבקש ניתן רישיון נהיגה זמני ומשלא השכיל בתקופה זו להוציא רישיון נהיגה, אזי אין לראות בתקופה שבה החזיק רישיון נהיגה זמני כתקופה המפסיקה את מרוץ התקופה מאז פקע רישיון הנהיגה, שכן אין החוטא אמור לצאת נשכר. בנוסף, עברו התעבורתי של המבקש כולל 48 הרשעות קודמות וביניהן לפחות אחת בגין נהיגה בלא רישיון נהיגה. אי לכך, אין מנוס מנקיטת ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירה מעין זו שביצע המבקש.
אשר-על-כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ג בתשרי תשס"ז (5.10.06).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רג
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il