החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני), להשית על המבקש את עלות ביצוע תיקונים במרפסות דירה שבבעלותו וכן לחייבו בתשלום הוצאות נוספות בסך 2,000 ₪ למומחה שמונה מטעם בית המשפט.
אלה עיקר העובדות הדרושות לעניין: דירתו של המבקש מצויה מעל דירת משיבה 1. משיבה 1 הגישה תביעה כספית נגד המבקש ומשיבה 2, בגין נזקי רטיבות שנגרמו בדירתה, על פי הנטען בשל עבודות שיפוץ שבוצעו בדירת המבקש. המבקש הגיש נגד משיבה 1 תביעה שכנגד, בגין עבודות שביצעה זו במדרגות המוליכות לדירת המבקש. ביום 27.11.07 מונה בהסכמת הצדדים המהנדס אחי קליין, כמומחה מטעם בית המשפט. הוסכם, כי המהנדס "יבדוק את מקור הרטיבות בדירת התובעים, את עלויות התיקון, דרך ביצוע התיקון וכן הצנרת", וכי בשכרו יישאו הצדדים בחלקים שווים, כמימון ביניים. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה והצדדים פעלו על פיה. ביום 23.4.09 הגיש המומחה את חוות דעתו. ביום 28.10.12 הגיש המומחה חוות דעת משלימה בעניין מצב הרטיבות בדירת משיבה 1 לאחר שבוצעו תיקונים בהתאם לחוות הדעת הראשונה. בסמוך לכך נחקר המומחה, ובית משפט הורה כי שלושת הצדדים יישאו בשכרו, בגין הכנת חוות הדעת הנוספת והתייצבותו לחקירה, בחלקים שווים. בהחלטה מיום 24.10.13 ניתן תוקף להסדר דיוני, שלפיו תבוצע בדיקת הצפה בשתי מרפסות דירתו של המבקש על-ידי המומחה מטעם משיבה 1, מר איתמר שטראוס (להלן – שטראוס), ובפיקוח המומחה מטעם בית המשפט.
ביום 7.11.13 ערך בית המשפט ביקור במקום ונתן תוקף של החלטה להסכמה נוספת, שלפיה בתוך 30 ימים יבוצעו עבודות איטום במרפסת הדרומית על-ידי שטראוס; ובמרפסת הצפונית ייאטם פתח הניקוז ותבוצע הצפה חוזרת. לא ניתנו הוראות בית המשפט באשר למימון ביצוע העבודות. בהחלטה מיום 14.11.13 נעתר בית המשפט לבקשת משיבה 1 להשית על המבקש את הוצאות בדיקת ההצפה וכן את עלויות התיקונים שיש לבצע במרפסתו של המבקש לשם איטומה.
המבקש לא שילם את חלקו בשכר טרחת המומחה (2,753 ₪), את עלות בדיקות ההצפה (2,350 ₪) ואת עלות ביצוע התיקונים (14,796 ₪). ביום 19.1.14 פנה המומחה לבית המשפט בבקשה, כי יורה למבקש לשלם את התשלומים בהתאם להחלטות קודמות. כן עתר המומחה לחייב את המבקש בתשלום הוצאות מיוחדות בסך 2,000 ₪, בשל מחדלו. עוד באותו יום ניתנה החלטת בית משפט קמא: "מורה כמבוקש". המבקש עתר לביטולה של החלטה זו בטענה כי ניתנה בטרם ניתנה למבקש הזדמנות להגיב לבקשה; כי חלק מן התיקונים נדרש בשל עבודות שיפוץ שנעשו על-ידי משיבה 1, באזור המרפסת הצפונית שכלל לא נכללו בכתב התביעה; כי עבודות התיקון לא הסתיימו והמבקש אינו יודע אם הביאו לפתרון בעיית הנזילות; וכי הריצוף שנעקר בשתי המרפסות דירתו לצורך ביצוע התיקונים, לא הותקן במקומו, כך שבפועל לא ניתן לעשות שימוש במרפסות. לכן התבקש בית המשפט להורות על עיכוב ביצוע התשלום לשטראוס – מבצע התיקון – עד לבירור האם הנזילה שמקורה במרפסת הצפונית נובעת מעבודות שמשיבה 1 ביצעה, אם לאו, וכן עד להשלמת ביצוע העבודות בפועל. בהחלטה מיום 29.1.14 קבע בית משפט קמא: "בכל הכבוד הראוי, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה והיא נדחית".
מכאן בקשת רשות הערעור, אשר בגדרה טוען המבקש, כי היה על בית משפט קמא לאפשר לו להגיב לבקשת המומחה לחייבו בתשלומים השונים, הואיל ומדובר בבקשה שלה השלכה כלכלית משמעותית. כן טוען המבקש, כי על בית משפט קמא היה לנמק את החלטותיו, ובפרט לאחר שהמבקש הגיש בקשה מנומקת לבטל את ההחלטה הראשונה, אשר אף צורפו לה תמונות המעידות על כך שביצוע העבודות במרפסות לא הושלם. המבקש מוסיף, כי על בית המשפט אף היה להתייחס לטענתו, כי מקור הרטיבות בדירתה של משיבה 1 אינו בדירת המבקש, אלא בעבודות שביצעה משיבה זו בדירתה בשנת 2011. לבסוף טוען המבקש, כי אין הצדקה להטיל עליו הוצאות, מבלי שניתנה לו הזדמנות להגיב לעניין זה.
אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, כמו גם בתיק בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בתשובה.
ההחלטה שביחס אליה עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער, היא החלטה שעניינה חיובו לשלם את שכר טרחתו של המומחה מטעם בית המשפט, כמו גם הוצאות מיוחדות עבורו, וכן את שכר עבודתו של שטראוס. עניינה של החלטה זו הוא הטלת הוצאות משפט על המבקש. סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן – צו בתי המשפט) קובע, כי החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט היא החלטה שלא תינתן ביחס אליה רשות ערעור.
אמנם נראה כי צודק המבקש בטענתו, כי ראוי היה שבית משפט קמא יאפשר לו להתייחס לבקשה להטיל עליו את עלות התיקונים שיש לבצע במרפסות הדירה שבבעלותו, שכן עניין זה לא נכלל במסגרת ההסכמות שהושגו בין הצדדים בעת הביקור שנערך במקום ביום 7.11.13. בדומה לכך, נכון היה לאפשר למבקש להתייחס לבקשתו של המומחה מטעם בית המשפט לחייבו בתשלום "הוצאות מיוחדות" בסך 2,000 ₪ בשל מחדליו הנטענים של המבקש, וזאת בטרם מתן החלטה בעניין. למרות זאת, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, אין ליתן רשות ערעור על החלטה המנויה בצו בתי המשפט, וזאת גם כאשר מדובר בהחלטה שלא נומקה (ראו: רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפיתוח בע"מ נ' כבירי שמיע (פורסם במאגרים, 5.6.13)). באותו עניין נקבע, כי אף שהיעדר הנמקה מספקת עשוי, במקרים מתאימים, להוות פגם היורד לשורשה של החלטה, הרי שהעיתוי בו תתברר טענה הנוגעת להחלטה בעניין המנוי בצו בתי המשפט, הוא בעת הגשת ערעור על פסק הדין הסופי, ולא במסגרת הליך ביניים. בפרט אמורים הדברים כאשר מדובר בהחלטה בדבר חיוב בהוצאות משפט – שהיא החלטת ביניים בעלת אופי דיוני מובהק, שניתן לשנות ממנה במסגרת פסק הדין – וכאשר לא נטען כי יש בה כדי לגרום למבקש לנזק בלתי הפיך.
אשר על כן, דין בקשת הערעור – להידחות.
משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות והערבון יושב לידי מפקידו.
ניתנה היום, א' ניסן תשע"ד, 01 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.