השופט א' רובינשטיין:
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא, כתארה אז, גרסטל והשופטים פוגלמן ושילה) מיום 27.2.07 בתיק ע"א 2988/05 בו, התקבל ערעור משיב 2 על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (השופט ברק) מיום 6.7.05 בתיק א' 3261/03.
רקע
ב. משיבה 1 (להלן המשיבה) היא חברה שהפעילה בשנים 2003-2002 בית קפה בקניון בנתניה. משיב 2 (להלן המשיב) הוא בעל מניות ומנהל במשיבה. ביום 6.7.05 קיבל בית משפט השלום את תביעת המבקשת וקבע, כי בבית הקפה התקיימה הופעה של אמן שביצע יצירות אשר הזכויות בהן נמסרו לניהול המבקשת, וזאת ללא רשותה. נקבע, כי המשיבה והמשיב כאחד הפרו זכויות יוצרים, לפי החלופה הקבועה בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911 (להלן החוק) אשר זו לשונה:
"copyright in a work shall also be deemed to be infringed by any person who for his private profit permits a theater or other place of entertainment to be used for the performance in public of the work without the consent of the owner of the copyright, unless he was not aware, and had no reasonable ground for suspecting, that the performance would be an infringement of copyright".
ובנוסח העברי:
"כמו כן רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית לתיאטרון או למקום שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגתה משום הפרת זכות יוצרים" (ההדגשה הוספה - א"ר).
בית המשפט דחה את טענות המשיבים בדבר רשות שניתנה להם (באמצעות הקניון בו פעל בית הקפה) להשמעת היצירות, וטענות נוספות לגבי עצם קיומה של הפרה. עניינים אלה אינם עוד - למצער מבחינה דיונית - במחלוקת.
ג. ערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו, במובן זה שנקבע כי אין מתקיימים במשיב, להבדיל מהמשיבה, תנאי סעיף 2(3). הוטעם, כי הסעיף דורש שימוש ביצירה 'לתועלת פרטית' - וכי בהתבסס על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת אין לראות בתועלת שהפיקה המשיבה מההופעה 'תועלת פרטית' למשיב:
"אנו סבורים כי ראיית הרווח שצמח למערערת 2 כרווח של המערער, חוטאת לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת... בענייננו, אין לומר כי המערער הרשה את השמעת היצירה לתועלתו הפרטית. השמעת היצירות נעשתה על מנת להגדיל את רווחי המערערת 2, ואין לזהות את תועלתה עם תועלתם הפרטית של בעלי המניות או מנהליה" (עמ' 13).
בית המשפט נדרש לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין אולמי חאן הדקל (ע"א (מחוזי תל אביב) 1987/97 אקו"ם נ' אולמי חאן הדקל (לא פורסם)), שם חויב מנהל ובעל מניות בחברה שהפעילה אולם שמחות לפי סעיף 2(3) לחוק, אך קבע כי באותו עניין לא נדונה ישירות דרישת התועלת הפרטית, כיון שקו ההגנה שננקט היה שונה.
טענות המבקשת
ד. כלפי קביעה זו הוגשה הבקשה הנוכחית, וביסודה שתי טענות עיקריות: (1) כי יש להטיל על המשיב אחריות אישית כאורגן בחברה שהפרה זכות יוצרים (בהתאם לכללים שנקבעו בפסק דינו של הנשיא שמגר בעניין צוק אור (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661; להלן עניין צוק אור); (2) כי מתקיימת במשיב דרישת התועלת האישית שבסעיף 2(3).
ה. אשר לטענה הראשונה הוטעם, כי בהתאם לדיני החברות "כל מנהל שהוא צד לתרמית או לביצוע עוולה אחרת אחראי אישית כלפי הצד הנפגע" (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 258) - והעובדה שבהשמעת היצירות המוגנות פעל המשיב כאורגן של המשיבה אינה פוטרתו מאחריות אישית. נטען עוד, כי עיקרון כללי זה יושם גם במקרים בהם הפרה חברה זכות יוצרים (ת"א (מחוזי תל אביב) 1476/96 Microsoft Corporation נ' אפלקר שיווק מחשבים (1987) בע"מ, פ"מ תשס"ד(1) 636). סוף דבר נטען, כי משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא מתן פטור גורף מאחריות אישית לאורגנים בחברה שהפרה זכות יוצרים.
ו. אשר לטענה השניה, נאמר כי בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע שלבעלים של בתי עסק צומחת תועלת אישית מהפרת זכות יוצרים בחצריהם (בין היתר הוזכרו ע"א (מחוזי חיפה) 4886/99 אקו"ם נ' מאי מסעדות בע"מ (לא פורסם); ת"א (שלום ירושלים) 15441/01 אקו"ם נ' הרשקוביץ (לא פורסם)). עוד נטען, כי עיקרון זה עולה מפורשות מעניין אולמי חאן הדקל ולא היה מקום לאבחנו מהמקרה שלפנינו. ולבסוף, הוזכרו דברים משכבר מפי בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת בן עתו), הקוראים "לפרש פירוש נדיב כל חוק הבא לסייע ליוצרים לשמור על זכויותיהם כנגד מי שמבקש להשתמט מתשלום, למרות שיצירת האמן מסייעת לא מעט בעשיית רווחיו" (ע"א (מחוזי תל אביב) 779/77 אקו"ם נ' חברת אהרון ברמן, ארגמן בע"מ, פ"מ תש"ם(1) 441, 457).
טענות המשיבים
ז. בתמצית נטען, כי בניגוד לאמור בבקשה משיב 2 אינו בעל מניות עיקרי במשיבה ולא עסק בניהול בית הקפה. עוד נטען, כי הפיצוי שנפסק (70,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה) אינו פרופורציונלי (שעה שרשיון להשמעת יצירות ברחבי הקניון כולו עלה 3,000 ש"ח לשנה), כי המבקשת עושה שימוש לרעה בכוחה המונופוליסטי וכי ראוי היה להידרש בעניינה להגנת תום הלב שבחוק. נטען, כי אפילו היה המשיב אורגן במשיבה, הרי שבהתחשב בהתנהלותו תמת הלב לאחר קבלת התראת המבקשת - מתוך הנחה שהרשיון שניתן לקניון כולל את פעילות המשיבה - לא היה מקום להטיל עליו אחריות אישית. עוד נטען, כי לא הוכח שלמשיבה - שנאבקה לשמור על רווחיות בתקופה של פיגועים - נוצרו רווחים כלשהם. נטען, כי בפסיקה שהביאה המבקשת הוטלה אחריות על מנהלים כאורגנים אך לא לפי סעיף 2(3) - וממילא לא נקבע כי תועלת החברה (בהנחה והיו רווחים כתוצאה מההפרה) מהווה תועלת פרטית למנהליה. אשר לאפקטיביות האכיפה לה טענה המבקשת, נטען כי די ביכולת האכיפה כלפי החברות עצמן. במישור המשפטי נטען, כי משמעות עמדת המבקשת היא הרמת מסך אוטומטית, ובדין נדחתה בבית המשפט המחוזי.
ח. בדיון (שנערך ביום 22.12.08) נדרשה חברתי השופטת נאור למעשיות ההליך, שעה שחיוב המשיבה אינו מוטל עוד בספק ושמלוא הסכום הועבר למבקשת מכבר - ולכך נדרש להלן. באת כוח המשיבים חזרה על האמור בתגובתה לגבי מעמדו של המשיב בחברה, ולכך שלא התקיימו התנאים הקבועים בעניין צוק אור להטלת אחריות אישית על אורגן - בפרט כאשר על בעלי מניות אחרים לא הוטלה אחריות. עוד נטען, כי אף אם תתקבל העמדה העקרונית של המבקשת, בנסיבות ששררו בנתניה באותן שנים לא הוכח קיומה של תועלת כל עיקר. בא כוח המבקשת הטעים, כי בית המשפט המחוזי שינה את המצב המשפטי הקיים, בקבעו כי לא ניתן להטיל אחריות אישית על מנהלים ובעלי מניות בשל העדר 'תועלת אישית'. בתום הדיון הוחלט לאפשר לצדדים להגיע להסדר מוסכם בתוך 45 יום. בראשית חודש פברואר הודיעו הצדדים כי לא הגיעו להסכמה, ומכאן פסק הדין שלפנינו.
רשות ערעור