ממתי מתחילה הזכאות לתגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום)

השופט חגי ברנר:

מבוא

1. ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) התש"י- 1950 (להלן: "חוק התגמולים" או "החוק"), אשר דחתה ערעור של המערערת על החלטתו של קצין התגמולים (להלן: "המשיב"), וקבעה כי זכאותה של המערערת לתגמולים לפי החוק הינה מיום הגשת תביעתה ביום 3.6.2013, ולא החל מיום כניסתו לתוקף של התיקון לחוק התגמולים, ביום 1.3.2010.

1. המערערת היא אלמנתו של א.כ.  ז"ל, שנפל בהיותו חבר ארגון "ההגנה" בעת הפצצת העיר תל אביב על ידי הצבא המצרי בשנת 1948. המערערת נישאה מחדש בשנת 1950 והתאלמנה בשנית בשנת 2012.

1. ביום 3.6.2013 הגישה המערערת בקשה לקצין התגמולים לשם הכרה כבת משפחה של חייל שנספה במערכה. בקשתה התקבלה ומועד תחילת הזכאות נקבע על ידי המשיב ליום 3.6.2013, הוא המועד בו הגישה המערערת בקשה להכיר בה כאמור. בד בבד, נדחתה בקשתה של המערערת לקבלת תמלוגים רטרואקטיביים החל מיום 1.3.2010. המערערת ערערה על החלטה זו בפני הוועדה קמא, שדחתה כאמור את ערעורה.

1. הוועדה קמא הסתמכה על הוראת ס' 28(א) לחוק התגמולים, שכותרתה "מאימתי משלמים תגמולים", הקובעת כי:

"הגיש זכאי את בקשתו לתגמולים תוך שנה מיום היותו לזכאי, ישולמו לו התגמולים מיום היותו לזכאי; הגיש בקשה כעבור שנה כאמור, ישולם לו התגמול מיום הגשת הבקשה."

הוועדה קבעה כי הרציונל העומד ביסודה של הוראה זו הוא להגן על קופת הציבור ולהעמיד את קצין התגמולים על היקף התגמולים שעליו לשלם כל שנת תקציב. הוועדה דחתה בהקשר זה את טענתה של המערערת לפיה הוראת תיקון מס' 30 לחוק התגמולים מיום 1.3.2010, גוברת על הוראת ס' 28(א) לחוק התגמולים. תיקון מס' 30 לחוק התגמולים הרחיב את הגדרת "בן משפחה" בס' 1(א) לחוק, לצורך קביעת הזכאות לפי החוק, וכיום ההגדרה הרלבנטית לעניננו היא "

מי שהיתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה אשה שלפני מות הנספה גרה יחד עמו וביום מותו היתה ידועה בציבור כאשתו – אף אם נישאה לאחר (להלן – "אלמנה");". הוועדה אבחנה את ההלכה שנקבעה בבית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 2670/04 גנץ נ' משרד הבטחון (פורסם בנבו, 4.9.2005) (להלן: "פרשת גנץ"), שם נדונה הוראת ס' 28(א) והוכרה לפנים משורת הדין זכאותה של המערערת לקבלת תגמולים באופן רטרואקטיבי.

הוועדה קבעה כי בעת פנייתה של המערערת בשנת 1991 ליחידה להנצחת החייל, היא לא היתה זכאית לתגמולים לפי החוק משום שנישאה מחדש בשנת 1950 ומכל מקום, מטרת פנייתה אז היתה הנצחה בלבד, ולא דרישה להכרה בזכויותיה.

עוד קבעה הוועדה כי יש לאבחן את פרשת גנץ מהמקרה הנוכחי, שכן באותה פרשה ידע קצין התגמולים על קיומה של המערערת בתוך שנה מיום היותה לזכאית, אך ביכר להתעלם מקיומה ולא יידע אותה בדבר זכויותיה, ואילו בעניננו, אין המדובר בענין פרוצדורלי של העדר טופס גרידא, אלא בפניה מהותית לקבלת זכויות לפי החוק, מה גם שבפניה משנת 1991 לא היתה בקשה להכרה בזכויות, ומאז אותה פניה ועד שנולדה הזכאות לפי תיקון מס' 30 חלפו 19 שנה. בנסיבות אלה, כך קבעה הוועדה, אין זה סביר לדרוש מקצין התגמולים לתור באופן אקטיבי אחר הזכאים לפי החוק ובוודאי שאין זה סביר לדרוש ממנו לעשות כן באמצעות איתור פניות שנעשו שנים רבות לפני תיקון החוק. הוועדה הוסיפה וקבעה כי אי ידיעה של האלמנה בדבר הזכאות אינה מהווה סיבה מספקת לשם הצדקת תשלום רטרואקטיבי.

לבסוף ציינה הוועדה כי אינה מקבלת את פרשנותה של המערערת להוראת ס' 28(ג) לחוק, שעניינה הודעה על שינוי במצבו של בן המשפחה באופן שמקנה זכאות לתגמולים באופן רטרואקטיבי.

1. מכאן הערעור.

טענות המערערת

1. המערערת טוענת כי יש לבטל את החלטתה של הוועדה וכי יש לקבוע שהיא זכאית לזכויות לפי החוק החל מיום 1.3.2010, ולחלופין, ממועד המוקדם לזה של יום 3.6.2013.

המערערת טוענת כי הגישה תביעה בקשר לזכויותיה החוקיות כבר בשנת 1991 כעולה ממסמכים המצויים אצל המשיב, ואלה מלמדים כי המשיב ידע שנים ארוכות טרם תיקון מס' 30 על קיומה של המערערת ועל רצונה לקבל את זכויותיה לפי החוק, הגם שהמצב החוקי לפני תיקון מס' 30 מנע מהמערערת את האפשרות להיות מוכרת כאלמנה לפי החוק משום שנישאה מחדש. על כן, היה מקום להכיר בזכויותיה החל מיום התיקון- 1.3.2010, ולא רק החל ממועד פנייתה למשיב ביום 3.6.2013.

עוד טוענת המערערת כי כוונת המחוקק בתיקון מס' 30 היתה להעניק לאלמנות כמותה את התגמולים החל מיום כניסת התיקון לתוקף. הדבר נלמד מהוראת ס' 7 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 30), התש"ע- 2009 (להלן: "תיקון מס' 30"), הקובעת כי: "תחילתו של חוק זה ב- 1 בחודש שלאחר תום 60 ימים מיום פרסומו (להלן- יום התחילה) והוא יחול גם על אלמן ואלמנה שנישאו לפני יום התחילה, ואולם תגמולים לפי חוק זה ישתלמו להם בעד יום התחילה ואילך".  לדידה, ס' 7 הנ"ל הינו הוראת חוק ספציפית הגוברת על הוראת ס' 28 לחוק, והוועדה קמא טעתה בכך שלא התייחסה לס' 7 האמור. בהקשר זה מפנה המערערת לדברי ההסבר בהצעת החוק שקדמה לתיקון מס' 30 ומבקשת ללמוד ממנה כי משרד הבטחון תימחר מראש את השווי הכספי של התיקון וצפה את תשלום התגמולים בפועל.

המערערת מוסיפה וטוענת כי הוועדה קמא שגתה באופן בו פירשה את פסק הדין בפרשת גנץ, וכי ההלכה העולה מאותו ענין היא שאם קצין התגמולים ידע על קיומה של הזכאית לתגמולים, יש בכך משום נסיבות מיוחדות המצדיקות תשלום תגמולים באופן רטרואקטיבי.

המערערת טוענת כי עצם העובדה שקצין התגמולים הכיר בזכויותיה תוך חודש ימים מהגשת תביעתה, מעידה שהוא ידע על דבר זכאותה עוד קודם לכן.

עוד טוענת המערערת כי את פנייתה משנת 1991 יש לראות כהגשת תביעה לפי החוק ולכן היא זכאית לתגמולים מיום כניסתו לתוקף של תיקון מס' 30.

טיעוני המשיב

1. המשיב תומך בממצאיה ומסקנותיה של הוועדה קמא ומבקש לדחות את הערעור.

המשיב טוען כי פנייתה של המערערת בשנת 1991 נעשתה אל יחידת ההנצחה של משרד הבטחון, העוסקת בהנצחת זכרם של חללי צה"ל ואינה מטפלת כלל בבדיקת זכאות או הטבות למשפחות החללים. מדובר במסגרת משפטית נפרדת בתוך אגף השיקום של משרד הבטחון, הפועלת במקום פיזי שונה ונעזרת במאגר מידע נפרד מזה של קצין התגמולים. המערערת מילאה טופס פרטים שאין בו כל בקשה להענקת זכאות כלשהי וממילא לפי המצב המשפטי בשנת 1991 לא היתה המערערת זכאית לתגמולים, נוכח נישואיה מחדש בשנת 1950. רק תיקון מס' 30 משנת 2010 הוא שהוליד לראשונה את זכאותה לתגמולים, אלא שהמערערת התעכבה שלוש שנים לאחר כניסתו של התיקון לתוקף, ורק ביום 3.6.2013 היא פנתה לראשונה בבקשה להכיר בזכויותיה.

עוד טוען המשיב כי המסגרת המשפטית של תשלום רטרואקטיבי מוסדרת בס' 28(א) לחוק, שהפרשנות שלו נדונה בפרשת גנץ. ברם, באותה פרשה ניתן פסק הדין לפי מידת הרחמים בלבד, תוך שהשופט שכתב את דעת הרוב הבהיר שהוא מודע לכך שפרשנותו אינה הולמת את כוונת המחוקק וגם לא את לשון החוק. מכל מקום, באותה פרשה נקבע כי ככלל יש למנות את המועדים החל ממועד הגשת הבקשה למשיב, ורק במקרים חריגים ביותר, בהם קצין התגמולים ידע בזמן אמת על רצונו של המבקש בהכרה, ובנוסף, קיים טעם ממשי לאי הגשת הבקשה במועד, ניתן יהיה לסטות מן הכלל. המשיב מוסיף וטוען כי תנאי הסף להחלת החריג לכלל הם שהוגשה בקשה לקצין התגמולים ולא לכל גורם אחר, שמתוך הבקשה עולה בברור רצונו של המבקש לממש זכויות לפי החוק, שהבקשה הוגשה בתוך שנה מיום הזכאות וקיימת הצדקה מיוחדת לאיחור בהגשת הבקשה. בעניננו, לא מתקיים אף לא אחד מבין תנאי הסף האמורים.

המשיב מוסיף וטוען כי אין בסיס לטענת המערערת לפיה ס' 7 לתיקון מס' 30 מהווה הוראה מיוחדת הגוברת על הוראת ס' 28(א) לחוק. חזקה על המחוקק שאם ביקש להתנות על הוראת ס' 28(א) לחוק, היה עושה כן באופן מפורש. גם קיומו של תקצוב לחוק מסויים איננו מכשיר תשלום רטרואקטיבי בגין שנים שהתקציב עבורן כבר נוצל.

דיון והכרעה

1. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בעל פה ועיון בטיעוניהם בכתב, באתי לכלל מסקנה שדין הערעור להדחות, מן הטעמים שיפורטו להלן.

1. ראשית לכל, ס' 23(א) לחוק התגמולים משמיענו כי "התובע תגמול, הענקה מיוחדת או זכות אחרת לפי חוק זה, יגיש בקשה לקצין תגמולים". עיון בפנייתה משנת 1991 של המערערת אל משרד הבטחון (מוצג 3 למוצגי המערערת) מגלה באופן ברור כי אין עסקינן בפניה המהווה תביעה לתגמול כלשהו לפי חוק התגמולים, אלא אך ורק בפניה שנועדה להנציח את זכרו של הנופל, קרי, בעלה המנוח של המערערת. מדובר בפניה שנעשתה על גבי טופס סטנדרטי של המחלקה להנצחת החייל, הכולל אך ורק פרטים ביוגרפיים של המנוח, שמטרתם הברורה והיחידה היא הנצחתו. גם במכתב שצירפה המערערת לטופס הרשמי, אין למצוא כל דרישה למימוש זכויות כספיות אלא אך ורק פירוט הראיות שמכוחן ניתן להסיק שהמנוח אכן נפל במילוי תפקידו כחבר ארגון "ההגנה". ככל הנראה, באותה תקופה טרם הוכר המנוח כחלל צה"ל, משום שהוא נהרג בזמן שעבד בדפוס עיתון "הארץ", והמערערת ביקשה להשיג הכרה כאמור לצרכי הנצחה, באמצעות מכתב הלוואי שצירפה לטופס הרשמי. הדבר גם עולה ממכתב מיום 24.5.1954 שצורף לאותה פניה, בה כתב נציג משרד הבטחון שהמנוח לא נפל בקרב ולכן רשויות הצבא סירבו לחייל אותו לאחר מותו.

לפיכך, אין בידי לקבל את טענתה של המערערת לפיה יש לראות בפנייתה משנת 1991 משום תביעה לקבלת תגמולים לפי תיקון מס' 30 לחוק.

זאת ועוד, קודם לתיקון מס' 30 לחוק, משנת 2010, לא היתה כלל זכאות לתגמולים לאלמנות שנישאו מחדש, ולכן אך ברור הוא שבעת משלוח הפניה משנת 1991, לא קבלת תגמולים היא שעמדה נגד עיניה של המערערת. כך גם ברור שאם היתה המערערת פונה באותה עת בדרישה לקבלת תגמולים, פנייתה היתה נדחית מכל וכל בהעדר זכות חוקית לקבלת תגמולים לאלמנות שנישאו מחדש. גם מטעם זה לא ניתן לראות באותה פניה משנת 1991 משום תביעה כמשמעה בס' 23 לחוק.

1. אין לקבל את טענותיה של המערערת כאילו המשיב ידע על זכאותה בשל אותה פניה ולכן יש לראותה כמי שזכאית לתגמולים החל מיום כניסתו של תיקון מס' 30 לתוקף. לא ניתן לצפות כי המשיב יערוך בדיקה יזומה מי זכאי לזכויות לפי תיקון מס' 30, בוודאי שלא על יסוד מכתב שנשלח למחלקה להנצחת החייל 19 שנים קודם לשינוי המצב החוקי.

ואכן, בפרשת גנץ נפסק כי:

"ודוק: איני סבור שעל קצין התגמולים מוטלת חובה אקטיבית לאתר את הזכאים לפי חוק משפחות חיילים ולפנות אליהם."

מכל מקום, דעתי היא שידיעה של אגף השיקום על קיומה של המערערת, אינה יכולה או צריכה להחשב כהגשת תביעה לפי ס' 23(א) לחוק, שאם לא כן, נמצאנו מרוקנים מתוכן הוראה זו.

1. לא מצאתי ממש בטענתה של המערערת כאילו ס' 7 לתיקון מס' 30 משמיענו שעסקינן בהוראה ספציפית הגוברת על ס' 28(א) לחוק. נזכיר כי ס' 7 קובע כי "תחילתו של חוק זה ב- 1 בחודש שלאחר תום 60 ימים מיום פרסומו להלן- יום התחילה) והוא יחול גם על אלמן ואלמנה שנישאו לפני יום התחילה, ואולם תגמולים לפי חוק זה ישתלמו להם בעד יום התחילה ואילך", ואילו ס' 28(א) קובע כי "הגיש זכאי את בקשתו לתגמולים תוך שנה מיום היותו לזכאי, ישולמו לו התגמולים מיום היותו לזכאי; הגיש בקשה כעבור שנה כאמור, ישולם לו התגמול מיום הגשת הבקשה."

למעשה, אין כל סתירה או אי התאמה בין הוראות סעיפים אלה, שעוסקים, כל אחד בנפרד, בהיבטים שונים של החוק. בעוד שס' 28(א) לחוק, שעניינו בשאלה ממתי משלמים תגמולים, קובע את העקרון שאין בלתו, לפיו התגמולים ישולמו מיום הגשת הבקשה לקבלתם (והחריג לכך הוא שאם הוגשה הבקשה בתוך שנה ממועד קיומה של הזכאות, ישולמו התגמולים מיום הזכאות), הרי שס' 7 לתיקון מס' 30, שענינו בשאלה על מי יחול החוק וממתי קמה זכאותו לפי החוק, נועד אך ורק להבהיר כי למרות שהתיקון חל גם על אלמנות שנישאו לפני תחילת תוקפו, הרי שהתגמולים לפי התיקון ישולמו בעד יום תחילת הזכאות ואילך. משמע, ס' 7 בא להבהיר כי התיקון אינו מצמיח זכאות לתגמולים רטרואקטיביים למי שהיתה אלמנה עוד בטרם נחקק התיקון. הא ותו לא. אין כל מקום להסיק מכך קיומה של חובה לשלם תגמולים מיום תחילתו של התיקון גם למי שלא הגיש תביעה כלל, או למי שהגיש את תביעתו באיחור, כמו בעניננו. זו לשונו המפורשת של ס' 7 וזו גם תכליתו הברורה, ולא עלה בידי המערערת להצביע על טעם כלשהו מדוע יש ליתן פירוש אחר להוראה זו, ואיזו תכלית ראויה תושג אגב כך.

אמור מעתה: ס' 28(א) לחוק התגמולים דר לצידו של ס' 7 לתיקון מס' 30, מסדיר סוגייה אחרת מזו המוסדרת בס' 7, ואין זה האחרון מהווה חריג או הוראה מיוחדת הגוברת על זה הראשון.

1. גם הלכת גנץ אין בכוחה לסייע למערערת. באותה פרשה היו נסיבות חריגות ומיוחדות, שאינן מתקיימות בעניננו. שם, אלמנתו של המנוח הגישה תביעה לקבלת תגמולים לפי החוק, וציינה באותה פניה את דבר קיומה של אם המנוח, היא המערערת באותה פרשה. תביעתה של האלמנה נדחתה תחילה בנימוק של העדר קשר סיבתי בין השירות לבין הפטירה, אך בסופו של דבר ערעורה התקבל וזכאותה הוכרה. המערערת בפרשת גנץ, היא אימו של המנוח, לא ראתה בתחילה טעם להגיש תביעה משל עצמה נוכח דחיית תביעתה של האלמנה, אך כאשר התקבל ערעורה של האלמנה והוכרה זכאותה, ראתה גם היא טעם לתבוע תגמולים. בית המשפט המחוזי היה מוכן בנסיבות חריגות אלה, בדעת רוב (כב' השופטים י' עמית וש' ברלינר), לראות את תביעתה של האלמנה כאילו היא גם תביעתה של המערערת, וזאת כדי למנוע תוצאה בלתי צודקת בעליל. מנגד, דעת המיעוט באותו ענין (כב' השופט ר' סוקול) היתה שגם בנסיבות אותה פרשה, אין מקום לתשלום רטרואקטיבי:

"חוק המשפחות אינו קובע הוראת התיישנות החוסמת הגשת תביעה של זכאי בחלוף תקופה כלשהי מיום הזכאות. מתוך הכרה שמדובר בזכויות סוציאליות בחר המחוקק שלא להגביל את הזכאות בהגשת תביעה, אלא הסתפק בקביעת הוראה המגבילה את מועד התשלום ושוללת ממי שהגיש תביעה לאחר שחלפה שנה מיום הזכאות, את הרטרואקטיביות של התשלום. בכך איזן המחוקק בין הרצון להבטיח את זכויותיו של הזכאי על פי החוק לבין השמירה על הקופה הציבוריות והצורך להעמיד את קצין התגמולים על היקף התגמולים שעליו לשלם בכל שנה. כידוע הקופה הציבורית אינה בלתי מוגבלת ומותנית באיזון תקציבי. כדי לאפשר לקצין התגמולים תשלום לכלל הזכאים על פי החוק מתחייבת אפשרות של תכנון, גיוס משאבים וקבלת תקציבים מתאימים. הטלת נטל כספי בלתי מתוכנן על קצין התגמולים, בשל חיוב רטרוקאטיבי כלפי זכאים, תפגע בהכרח ביכולתו של קצין התגמולים למלא את חובותיו כלפי זכאים אחרים שטרחו והגישו תביעתם במועד."

הגם שדעתי נוטה דווקא לכיוונה של דעת המיעוט באותה פרשה, משום שלדידי, גם שיקולי צדק אינם מאפשרים קביעת תשלום רטרואקטיבי תוך סטייה מלשונו הברורה והמפורשת של ס' 28(א) לחוק, הרי שבכל מקרה, הנסיבות בעניננו שונות בתכלית. על כן, גם אם ניישם לעניננו את דעת הרוב בפרשת גנץ, לא יהיה מקום לקבלת הערעור: פנייתה של המערערת משנת 1991 לא היתה תביעה לקבלת תגמולים ולכן לא ניתן לקבוע כי המשיב "ידע על קיומה" כמי שזכאית לתגמולים; בשנת 1991 המערערת כלל לא היתה זכאית לתגמולים (בשונה מהמערערת בפרשת גנץ שהיתה זכאית לתגמולים כבר מהיום הראשון אך המתינה עד להכרעה בתביעת האלמנה), ולכן אין לייחס למשיב אשם כלשהו על כך שלא הודיע לה אודות זכויותיה; בשונה מפרשת גנץ, לא הציגה המערערת בפנינו טעם ענייני מדוע השהתה את תביעתה עד לשנת 2013, שעה שלפי החוק היא היתה זכאית לתבוע תגמולים כבר בשנת 2010; ולבסוף, בפרשת גנץ היה מדובר במי שהיתה זכאית לפי הדין לתגמולים כבר מהיום הראשון של פטירת המנוח, ואילו בעניננו, מדובר במי שזכאותה נוצרה לראשונה רק 62 שנה לאחר פטירת המנוח, ו- 60 שנה לאחר ששיקמה את חייה עם נישואיה מחדש. ברי איפוא כי שיקולי הצדק והרחמים שהביאו לפסיקה שהיא בבחינת לפנים משורת הדין במקרה של גנץ, אינם מתקיימים בעניננו.

1. חשוב לציין כי ההסדר המעוגן בס' 28(א) לחוק התגמולים, השולל תשלום רטרואקטיביים, איננו ייחודי לחוק זה. גם בס' 18(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט-1976 מצוייה הוראה דומה, והיא מגבילה את התשלום הרטרואקטיבי מיום השחרור משירות רק לנכה שהגיש תביעתו תוך שנה מיום שחרורו משירות. הוא הדין בס' 8 לחוק נכי המלחמה בנאצים, התשי"ד-1954.

הרציונל המשותף להוראות אלה בחוקים הנ"ל הוא הצורך להגן על קופת הציבור ולהעמיד את הגורם המשלם על היקף התגמולים שהוא נדרש לשלם בכל שנת תקציב:

"עם זאת, יש להניח שהטעם להגבלת תשלום התגמולים מיום הגשת התביעה ואילך, כמצוות סעיף 28(א) לחוק, זהה לזו העומדת בבסיסו של סעיף 18(א) לחוק הנכים. והטעם הוא, להגן על קופת הציבור ולהעמיד את קצין התגמולים על היקף התגמולים שעליו לשלם במהלך כל שנת תקציב. שאם נכיר בזכויות של זכאי, רטרואקטיבית מיום היותו לזכאי, נמצאת מעמיד את קצין התגמולים במצב של חוסר וודאות, באשר להיקף הקצבאות והתגמולים שעליו לשלם."

(פרשת גנץ הנ"ל).

ראה גם רע"א 7097/10 יעקב זכאי נ' מדינת ישראל משרד הביטחון אגף השיקום  (פורסם בנבו, 24.01.2012), שם נקבע בהקשר להוראה המקבילה בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט-1976:

"הגבלת האפשרות לקבל תגמולים באופן רטרואקטיבי אינה בכדי. כידוע, "חוק הנכים, בהיותו חוק סוציאלי, מטרתו להבטיח קיום לנכה אשר נפגע תוך מילוי חובתו האזרחית החיונית לקיומה של המדינה" ... בשל כך, נקבעו הסדרים מיוחדים המיטיבים עם נכי צה"ל, לעומת תובע רגיל בנזיקין. ... בצד האמור, קבע המחוקק מגבלות מסוימות על מימוש הזכויות כאמור, על רקע האיזון בין התכלית הסוציאלית שבבסיס החוק, לבין האילוצים התקציביים והדיוניים ליישום אותם הסדרים ... בגדר אלה, נקבע העיקרון ש"לפיו לא ישולמו תגמולים רטרואקטיבית, גם אם נמצא כי החלטתו המקורית של קצין התגמולים יסודה בטעות ואפילו אם אותה 'טעות' נגרמה בשל מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית", כי אז יחול ההסדר המיוחד שנקבע בחוק הנכים לעניין זה ... "

1. לבסוף, יש לדחות את טענתה של המערערת לפיה עצם העובדה שקצין התגמולים הכיר בזכויותיה תוך חודש ימים מהגשת תביעתה, מעידה שהוא ידע על דבר קיומה עוד קודם לכן. דומה כי יש לשבח את קצין התגמולים על הזריזות שבה טיפל בתביעתה של המערערת, ואין מקום להסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת לחובתו, שאין להן כל תימוכין בחומר הראיות, כאילו הדבר מעיד על כך שהמקרה של המערערת היה ידוע לקצין התגמולים כבר בשנת 2010 אלא שהוא העדיף להסתיר ממנה את זכויותיה.

1. אשר על כן, דעתי היא שיש לדחות את הערעור. עוד אציע, עת מדובר באלמנתו של חלל צה"ל, לא לעשות צו להוצאות.

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ - אב"ד:

אני מסכים כי דין הערעור להידחות וכי המקרה דנן אינו דומה לפרשת גנץ. משום כך איני מוצא צורך לחוות דיעה בשאלות שאינן נצרכות למקרה דנן.

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט ברנר וכן להערתו של חברי סג"נ שנלר.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ברנר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' אלול התשע"ה, 20 אוגוסט 2015.