1. לפניי תביעה קטנה שהגיש התובע, מר יעקב עמיאל, נגד הנתבע 1, מלון ספורט אילת, על-סך 12,000 ש"ח, בגין פגיעה שספג התובע באפו, כשלטענתו, זו נגרמה מזגוגית דלת הפונה למרפסת החדר שבו התארח אצל הנתבע 1. בעת הדיון שהתקיים בתיק, צרפתי לדיון את הנתבעת 2, כלל חברה לביטוח בע"מ, לבקשתה.
2. התובע טוען, כי כאשר קיבל את חדרו, התברר לו כי בחדר יציאה למרפסת הפונה לכיוון הבריכה. התובע ביקש להתרשם מן המרפסת, וצעד לכיוון היציאה מהחדר אל המרפסת, ואולם לא הבחין בזגוגית דלת ההזזה שבפתחה, ונחבט בזגוגית. כתוצאה מכך, טוען התובע כי נחבל באפו, באופן שנחתך וניגר מן הפצע דם. לטענת התובע, כתוצאה מהחבטה נתקף חולשה, ונותר במלון במהלך אותו סוף שבוע, מבלי שהצטרף לפעילות חבריו למקום העבודה, עמם הגיע למלון מלכתחילה, לנופש במסגרת העבודה. התובע צירף לתביעתו את צילומי החדר ואת צילומי החבלה באפו, ובמהלך הדיון הוא הצביע על צלקת קטנה אשר, לדבריו, נותרה באפו. התובע עותר לקבלת פיצוי בגין פציעתו ובגין ימי הפעילות במלון שהפסיד לטענתו, כתוצאה מן הפגיעה שספג, וטוען, כי על המלון לפצותו גם בגין התייחסותו המזלזלת בו, שהתבטאה במכתב תשובה שנשלח אליו במענה לפנייתו בעניין שלפניי, וכן בשל טענת התובע, כי לא הודבקה מדבקת אזהרה על הזגוגית, כפי שמצופה שהמלון יעשה.
3. הנתבעים דוחים את טענות התובע. לגרסתם, האירוע אירע בשל רשלנותו וחוסר זהירותו של התובע, אשר פנה לעבר המרפסת במהירות, ללא תשומת לב ראויה כמצופה מאדם סביר, ואין לו להלין אלא על עצמו. עוד טוענים הנתבעים, כי חדר המלון היה נקי ממפגעים, ואף הודבקו מדבקות אזהרה על הזגוגיות, ובכך, הם טוענים כי יצאו ידי חובתם לשמור על בטיחות השוהים במלון. יצוין, כי במהלך הדיון התברר מן הצילומים שצירף התובע לתביעתו, כי אכן באמצע זגוגית דלת המרפסת וכן בצידה השמאלי, הודבקו מדבקות כלשהן, וכי לפני הזגוגית מצוי וילון. ואולם בהקשר זה טוען התובע, כי הווילון האמור היה מוסת בעת קרות האירוע, ולכן הסתיר את צד הזגוגית שעליה הודבקו המדבקות, כך שהתובע, אשר ביקש לצאת למרפסת מהצד הימני, לא יכול היה לראותן. בנוסף טוענים הנתבעים, כי אין כל הסבר לסכום התביעה הגבוה, והוא אינו מבוסס על כל ראיה שהיא בדבר הנזקים הנטענים על-ידי התובע.
4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי יש מקום לקבל את התביעה, אך לא במלואה, וזאת מן הטעמים הבאים:
א.
אשר לאחריות הנתבעים - אמנם, הנתבעת 1 אכן דאגה להדביק מדבקות על זגוגית דלת המרפסת. ואולם כאמור, על בסיס התמונות שצירף התובע לתביעתו, שהנתבעים לא חולקים כי צולמו בסמוך לאחר קרות האירוע, עולה, כי הווילון אכן עשוי להסתיר את המדבקות על זגוגית דלת המרפסת, כפי שטוען התובע. זאת, משום שהמדבקות הודבקו באמצע הזגוגית ובצדה השמאלי בלבד. משום כך, לא היה בהדבקת המדבקות באופן שבו נעשתה, כדי לענות על המצב שהתרחש בעת האירוע, שבו הוילון הסתיר את המדבקות, וככל הנראה, חלקה הפנוי של הזגוגית נראה לתובע למעשה, כמעבר פתוח. עצם הדבקת המדבקות מלמדת על מודעות הנתבעת 1 לסיכון הנשקף מן הזגוגיות, ועל כך יש לברך. ואולם כפי שמסתבר בדיעבד, לא היה די בכך כדי להפיג את הסכנה. מכאן שאני קובע, כי לנתבעים מידת אחריות לקרות האירוע, הגם שהיא אינה מלאה.
ג.
אשר לאחריות התובע, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לייחס לתובע מידה של רשלנות תורמת וחוסר זהירות, וזאת משום שהוא ניגש במהירות לעבר המרפסת, מבלי להפעיל תשומת לרב ראויה למאפייני המקום החדש אליו הגיע.
5.
סוף דבר. לנוכח כל האמור אני מחליט לקבל את התביעה במובן זה, שאני פוסק, כי על הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך של 1,500 ש"ח, וכן סך של 250 ש"ח הוצאות משפט.
6.
ניתן להגיש בקשת רשות לערער על פסק הדין, לבית המשפט המחוזי, בתוך 15 יום מעת קבלת פסק הדין.
7.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר.
ניתן היום כ"ו בניסן, תשס"ח (1 במאי 2008) בהיעדר הצדדים.