מיתב-מים,תיעול נ' קרן פייר שותפות ואח'

ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק רשויות מקומיות (ביוב), התשכ"ב- 1962, שליד בית משפט השלום בנתניה בתיק ע"א 157/06 ו- 241/06.

העובדות

1.         המחלוקת בין הצדדים נסובה על החלטתה של ועדת הערר על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן: ועדת הערר), מיום 5.7.2006, בה נקבע כי לועדת הערר הסמכות לדון בעררים המוגשים על החלטות תאגידי המים והביוב.

2.         המערערת, חברת מיתב מים תיעול וביוב בע"מ, הינה תאגיד אשר הוקם מכוחו של חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א- 2001 (להלן: חוק תאגידי מים) ביום 1.1.2004.

3.         המשיבה 1, קרן פייר שותפות בע"מ, הגישה נגד המערערת ונגד המשיבה 2, עיריית פתח תקווה, ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) (להלן: חוק הרשויות המקומיות ביוב) בגין חיובה בתשלום היטל ביוב אשר הוטל עליה בעקבות בקשתה לקבל היתר בנייה בתחום העיר פתח תקווה. במסגרת תשובתה לערר טענה המערערת כי לוועדת הערר אין סמכות עניינית לדון בערר נגד המערערת וזאת מאחר שחוק הרשויות המקומיות ביוב שמכוחו פועלת ועדת הערר אינו חל על גופים כדוגמת המערערת אלא על רשויות מקומיות בלבד. על פי טענתה, חוק תאגידי המים אשר הקים את תאגידי המים בשטחי הרשויות המקומיות, מתווה את סמכויותיהם, אינו מציין כי סמכותן של ועדות הערר, אשר פעלו מכוחו של חוק הרשויות המקומיות ביוב, נשמרת גם במסגרתו של חוק תאגידי המים. עוד ציינה המערערת, כי הוראות חוק תאגידי המים מלמדת דווקא על כי כוונת המחוקק הייתה לשלול את סמכויותיהן של ועדות הערר עם הקמתם של תאגידי המים ומסירת סמכויותיה של הרשות המקומית לידיהם. 

4.                  ועדת הערר דחתה את טענת העדר הסמכות של המערערת, ובהחלטת ביניים שקיבלה, קבעה כי לועדת הערר יש סמכות עניינית לדון בעררים נגד תאגידי מים וביוב. בהחלטה זו התבססה ועדת הערר על נימוקיה בהחלטה שנתנה בע.א 107/06 בהרי יזמות והנדסה בע"מ נ' עיריית פתח תקווה ומיתב (להלן: עניין בהרי), אשר במסגרתה דחתה טענה זהה שהועלתה על ידי המערערת. מאחר שבהחלטה נשוא הערעור קבעה ועדת הערר כי ההחלטה בעניין בהרי הינה חלק בלתי נפרד מההחלטה נשוא הערעור, ארחיב בקצרה על אודות נימוקיה של ועדת הערר בעניין בהרי להחלטתה לפיה לועדת הערר הסמכות לדון בעררים המוגשים נגד דרישות תשלום המוגשות על ידי תאגידי המים והביוב:

א.      סעיף 139 לחוק תאגידי מים משחרר את הרשות המקומית מחובותיה בעניין אספקת מים ושירותי ביוב, וקובע כי החל ממועד זה לא תפעל עוד הרשות המקומית על פי מספר חיקוקים ובהם חוק הרשויות המקומיות ביוב. ההסדר הקבוע בחוק נתן לתאגיד את הסמכות להטיל על התושבים היטל ביוב ואת הסמכות לגבות אותו. כוונת המחוקק על פי חוק תאגידי מים הייתה איפוא ליצור רצף בין פעילות הרשות המקומית לבין פעילות החברה מיום שהאחרונה נכנסת בנעליה של הרשות המקומית כגוף שמספק מים וביוב לתושבים. בהינתן עובדות אלו אין לקבל על הדעת את האפשרות כי לנישום לא תהא אפשרות לערור על היטל הביוב שהוטל עליו.

ב.      סעיף 138 לחוק תגידי מים קובע לדוגמה כי פקודת העיריות לא תחול על תאגידי המים. מכאן מסיקה ועדת הערר כי כאשר בחר המחוקק לשלול החלתם של סעיפי חוק מסוימים על התאגידים, עשה כן במפורש. העובדה כי המחוקק לא שלל בחוק תאגידי המים את חלותן של ההוראות הנוגעות לסמכויות ועדת הערר בחוק הרשויות המקומיות ביוב מועידה על כי לא התכוון לבטלן.

ג.         פרשנותו של חוק תאגידי המים לפי עמדתה של המערערת תביא לפגיעה חמורה בזכות הגישה לערכאות ללא הוראה מפורשת של המחוקק.

על החלטה זו הערעור שבפניי.

טענות הצדדים

5.               המערערת טוענת כי פרשנותה של ועדת הערר לחוק תאגידי מים מנוגדת ללשונו ולתכליתו ואלו נימוקיה:

א.      חוק הרשויות המקומיות ביוב חל אך ורק על רשויות מקומיות וזאת הן לפי שמו של החוק והן על פי תוכנו. בין היתר מתייחסת המערערת להוראה המצויה בחוק הרשויות המקומיות ביוב הקובעת כי הערר הינו על דרישת תשלום אשר נמסרה לעורר מטעם ראש המועצה המקומית, וזכות הערר מוקנית לעורר ולרשות המקומית בלבד.

ב.       תכלית חוק תאגידי מים הינה להקים מנגנון חדש אשר יחליף את המנגנון הישן ואת ועדת הערר, ושהפיקוח עליו יהיה על ידי גוף ממשלתי מקצועי- הרשות הממשלתית למים וביוב. סמכויות הפיקוח נמסרו על פי החוק ועל פי הצעת החוק לפיקוח המקצועי של הממשלה ולפיכך אין יותר רלוונטיות לוועדת הערר. יתר על כן, במסגרת ההסדר הישן הייתה הרשות המקומית מוסמכת הן לקבוע את התעריפים והן לגבותם, ולפיכך הייתה חשיבות להקמתם של גופי הערר. לעומת זאת על פי המנגנון החדש אין לרשות המקומית סמכות לקבוע את התעריפים ותאגידי המים משמשים כמבצעים בלבד.

ג.        חוק תאגידי המים החיל סעיפים ספציפיים בלבד מחוק הרשויות המקומיות ביוב על תאגידי מים וביוב. בד בבד סעיף 139 (ב) לחוק תאגידי המים שולל באופן מפורש את המשך פעילות הרשויות המקומיות לפי מספר חוקים שעניינם מים וביוב לרבות חוק הרשויות המקומיות הביוב. יתר על כן בחוק תאגידי מים קיימים סעיפים שלמים אשר הועתקו מחוק הביוב, ולפיכך ברי כי כאשר רצה המחוקק להפנות לחוק הרשויות המקומיות הביוב עשה זאת באופן מפורש.

ד.       קבלת פרשנותה של ועדת הערר בעניין בהרי תוביל לתוצאה שבה יהיו שני מנגנוני פיקוח החלים במקביל על תאגיד המים- הרשות הממשלתית וועדת הערר. יתר על כן החלת חוק הביוב על תאגידי המים והביוב יביאו להרחבת סמכויותיהם.

ה.      הערכאה המוסמכת לדון בעררים היא בית משפט שלום, ויש בכך דווקא כדי להיטיב עם הנישום.

ו.        הרציונלים עומדים בבסיס הקמתם של ועדת הערר אינם תקפים עם החלתו של חוק תאגידי המים.

6.                  המשיבות טוענות כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר בעניין בהרי ומעלות מספר נימוקים לכך:

א.      המערערת הינה גוף דו מהותי אשר הוקם מכוח חוק, וממלא תפקיד ציבורי. יתר על כן, כיום נקבע תעריף היטל הביוב על ידי הרשות המקומית ולא על ידי רשות ממשלתית, מה עוד שתאגיד המים נמצא בשליטה מלאה של עיריית פתח תקווה ושלושה  מתוך חמשת חברי הדירקטוריון שלה הינם חברי מועצת עיריית פתח תקווה.

ב.       הוראות חוק תאגידי המים מלמדות כי כוונת המחוקק הייתה ליצור רצף בין פעילותה של הרשות המקומית לבין פעילות המערערת, ועל כן משהוסמכה המערערת להפעיל את סמכויותיה של הרשות המקומית בכל הנוגע להטלת היטל ביוב ולגבייתו, אין להעלות על הדעת מצב משפטי שבו תישלל מהתושב זכות ערר על היטל הביוב.