החלטה
בפני בקשה לביטול החלטת קצין משטרה אשר הורה על איסור השימוש ברכב השייך למבקשת 2 בו נהגה בתה, המבקשת 1, לאחר שהאחרונה נתפסה נוהגת בו כשהיא לכאורה בגילופין.
בבקשה כמו גם בדיון שבפני לא חלק ב"כ המבקשות על התשתית הראייתית עליה מבוסס כתב האישום של נהיגה בשכרות, המיוחס למבקשת 1, אשר מונח בפני. הוא אף טרח והדגיש כי אין הוא מכוון בבקשתו לביטול הפסילה המנהלית של רישיון הנהיגה של המבקשת 1, פסילה אשר ניתנה ע"י קצין משטרה מכח אותה עבירה. הדגש, כך הבהיר ב"כ המבקשות, הוא ברמה ההומניטארית הואיל והרכב משמש את המבקשת 2 לצורכי עבודתה וכן להסעת אימה הקשישה הזקוקה מדי פעם להסעות לטיפולים רפואיים שונים. בתמיכה לטיעון האמור הפנה ב"כ המבקשות לאסופת מסמכים רפואיים ומסמכים מאת המוסד לביטוח לאומי בכדי ללמד על הניזקקות של המבקשת 2 לרכבה.
עוד טען ב"כ המבקשות כי יש לגזור גזירה שווה ממקרים בהם לטענתו מחזירה משטרת ישראל רכבים שנתפסו כאשר מתברר לה כי הרכב הוא רכב שכור אשר אינו בבעלות הנהג העבריין שעשה בו שימוש.
המבקשת 2, בעלת הרכב, העידה בפני וסיפרה כי היא עובדת מהשעה 10:00 ועד השעה 19:00 במשך כל השבוע למעט יום ד'. לדבריה, היא לוקחת את אימה לרופאים במהלך שעות העבודה או מוקדם בבוקר ולכן זקוקה לרכב. עוד טענה כי בתה לא עושה שימוש ברכב.
באשר לאירוע עצמו, טענה המבקשת 2 כי היא לא ידעה כי בתה נטלה את הרכב. היא עשתה זאת כאשר היא (המבקשת 2) ישנה.
לאחר שעיינתי עיין היטב בחומר הראיות, בבקשה ובצרופותיה וכן בטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.
כתב האישום אשר הוגש כנגד המבקשת 1, בתה של המבקשת 2, מבוסס על ראיות איתנות המלמדות, כי היא נהגה ברכב כאשר כמות של לא פחות מ- 510 מיקרוגרם של אלכוהול זורמים בעורקיה. מדובר בכמות שהיא כמעט כפולה מזו המותרת ע"פ הדין.
אך בכך לא סגי, עדות מצמררת לערפול חושיה ולסכנה העצומה אשר גלומה הייתה בנהיגתה מצינו בבדיקת המאפיינים, ממנה עולה כי המבקשת 2 התנדנדה הן בעמידה והן בהליכה על קו, החטיאה פעמיים הבאת אצבע לאפה, וההתרשמות הכללית של השוטר הייתה, שהיא נמצאת תחת השפעה כבדה של אלכוהול. עוד מסתבר, כי המבקשת 2 בילתה קודם לכן באולם אירועים, ידעה על השפעת האלכוהול הכבדה שעליה, שכן בתחקיר שנערך לה אמרה: "שתיתי לפני הרבה זמן. בכוונה נשארתי באולם כדי שהאלכוהול ירד" (סעיף 9 לדו"ח תחקור חשוד, וראה גם דו"ח הנסיבות שערך השוטר שעיכב את המבקשת 2). למרות זאת, כאמור, נהגה ברכב במצבה המתואר לעיל.
בתצהיר הלאקוני שצורף לבקשה מאת המבקשת 1, לא נאמר דבר וחצי דבר מפיה של המבקשת 1 המקים לה הגנה כלשהי ע"פ הוראות סעיף57ב לפקודת התעבורה. בדיון בפני הרחיבה את חזית טיעוניה וטענה, מחד, כי בתה לא עושה שימוש ברכב והיא לא נותנת לה את הרכב לצאת לבלות, ומאידך, באותה נשימה, סתרה את דבריה, וטענה כי היא לא רוצה שבתה תנהג כשהיא עייפה, וכי היא מזהירה אותה כל פעם כשהיא נוסעת, ונותנת לה את הרכב "כדי לצאת לבלות רק אם היא יודעת שהכל נקי" (ראה עמ' 2 שורות 8-12). נמצא, כי בתה אכן עושה שימוש ברכב ע"פ רשות הנתונה לה ממנה. נמצא, אם כן, כי כפירתה של המבקשת 1 בענין מתן רשות השימוש ברכב, מופרכת על פניה.
אין צורך להכביר מילים על המסוכנות הרבה שנשקפת ממי שנוטל את ההגה לידיים כשהוא בגילופין ומסכן אגב כך את הציבור. לא בכדי הטיל המחוקק את האחריות לסיכון כזה על כתפיו של בעל הרכב נוכח המציאות העגומה, העקובה מדם, הטופחת על פנינו יום-יום. בעל הרכב לא יוכל לפרוק מעצמו עול אחריות זה בהבל פיו בלבד ולהטיל את הסיכון על כתפיו של הציבור, שלום הציבור אינו הפקר ובית המשפט מחויב להגן עליו.
ער אני לאי הנוחות הנגרמת למבקשת 2 ולפגיעה בחירות תנועתה, אלא שמדובר בפגיעה מידתית ומאוזנת בשים לב לחומרת העבירה אותה עברה בתה. יודגש, כי פגיעה זו נלקחה בחשבון על ידי המחוקק כאשר חוקק את ההוראה המסמיכה את המשטרה לאסור מנהלית את השימוש ברכב, אשר הנוהג בו סיכן את הציבור, והכל בתקווה שהדבר יביא להרתעה ולמניעת ביצוען של עבירות תעבורה חמורות, כדוגמת העבירה שבפני.
המחוקק חיפש "הרתעה משמעותית יותר" בענין ההסדר בדבר איסור השימוש ברכב, הסדר שנועד כדי למנוע "באופן פיזי מנהג כזה להשתמש ברכבו" (הדברים לקוחים מהצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מספר 56) (איסור שימוש ברכב של עבריין תנועה), התשס"ב – 2002). המחוקק היה ער אפוא לפגיעה בבעלים אך בחר להרחיב את ההסדר, על כך המשתמע מכך. ראוי בהקשר זה להפנות לדבריו של כב' השופט מ' פינקלשטיין בע"פ (מחוזי - חיפה) 1191/06 מדינת ישראל נ' עמריה בלאל (טרם פורסם), לפיהם:
"ההצדקה להשבתת רכב גם במקרה שבעל הרכב אינו הנהג, נעוצה במסוכנותו מעצם השליטה ברכב, ומתן היתר לנהג אחר להשתמש ברכב. על כן אף אם הרכב אינו בבעלותו או בחזקתו של המשיב, כנטען על ידו, אין זו סיבה מספקת לבטל או לקצר את תקופת איסור השימוש. המשיב לא סיפק כל טעם אחר המצדיק סטייה מן הכלל".
דברים אלה יפים גם בענייננו.
מדברי המבקשת 2 בפני עולה בירור כי היא נתנה רשות שימוש ברכב לבתה, אם לא במפורש אזי מכללא. המבקשת 2 ניסתה תחילה להרחיק עצמה מרשות זו, אך מיד בהמשך דבריה התברר, כי רשות השימוש ברכב, לרבות היציאה לבילוי עם הרכב, נתונה לבתה, והדבר טבעי ומוכר.
עם זאת, המבקשת היא בעלת השליטה על הרכב, ויכולה להחליט למי לתת את רכבה ואם הוא בחרה לתת לבתה להשתמש ברכב, גם אם בדיעבד וגם אם רשות זו היתה רשות מכללא, אין עליה להלין אלא על עצמה ולשאת בתוצאות מעשיה של בתה, ולא הציבור הוא זה שישא בכך.
בנסיבותיו של תיק זה, לא מצאתי כי מתקיימים טעמים, או נסיבות אחרות, שיש בהם כדי להצדיק את ביטול הודעת איסור השימוש, וזאת נוכח הזיקה האדוקה שבין המבקשת 2 (האמא) לבין הנהגת-המבקשת1 (הבת), ובשים לרציונל שביסוד הוראת החוק הנדונה.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ד שבט תשע"א, 19 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.