פסק דין
1.בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעת סילוק יד. התביעה הוגשה על ידי המשיב, מינהל מקרקעי ישראל, נגד המבקש, מר ציון פהימה, ועניינה בנכס תעשייתי בו עושה המבקש שימוש, והמצוי באזור התעשיה בנתניה.
2.על פי כתב התביעה, הנתבע תפס שטח שלא כדין, הקים סביבו גדרות, ובנה בו מבנים המשמשים למפעל של יציקת אלמנטים טרומיים אותו הוא מפעיל, בלא היתרי בניה ובלא רישיון עסק. השטח, כך על פי כתב התביעה, שייך למשיב.
3.על פי הבקשה, שהוגשה בחודש מאי 2011, מודה המבקש כי הוא מחזיק בשטח של 1,800 מ"ר, אולם טוען כי המשיב החכיר את השטח לאחד, אריאל לביא (להלן – "לביא"), וכי לביא השכיר את השטח למבקש, תוך שהוא מבטיח כי בתוך זמן לא רב יהיה ניתן להוציא היתרי בניה בשטח. על סמך התחייבויות אלה, השקיע המבקש הון בבניית המפעל ופיתוח השטח. לביא לא עמד בהתחייבויותיו. עם זאת, המבקש מסר עוד, כי הוא מחפש אתר חלופי למפעל, והוא מקווה כי בתוך 12 חודשים יוכל לעזוב את הנכס. לבקשה צורפה טיוטת הסכם שכירות בין אותו לביא לבין המבקש, כולל תיקונים והערות, אך המסמך אינו חתום.
4.עד שהתקיים דיון בפני, כבר חלפו למעשה אותם 12 חודשים.
5.בדיון עצמו, נחקר המבקש ארוכות. הוא העיד, כי לביא רכש את השטח מאחד אהוד מוברמן (להלן – "מוברמן"); על כן, הניח כי לביא הוא הבעלים, והוא, המבקש, רשאי לבוא עמו בדברים. לדבריו, הוא מחזיק בשטח כבר 4 שנים על סמך אותה טיוטת חוזה, שמעולם לא נחתמה. הוא הודה כי אכן לא ניתן היתר בניה לכל המבנים שהקים.
6.המבקש הגיש לתיק מסמך נוסף (מוצג מב/1), שהוא ההסכם שנחתם ביום 4.1.1994 בין מוברמן לבין לביא, שם נכתב, בין היתר, כי מוברמן "הינו בעל זכויות החכירה הרשום במינהל מקרקעי ישראל" לגבי הנכס המדובר, אולם החכירה הסתיימה בשנת 1982. עוד נכתב, כי המשיב הודיע על הסכמתו להארכת תקופת החכירה עוד ב-49 שנים, וכי לביא רוכש ממוברמן את זכויותיו כלפי המשיב, כפוף להסכמת המשיב.
7.הצדדים סיכמו טענותיהם. לטענת המבקש, ההסכם בין מוברמן ללביא היה מצג מספק כלפי המבקש, כי הוא רשאי להתקשר עם לביא בהסכם לשכירת הנכס, וטיוטת ההסכם בין לביא למבקש בצירוף גרסת המבקש עצמו, יוצרות תשתית עובדתית מספקת לטענה, כי המבקש מחזיק כדין בנכס. לפיכך, ולאור ההלכות הנוגעות למתן רשות להתגונן, יש לאפשר לו להתגונן מפני תביעת סילוק היד. כסעד חלופי, ביקש ארכה לפני פינוי.
8.המשיב טען, מנגד, כי נטל הראיה רובץ לפתחו של המבקש, וכי המבקש לא השכיל להביא ראיות לטענת זכות כלשהי שלו בנכס, חרף המסמכים שצורפו. הוא הדגיש, כי כבר בבקשה עתר המבקש ל-12 חודשי חסד לפני עזיבת הנכס, ואת העובדה שהמבקש בנה על הנכס בלא היתר, ועושה שימוש שלא כדין במקרקעי ציבור.
9.מחמת עומס עבודה חריג, התעכב מתן ההחלטה בתיק זה מספר חודשים, ודומה שבכך זכה המבקש מן ההפקר בארכה נוספת על הארכה לה עתר בגוף בקשתו, שכן לבקשתו אין כל יסוד שבדין, ודינה להידחות.
10.אמנם, לא על סמך אי-עמידה בנטלי ראיה הייתי דוחה את הבקשה, לאור ההלכה הידועה, כי "...הדין הוא כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה..." (ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ. Warner Home Video, פד"י מו(2) 273, עמ' 277), ועוד כלל ידוע הוא, כי בשלב בקשת הרשות להתגונן אין בוחנים כיצד יוכל מבקש להוכיח את טענותיו, אלא יוצאים מנקודת הנחה שאמת בפיו (ר' לדוגמא: ע"א 1266/91 קרן נ. בנק איגוד, פ"ד מ"ו(4)196).
11.ברם, אין בפי המבקש הגנה כלשהי: גם אם היתה למוברמן זכות כלשהי בנכס (והדבר לא הוכח, כמובן), וגם אם לביא אכן רכש אותה ממנו (ולכך נדרשה, על פי ההסכם ביניהם, הסכמת המשיב, ואין כל אינדיקציה כי המשיב נתן אי פעם את הסכמתו), הרי שאין ולו ראשיתה של ראיה כי המבקש קיבל כדין את החזקה בנכס מלביא.
12.ולא זו בלבד, אלא שהמבקש עצמו, שלטענתו נשען על המצג שיצר לו לביא, באמצעות ההסכם עם מוברמן, אמור היה לעיין באותו מצג, ולהבחין כי נדרשת הסכמת המשיב לעסקה המדוברת שם, ולדרוש אסמכתא לאותה הסכמה.
13.לא זו אף זו, שהמבקש, קודם שיכול היה להתחיל בעבודות בניה בנכס, היה חייב לעתור להיתר בניה; תנאי ידוע להיתר שכזה הוא הסכמת הבעלים. אף מטעם זה, היה על המבקש, עוד בתחילת הדרך, לברר ולוודא מיהו הבעלים ואם הוא מסכים לעבודות בניה בשטח.
14.אלא, שהמבקש, בהודאתו-שלו, לא עשה דבר מאלה: הוא סמך, לכאורה, על מצג של אותו לביא, התעלם מהחובות הרובצות לפתחו לפני הקמת מפעל, הן מצד דיני התכנון והבניה והן מצד דיני רישוי עסקים, ועשה בשטח כבשלו.
15.אין בפני ולו ראשיתה של תשתית עובדתית, עליה ניתן לבסס קביעה, כי עומדת למבקש טענת הגנה כלשהי, שבכוחה – אם תוכח – להדוף את תביעת סילוק היד.
16.נזכיר מושכלות ראשונים, מהמשך הדברים שנאמרו בפסק-הדין בע"א 248/89 הנ"ל, כדלקמן: "בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן..."
17.הדברים יפים למקרה שבפנינו, ומשכך, דין הבקשה להידחות.
18.אני דוחה, איפוא, את בקשת הרשות להתגונן, ומחייב את המבקש בהוצאות המשיב בסך של 3,600 ₪ עבור הבקשה והדיון.
19.משנדחתה הבקשה, ניתן בזה פסק-דין, על פי כתב התביעה, המחייב את המבקש לסלק את ידו מהנכס, כמתואר בכתב התביעה. מחמת העיכוב שחל עד לכתיבת החלטה זו (ובשים לב לכך שמהגשת הבקשה, בה עתר המבקש ל-12 חודשי חסד, כבר חלפו 14 חודשים; ושמהגשת התביעה כבר חלפו 18 חודשים), איני מאריך את המועד לביצוע סילוק היד, ועל המבקש לסלק ידו מהנכס לאלתר. ב"כ המשיב יגיש פסיקתה לחתימתי.