מינהל מקרקעי ישראל נ' לנגלב

פסק דין

בפני תביעה כספית לחיוב הנתבעת בתשלום חוב דמי חכירה שנתיים בסך של 484,741 ₪עבור השנים 1999-2005.

התובע מנהל את המקרקעין מכוח חוק יסוד: מקרקעי ישראל, התש"ך– 1960.

ביום 30.6.67 נחתם חוזה חכירה בין הקרן הקיימת לישראל לבין הרמן הולנדר חברה להשקעות בע"מ (להלן: החברה), לחכירת מקרקעין הידועים כגוש 6683 חלקה 204 בסביון (להלן: המקרקעין). תקופת החכירה בהסכם נקבעה ל49 שנים ומועד סיומה נקבע ל17/6/2000. בהתאם לחוזה החכירה התחייבה החברה לשלם לקק"ל דמי חכירה שנתיים (הסכם חכירה צורף כנספח א' לכתב התביעה).

ביום 20.8.71 העבירה החברה את זכות החכירה לנתבעת (שטר העברת זכות חכירה צורף כנספח ב' לכתב התביעה).

התובע הגיש את תביעתו ביום 31.10.06. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת לא שילמה את דמי החכירה החל משנת 1977. התובע עתר לחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 1,228,179 ₪. בהמשך ביקש התובע לתקן את כתב התביעה באופן שיופחת סכום התביעה( בש"א 3881/08). על פי האמור בבקשה לתיקון כתב התביעה (כתב תביעה מתוקן לא הוגש) על הנתבעת לשלם לו דמי חכירה בסך 484,741 ₪, לתקופה של שבע שנים עובר להגשת כתב התביעה המתוקן, עבור השנים 1999-2005.

התובע טוען כי הנתבעת לא הכחישה את החוב נשוא התביעה, ועיקר הגנתה מבוססת על הטענה כי קביעת דמי החכירה נעשתה שלא על-פי ועדת הערכה. במענה לטענה זו השיב התובע כי הערכת שווי הקרקע, וקביעת דמי החכירה כנגזרת מכך, נעשתה בהתאם לנוהלי המינהל בדרך של חוות דעת שמאית.

עוד טוען התובע כי לנתבעת ניתנו מספר הזדמנויות לשלם את חוב דמי החכירה בצירוף היוון הזכויות בנכס, אשר חישובו נערך לפנים משורת הדין באישור ועדת חריגים מיוחדות שהוקמה לצורך זה (כמפורט בהחלטת הנהלה מספר 2445). עם זאת הנתבעת בחרה שלא לעשות כן.

מוסיף התובע וטוען כי הנתבעת ידעה על מבצע ההיוון ומטעמיה בחרה שלא להצטרף אליו. עוד נטען כי לאחר הגשת התביעה נוהל משא ומתן בין הצדדים, ובמסגרתו הוצע לנתבעת להוון החכירה והיא לא מימשה זכות זו.

הנתבעת מכחישה את טענות התובע. לגירסתה, היא פנתה לתובע וביקשה להוון את דמי החכירה, אך התובע סירב לבקשתה בטענה כי מדובר בקרקע חקלאית.

עוד היא טוענת כי התובע נהג כלפיה בחוסר שוויון ובאופן מפלה, כאשר הפנתה תשובת ליבו לעובדה שמרבית תושבי סביון מחזיקים בחוזי חכירה מהוונים, אך התובע מטעמים פסולים לא אפשר לה להוון את דמי החכירה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בהתאם להוראות חוזה החכירה, החל משנת 1977 ומדי 15 שנה יש לבצע הערכה חדשה של שווי המקרקעין, ודמי החכירה הינם 2% מאותה הערכה. לעמדתה, ההערכה החדשה צריכה להיעשות על ידי ועדה של שלושה חברים המכונה "ועדת הערכה" וועדה שכזו לא התכנסה.

עוד לטענתה, התובע אינו מפרט באיזו דרך חושב חוב דמי החכירה, ולא ברור האם הסכום נקבע על-פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל או על בסיס חוזה החכירה.

בתום ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 30.4.12 נקבעו מועדים להגשת סיכומים. סיכומי התובע הוגשו ביום 31.7.12 ולנתבעת ניתנו מספר ארכות להגשת הסיכומים מטעמה, בין היתר לאור מו"מ שהתנהל בין הצדדים. ביום 13.1.13 הודיעה ב"כ הנתבעת על פטירת הנתבעת. ביום 18.2.13, בחלוף כחודש ימים מהודעה זו ומשלא הוגשו הסיכומים מטעם הנתבעת, ניתן פסק דין בהתאם לתקנה 36 לתקנות סדר הדין. בפסק הדין קיבלתי את התביעה במלואה, והורתי לעיזבון הנתבעת ז"ל באמצעות יורשיה לשלם לתובע סך של 484,741 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

ביום 20.3.13 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין מחמת פטירתו של בא-כוח הנתבעת עו"ד אברהם ע. מקליס. ולאור הודעת היורשים על הסכמתם להסדרת החוב לתובע על-פי המתווה שהוצע על ידי בית המשפט ואושר על ידי התובע ואימם המנוחה.

התובע התנגד לבקשה בטענה כי לא ניתן להחיל לגבי היורשים את ההסדר שהוצע לנתבעת ז"ל, אשר אושר בהחלטת וועדת חריגים לנוכח נסיבותיה האישיות שאינן רלוונטיות בעניינם.

ביום 11.7.13 קבעתי כי פסק הדין יבוטל בכפוף להגשת סיכומים מטעם הנתבעת תוך 30 יום. לאחר מספר ארכות שניתנו לעיזבון הנתבעת הוגשו הסיכומים מטעמו ביום 26.2.14. לפיכך פסק הדין מיום 18.2.13 מבוטל וטענות הצדדים ידונו כעת.

מבצע ההיוון בשכונת סביון

לטענת יורשי הנתבעת (להלן: הנתבעת), כמעט כל תושבי סביון מחזיקים בחוזי חכירה מהוונים ועל כן יש לאפשר לנתבעת לקבל את אותן זכויות מהוונות בתשלום, ואין למנוע מיורשיה אותה זכות.

כפי שעולה מגירסת התובע, שלא נסתרה, מבצע ההיוון הוצע לתושבי סביון בשנת 2007. לטענת התובע, הנתבעת ידעה על חובות דמי החכירה שנצברו לחובתה, וכן על מבצע ההיוון שהוצע לתושבי סביון, אך העדיפה שלא לממש את זכותה.