מימרם ואח' נ' מדינת ישראל

פסק דין

השאלה העומדת להכרעתי בתובענה זו הינה, בדבר גובה הפיצוי המגיע לתובעת שצו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן כנגדה, לא בוטל בשגגה. כתוצאה מאי ביטול הצו מנעה משטרת הגבולות מהתובעת לצאת מן הארץ, והיא ובתה החמיצו את הטיסה המיועדת ונאלצו לדאוג לביטול הצו ולרכישת כרטיסי טיסה חלופיים.

התובעת 1 היא בתה של התובעת 2, ושתיהן ביקשו לנסוע לחופשה קצרה בתורכיה מיום 23.6.08 ועד ליום 28.6.08. התובעת 1 שילמה את עלות חבילת הנופש לשתי התובעות וזאת בשל מצבה הכלכלי הקשה של התובעת 2.

התובעת 2 הוכרזה כחייבת מוגבלת באמצעים ובמסגרת הליכי הגבייה שהתנהלו כנגדה בהוצאה לפועל, הוצא כנגדה צו עיכוב יציאה מן הארץ. כפי שנתברר בדיעבד במועד שבו ביקשה התובעת 2 לצאת לחופשה היו תלויים ועומדים כנגדה שני צווי עיכוב יציאה: הצו המוקדם מבין השניים ניתן עוד ביום 22.2.98 והיה אמור לפקוע בחלוף שנה ממועד נתינתו (להלן: "הצו המוקדם"); צו זה עודכן ביום 31.10.06 (להלן: "הצו המאוחר").

כך או כך ערב היציאה לחופשה שני הצווים היו בתוקף, והתובעת 2 פנתה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ. ראש ההוצאה לפועל נעתר לבקשה וביטל את הצו, מתוך כוונה להתיר לתובעת 2לצאת מן הארץ, אך בפועל בוטל רק הצו המאוחר.

כאשר הגיעו התובעות לעמדת החתמת הדרכונים בשדה התעופה, נקראו לחדר צדדי שבו הוסבר להן כי צו עיכוב היציאה שניתן כנגד התובעת 2 עדיין שריר וקיים. התובעות עוכבו למספר שעות, מזוודותיהן הוחזרו להן והן החמיצו את הטיסה עליה היו אמורות לעלות.

התובעת 2 פנתה משדה התעופה למטה הארצי בירושלים, שם נערך בירור, ואז קיבלה אישור כי גם הצו המוקדם בוטל.

לאחר שהתובעות וידאו כי לא נותר עוד צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד התובעת 2, הן רכשו כרטיסי טיסה חדשים, שיאפשרו להן לנצל את יתרת חופשתן, וטסו בשעות אחר הצהריים של ה-23.6.08 לתורכיה.

התובעות דורשות פיצוי בגין עלות הכרטיסים החדשים, בגין עוגמת הנפש שנגרמה להן וכן פיצויי בהתאם לחוק איסור לשון הרע השתכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ובסך הכל הן תובעות יחדיו סך של 75,000 ₪.

הנתבעת הודתה במועד הדיון כי הייתה תקלה והסכימה לפצות את התובעות, אך חלקה על גובה הנזק הנטען, וכן הכחישה כי פעלה בניגוד לחוק איסור לשון הרע.

בהסכמת הצדדים הכרעתי ניתנת על יסוד המסמכים המצויים בתיק בית המשפט, ועל בסיס טענות הצדדים בדיון.

דיון והכרעה:

כאמור אין חולק כי הייתה תקלה שעה שהצו המוקדם לא פקע מאליו או בוטל. מקור התקלה אינו ברור, ולא ידוע אם הצו לא בוטל על ידי לשכת ההוצאה לפועל, או שהודעה על הביטול לא ניתנה בשעתו למשטרת הגבולות.

עוולת הרשלנות:

בתי המשפט כבר קבעו כי חלה חובת זהירות מושגית במקרים כגון אלו, בין אם מדובר בצו שניתן כדין אך לא בוצע (יעקובוביץ נ' מדינת ישראל פ"מ מג(1) 177), ובין אם מדובר בצו שבוצע בשגגה לאחר ביטולו או פקיעתו (ע"א 620/95 אדרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ת"א (תל-אביב) 59397/07 אבשלום אברהם נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 11.5.10; ת"א (נצ') 2765/02 אלישע דברים נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 25.2.04).

במקרה שבפני אין חולק כי התקיימו יסודות עוולת הרשלנות לחובת זהירות קונקרטית, שכן כנגד התובעת 2 היו תלויים ועומדים שני צווים שלמעשה היו צריכים לפקוע מעליהם. יתר על כן, כאשר התובעת 2 ביקשה את ביטול הצו המאוחר, נראה כי איש בהוצאה לפועל לא ידע כי הצו המוקדם עוד רשום כעומד בתוקפו, או כי הודעה על פקיעתו לא הגיעה לידי משטרת הגבולות.

על כן נתקיימו יסודותיה של עוולת הרשלנות במקרה זה. להשלמת התמונה אציין כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, במסגרת כתב ההגנה, הרי שלא מצאתי כי היה אשם תורם של התובעת 2 במקרה זה. התובעת 2 עשתה את כל שיכלה לעשות כדי לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ, והנתבעת היא שהיתה יכולה למנוע את הנזק שנגרם לתובעת 2 ולבתה.

מכאן שלטעמי יש לפצות את התובעות בגין רשלנות הנתבעת הן בנזקיהם הממוניים הישירים, והן בגין עוגמת נפש.

לשון הרע:

התובעות טוענות כי הן זכאיות לפיצוי גם מכוח חוק איסור לשון הרע, שכן כאשר נדרשו לצאת מן התור להחתמת הדרכונים ביציאה מן הארץ, ונלקחו לחדר צדדי לעיני כל, והיה בכך כדי לבזותן ולהשפילן בפני כלל ציבור הנוסעים שנכח במקום.