מילר נ' קונפינו ואח'

החלטה

התובעת, הגב' יהודית-אטה מילר, נפגעה בתאונת דרכים, כאשר רכבה על אופניה בתאריך 2.6.09 ונפגעה ע"י רכב שהיה נהוג ע"י הנתבעת 1.

התובעת היתה בת 64.5 שנים במועד התאונה.

לתובעת נקבעו נכויות צמיתות בעקבות התאונה, אשר אף הוכרה כתאונת עבודה: 5% בתחום האורטופדי בגין שבר בעמוד השדרה, 10% בתחום הפסיכיאטרי בגין פוסט-טראומה ו- 5% בתחום א.א.ג - ליקוי שמיעה. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי הנכות הצמיתה תהיה בשיעור 19% לאחר שמצאה לנכון להגדיל את הנכות עפ"י תקנה 15.

המוסד לביטוח לאומי קבע כי שכרה הרבע שנתי של התובעת היה 5,500 ₪.

ב"כ הצדדים הגישו תחשיבי נזק.

התובעת היתה מאושפזת בבי"ח רמב"ם במשך 10 ימים, ואח"כ בבי"ח פלימן משך 15 יום לצורך שיקום.

יש לציין כי אומנם הנכות נקבעה רק בגין שבר שנרפא אך התובעת הגיעה לבית החולים כאשר יש לה שברים בעצם החזה, בצלעות וכן בלביקולה הימנית, כן נחבלה בריאתה הימנית והיתה זקוקה לתפירה בראשה בעקבות חתך.

לטענת התובעת עבדה כמטפלת בקשישים בתקופה זו והחבלות מהתאונה הפסיקו את עבודתה. לטענת ב"כ התובעת יש לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית הוא 30%, וכי למרות גילה המבוגר הרי היא היתה יכולה להמשיך לעבוד אלמלא התאונה, כפי שעשתה כל הזמן, כיוון שהיתה בריאה ותפקדה כראוי.

ב"כ הנתבעות, טען כי היקף הנזקים של התובעת הנדרש בגין התאונה, הוא מוגזם ומופרך, שכן לתובעת היה עבר רפואי חמור באותם סעיפים בהם נקבעה לה נכות, כמו דיכאון כרוני, שינויים ניווניים בגב, כאבי ראש וסחרחורות. יתר על כן טוען ב"כ הנתבעות, כי אותם תסמינים מהם סבלה בגין התאונה חל שיפור משמעותי לאחר הטיפול. הנתבעות טענו, על סמך מידע שברשותן, כי התובעת מתפקדת בצורה מלאה ומנהלת אורח חיים מגוון ומלא והיא אף עוסקת בעבודת יד הכוללת רקמה וציור,ולמדה משחק קלפים חדש.

בנוסף טענו הנתבעות כי הטיפול בקשישים אינו נכון, וכי המדובר בקשישה אחת שהיא קרובת משפחה של התובעת. כל הטיפול מסתכם במתן תרופות ואירוח לחברה, מכיוון שלאותה קשישה היתה גם מטפלת פיליפינית צמודה.

אין שחר לטענה כי התובעת היתה ממשיכה לעבוד בעבודתה לאור מצבה הרפואי, הכולל כאבים כרוניים בגב ושינויים ניווניים ועקמת ותלונות חוזרות ונשנות על סחרחורות וחולשה היא לא היתה ממשיכה לעבוד, טענה המוכחשת ע"י התובעת, גם לולא התאונה.

ב"כ התובעת מצא לנכון להגיב על תחשיב הנזק מטעם הנתבעת, וכתב כי אותו דכאון הוא דכאון לאחר לידה לפני 40 שנה שחלף ללא טיפול, ולעניין הטיפול בקשישה מדובר בקשישה שהיתה מאושפזת כחודשיים בבתי החולים "בני ציון" ו"רמב"ם", והתובעת חלקה משמרות יחד עם המטפלת הפיליפינית, אשר כמובן לא יכלה להיות צמודה במשך 24 שעות ביממה. התובעת הוכשרה לבצע פעולות שונות לטיפול בקשישה.

עובדה היא כי המל"ל קבע שזו תאונת עבודה וכי בטרם התאונה עצם רכיבתה על אופניים שוללת כל מגבלה פיזית של ממש. אין שחר לטענה כי התובעת לא היתה ממשיכה לעבוד גם לאחר גיל הפרישה, כפי שמקובל היום.

לאחר שקראתי את תחשיבי הנזק מטעם הצדדים ועיינתי במסמכים ועדיין לא שמעתי ראיות, נכון בעיניי להציע כפיצוי, בשלב זה של הדיון, לתובעת סך של 135,000 ₪.

לעניין פיצוי בגין כאב וסבל הרי אין מחלוקת בין הצדדים כי הפיצוי הקבוע בתקנות.

לעניין הפסדי השכר, אני מקבלת את עמדת ב"כ התובעת כי התובעת היתה ממשיכה לעבוד גם במשך 4 שנים נוספות לאחר אירוע התאונה. יחד עם זאת אינני מקבלת את עמדתו כי יש לפסוק הפסד שכר לעתיד שכן אין להתעלם מגילה של התובעת וממצבה הרפואי עובר לתאונה.

אינני מקבלת את טענת הנתבעות כי תפקודה של התובעת הוא כביכול כפי שהיה קודם משום שהיא היום עוסקת במשחק קלפים, רקמה וציור, גם אם היא מסדרת את ביתה ומכינה ארוחות אין הדבר דומה לעבודה הכרוכה בעבודה בקשישים, גם אם היה חלקי.

לאור פגיעתה החמורה של התובעת כמתואר במסמכים הרפואיים, והצורך בשיקום, התובעת סבלה מפגיעה גופנית קשה וצורך בעזרת צד ג', בנוסף לעזרה שניתנה לה ע"י המוסד "רבגיל".

על כן ובהתחשב בכל האמור לעיל ולאחר ניכוי דמי הפגיעה, הסכום המוצע כפיצוי הוא כאמור לעיל 135,000 ₪.