מיכלוביץ נ' נתניה

פסק דין

1.עניינה של תביעה זו היא דרישת התובע מהנתבעת, עיריית נתניה, להשיב לו תשלומי ארנונה ששילם בגין התקופה שמיום 1.1.02 ועד יום 16.2.03.

2.התובע הינו בעל נכס באזור התעשייה בנתניה, אשר הושכר לדוד דין, בהתאם לחוזה שכירות שנחתם בין הצדדים ביום 10.2.97. החוזה הינו לתקופה של 4 שנים, ובהמשך שתי תקופות אופציה בנות שנה כל אחת (להלן "השוכר" ו"הנכס" בהתאמה).

3.מסתבר, כי השוכר לא שילם את תשלומי הארנונה לעירייה, וזו פעלה בהליכים משפטיים נגדו ונגד התובע, כבעלים של הנכס.

ההליכים התנהלו במסגרת ת"א 1807/03 (שלום נתניה) וע"א 834-10-08 (להלן: "הערעור"), שם נבחנה השאלה מיהו החייב בתשלומי הארנונה והמים לתקופה שבין 1999 – 2001. בפסק הדין שניתן בערעור נקבע, בניגוד להחלטת בית משפט השלום, כי התובע לא החזיק בנכס באותן שנים, ומשכך פסקה חבותו לשאת בתשלומי הארנונה, וקמה חובת התשלום של השוכר כמחזיק הנכס על פי הסכם השכירות, וזאת על פי סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש].

4.לטענת התובע, משקבע בית המשפט כי הוא פטור מתשלומי הארנונה עד לסוף שנת 2001, הרי שיש לפטור אותו גם בגין המשך התקופה שבין 1.1.02 – 16.2.03, שכן לא חל כל שינוי בהסכם השכירות בינו לבין השוכר ותקופת השכירות הגיעה לקיצה רק בחודש פברואר 2003, ועל כן החייב בתשלומים הינו השוכר.

התובע הוסיף, כי למרות שלעירייה לא נמסרה כל הודעה על בטלות הסכם השכירות, היא החליטה שלא כדין לשנות ברישומיה את פרטי המחזיק בנכס ושלחה את דרישות התשלום לתובע, והתנהגות זו הינה חסרת תום לב ועולה כדי הטעיה, ולפיכך משגבתה תשלומים שלא כדין, עליה להשיב לתובע את כל הכספים ששילם, בבחינת עשיית עושר ולא במשפט.

5.העיריה טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, הואיל וחלפו למעלה מ-7 שנים מאז שולמו התשלומים ועד מועד הגשת התביעה, ביום 9.12.09.

ולגופו של עניין טענה העיריה, כי אין להקיש מהמצב העובדתי שבין השנים 1999-2001, נשוא פסק הדין שבערעור, לבין המצב העובדתי שבין השנים 2002 - 2003, שכן בחיובי ארנונה כל שנת מס עומדת בפני עצמה וקיימות הוכחות כי החל משנת 2002 הנכס עמד ריק, השוכר עזב, ועל כן היה על התובע כבעלים לשאת בתשלומי הארנונה.

דיון

טענת ההתיישנות

6.לטענת העיריה, חלפו למעלה מ- 7 שנים מאז שילם התובע את מרבית תשלומי הארנונה ועד הגשת כתב התביעה, בחודש דצמבר 2009.

מנגד טען התובע, כי רק בחודש ספטמבר 2005, כאשר צורף כנתבע בת"א 1807/03 (שלום נתניה), נודעו לו לראשונה העובדות המהותיות שבבסיס תביעתו, ולכן יש להחיל את החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר קובע כי מירוץ ההתיישנות יתחיל ביום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת תביעתו.

לחילופין טען התובע, כי עילת תביעתו התגבשה רק בשנת 2008, לאחר שהגיש את ערעורו לבית המשפט המחוזי, הליך שהסתיים בקביעה כי הוא אינו המחזיק בנכס והוא פטור מתשלום ארנונה בין השנים 1999-2001. לטענתו, בנסיבות אלה פעלה העיריה בחוסר תום לב ובהטעיה בעת שגבתה ממנו שלא כדין תשלומי ארנונה, ולפיכך יש להחיל את החריג שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות, אשר דוחה את תחילת מירוץ ההתיישנות עד ליום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה שביסוד תביעתו.

7.לאחר שבחנתי את הדברים, אני סבורה כי דין טענת העירייה להתקבל בחלקה;

טענתו העיקרית של התובע היא, שהסכם השכירות בינו לבין השוכר היה בתוקף לאורך כל תקופת השכירות, וכי לא חל כל שינוי בזהות המחזיק בנכס, ומכאן שכבר ביום בו שילם את דמי הארנונה לראשונה, בתחילת שנת 2002, ידע שהוא משלם תשלום שאינו חייב בו, ובנסיבות אלה אין לומר כי לא ידע את העובדות המהוות את עילת תביעתו.

לא זו אף זו, התובע טען בכתב התביעה כי בסוף שנת 2001, לאחר שקיבל את דרישת העיריה לתשלום הארנונה, הוא פנה לייעוץ משפטי ורק בעקבות זאת החל לשלם את דמי הארנונה.

הווה אומר, כי כבר באותה עת סבר התובע כי שאלת תשלום הארנונה שהוטל עליו טעונה בירור, ולאחר שבירר העניין משפטית, החל משיקוליו לשלם את תשלומי הארנונה, וזאת עד לסיום תקופות האופציה על פי הסכם השכירות.

התובע לא טרח לפרט מה היו השיקולים ומה היה טיבו של הייעוץ המשפטי שקיבל, אולם מדבריו ברור כי הסוגיה עמדה לנגד עיניו והוא בחר לשלם, ובנסיבות אלו לא יוכל לאחוז במקל משני קצותיו ולטעון כי לא ידע את העובדות הנוגעות בתביעה זו, אלא בשלב מאוחר יותר.

בע"א 1960/11 נקבע: "חשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח ייחשב "קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל השעיית המירוץ לפי סעיף 8. "העובדות המהוות את עילת התובענה" לצורך סעיף 8 הן עובדות, לא פרשנות משפטית, לא הבנת הדין, לא השגת ראיות להוכחות עובדות" (ע"א 1960/11 דוד אלמוג נ' שירותי בריאות כלליים (פורסם במאגרים)).