מיכאלה נ' עבדיה

החלטה

לפניי התנגדות לביצוע שטר ובקשה להארכת מועד להגשתה.

עסקינן בשיק על סך 1,245 ₪ שזמן פירעונו 20.4.91. לטענת המבקש, עוד בשנת 1991 קיבל מכתב דרישה מעו"ד בקשר לשיק זה. הוא הגיע למשרד עורך הדין, ושילם לו 3,000 ₪ במזומן. סוכם ביניהם כי התיק ייסגר. לטענת המבקש, עד שנת 2007 לא ידע דבר אודות תיק ההוצאה לפועל (שנפתח בשנת 1993). משנודע לו, ניסה כמה וכמה פעמים לקבל את העתק השיק, באמצעות ב"כ המשיבה ובאמצעות לשכת ההוצאה לפועל, אך הדבר לא עלה בידו. העתק השיק הוצג לפניו רק לאחר שניתנה החלטה של רשם ההוצל"פ שהורתה על כך.

בחקירתו הנגדית לפניי השיב המבקש, כי אינו יודע לנקוב בתאריך בו הגיע למשרד עורך הדין, ואף לא בשמו של עורך הדין או בכתובתו המדויקת. לטענתו, הדבר היה לפני שנים רבות, ולכן אינו זוכר. המבקש העיד כי המשרד היה ברחוב "השופט", או ברחוב של בית משפט השלום בעכו (שברחוב "יהושפט"), ומתחת למשרד, על פי זכרונו – קיוסק. המבקש אישר בחקירתו, כי נודע לו לפני כ-12 שנה על פתיחת תיק ההוצאה לפועל.

לטענת המבקש, במשך שנים ביקש לראות את השיק, ונסע לצורך כך פעמים רבות מביתו בראשון לציון עד לעכו. רק כאשר הצליח לבסוף לעיין בשיק נוכח לדעת, כי מדובר באותו שיק שפרע, כאמור. לטענת המבקש, תיק ההוצאה לפועל לא היה פעיל במשך שנים רבות.

לטענת המשיבה, האזהרה נמסרה לידי המבקש לפני 12 שנה, כפי שהמבקש עצמו אישר בחקירתו. המבקש ישב בחיבוק ידיים במשך שנים רבות עד אשר הגיש בקשותיו. בשנת 1997 אף היה המבקש בחקירת יכולת בפני רשם ההוצאה לפועל, כפי שעולה מהפרוטוקול שהוגש (מש/1). עוד טוענת המשיבה, כי העדר הפעילות בתיק ההוצאה לפועל נבע מהעובדה, שהמבקש היה במסגרת של תיק איחוד משנת 1999, כך שההליכים עוכבו (כפי שעולה ממסמך מש/2).

עוד טוענת המשיבה, כי טענות המבקש לעניין הפירעון אינן מפורטות. המבקש אינו יודע לציין לידי מי בדיוק שילם, מתי ואיפה, ואין לו כל ראייה להוכחת הטענה.

סבורני, כי אין מנוס מדחיית הבקשות שלפניי.

כידוע, לשם הארכת מועד הקבוע בחיקוק, יש להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לא מצאתי כי התקיים טעם כזה, המצדיק הארכת מועד להגשת ההתנגדות במקרה דנן.

המבקש הודה, כי מזה שנים רבות הוא יודע על התיק, לפחות 12 שנה, ובכל זאת לא פעל להגשת ההתנגדות עד לאחרונה. טענתו, כי לא הצליח לעיין בהעתק השיק, על מנת לברר מקור החוב, עשויה להצדיק רק חלק קטן מתקופה זו.

למעשה, ברור כי הארכת המועד הנדרשת היא אף לתקופה העולה על 12 שנה. אין ספק, כי כבר ביום 17.7.97, קרי – יותר מ-15 שנה לפני הגשת ההתנגדות, היה המבקש עצמו נוכח בדיון בתיק זה, בפני רשם ההוצאה לפועל דאז מר חוראני, ובנוכחות ב"כ המשיבה דאז, עו"ד עבדלגני. ידיעתו של המבקש אודות הליכי ההוצאה לפועל משנת 1997 – מוכחת, איפוא.

לא זו בלבד שהמבקש היה מודע לקיומו של התיק בשנת 1997, הרי שבמעמד הדיון הוא לא העלה טענה כל שהיא בעניין החוב או פירעונו, או אף בעניין רצונו לעיין בשיק על מנת לברר טענותיו. הדיון כולו, כפי שעולה מהפרוטוקול מש/1 נסב על השאלה, אם הליכי פשיטת הרגל וצו כינוס הנכסים שניתן נגד המבקש ב-1988 מגנים עליו מפני תביעה זו, שעניינה שיק משנת 1991.

גם לאחר דיון זה לא פנה המבקש לרשם ההוצאה לפועל בבקשה לעיין בשיק במשך שנים רבות. אמנם, המבקש ניסה להגיש מספר בקשות בעניין זה, כפי שעולה מתיק ההוצאה לפועל עצמו, אך הדבר נעשה רק בשנת 2011, ובאיחור בלתי מוסבר.

טענתו של המבקש, כי התיק לא היה פעיל במשך שנים רבות, ולכן זנח את בקשתו, אינה יכולה לעמוד נוכח העובדה, כי התנהל נגדו תיק איחוד, כפי שעולה ממסמך מש/2. מדובר בתיק איחוד שנפתח בשנת 1999. כידוע, קיומו של תיק איחוד מפסיק את הפעילות בתיקים הפרטניים, ואין לזוכה אפשרות לעשות פעולות גבייה, למעט במסגרת תיק האיחוד.

נמצא, איפוא, כי לא הובא טעם המצדיק הארכת מועד של 15 שנה להגשת ההתנגדות. כנגד זכותו של נתבע לקבל את יומו בביהמ"ש ולהתגונן מפני תביעה שהוגשה נגדו, עומדת זכותו של התובע לסופיות הדיון, ובנסיבות דנן אינני סבורה כי זכות ההתגוננות של הנתבע גוברת על זכותה של התובעת.

במכלול השיקולים לקחתי בחשבון גם את טיבה של ההגנה שבפי המבקש. המבקש העיד כי הוא זוכר ומשוכנע שפרע את החוב, אך הוא אינו זוכר מועד הפירעון, מקום הפירעון המדויק, או אפילו שמו של עורך הדין שלידיו נפרע השיק. הטענה כי הפירעון בוצע במשרד עו"ד ברחוב "השופט" (שככל הנראה אינו קיים בעכו), ושבקומה התחתונה קיים קיוסק – אינה מספיקה. אין בידי המבקש אסמכתא בכתב להוכחת הפירעון. כל הגנתו נסמכת על זכרונו, כי אמנם הגיע למשרד של עורך דין כל שהוא בעכו, במועד כל שהוא בשנת 1991, ושילם לידיו 3,000 ₪ על מנת לפרוע חוב זה, ובכך אין די. יתרה מכך, מדובר בשיק בסך 1,245 ₪, והמבקש לא הסביר מדוע שילם 3,000 ₪ לשם פירעונו עוד בשנת 1991, בטרם צבר החוב הפרשי הצמדה וריבית משמעותיים, ובטרם נפתח תיק הוצאה לפועל. המבקש לא הסביר מדוע לא קיבל את השיק בחזרה לידיו. טענתו, כי " סוכם בינינו שהתיק סגור והשיק נמצא בהוצאה לפועל " (סעיף 4 לתצהיר) – אינה ברורה כלל. טענת המבקש כי המשיב השתהה בפתיחת התיק עד שנת 1999, בגלל שהחוב נפרע, אינה נכונה עובדתית, שכן התיק נפתח כבר ב-1993. טענת הפירעון נראית, למעשה, כהגנת בדים, אשר אינה מזכה ברשות להתגונן.

אמנם, בדרך כלל אין ביהמ"ש נדרש, בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן, לשאלה כיצד יוכיח הנתבע את הגנתו; אך במכלול השיקולים הנחוצים לשאלה אם להאריך את המועד להגשת ההתנגדות, פרק זמן של 15 שנה, ניתן לקחת בחשבון גם את משקלה של טענת הפירעון. כאשר לא ניתן לראות אפשרות סבירה או אף קלושה להוכחת טענת הפירעון, הרי שאין לעצם קיומה של טענת הפירעון משקל במאזן השיקולים הנדרש לצורך הארכת המועד.

סיכומו של דבר, לא הובא טעם המצדיק הארכת מועד להגשת ההתנגדות עד למועד בו הוגשה, לפחות 15 שנה לאחר שהתקיים בתיק דיון במעמד המבקש עצמו.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות.

לאור טענות המבקש בדבר הקושי בו נתקל בקבלת השיק לעיונו, והצורך לפנות לרשם ההוצאה לפועל לשם כך, כאשר מדובר בתיק ישן, שהמסמכים לא היו סרוקים בו, אני רואה לנכון שלא לחייב את המבקש בהוצאות המשיבה.