מיכאיל לזרב ואח' נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול

                                           השופט ע' פוגלמן:  

           עניינה של עתירה זו במתן מעמד לעותרים לפי חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות או החוק). ייאמר כבר עתה, כי במהלך פרק הזמן הממושך שבו היתה העתירה תלויה ועומדת, שינתה זו את פניה. בשלב הראשון עמדה בין הצדדים מחלוקת אם העותר 1 הוא בן ליהודי אזרח ישראל וככזה זכאי לאשרת עולה. בשלב מאוחר יותר, במהלך הדיונים השונים בעתירה, הסכימה המשיבה כי העותר הינו בן לאב יהודי; ומשלב זה, נסבה העתירה על התנאים הנוספים הקבועים בחוק לצורך קבלת מעמד עבור העותרים, ובעיקר, עבור העותרת 2 והעותר 3.

רקע ועיקר ההליכים

1. העותר 1 הוא אזרח מולדובה, יליד 1966 (להלן: העותר). כיום אין חולק בין הצדדים כי העותר הוא בנו הביולוגי של אזרח ישראלי יהודי, שנפטר זה מכבר. העותר אומץ בשנת 1975, לאחר גירושיהם של הוריו, על-ידי בן זוגה של אמו, שלא היה יהודי. העותרת 2 (להלן: העותרת), גם היא אזרחית מולדובה, נישאה לעותר בשנת 2002. על-פי הנטען, הם גידלו יחד את בנה הביולוגי של העותרת, יליד 1992, הוא העותר 3 (להלן: סטניסלב). סטניסלב אומץ על-ידי העותר ביום 10.8.2010, והחליף את שם משפחתו לשם משפחתו של העותר.

2. ביום 16.12.2010, לאחר שנכנסו העותרים לישראל ברישיון לישיבת ביקור, הגישו בקשה לשינוי מעמד מתייר לעולה. ביום 30.1.2012 נדחתה בקשתם של העותרים, וערר שהוגש על ההחלטה נדחה אף הוא ביום 13.8.2012, מן הטעם שלפיו העותר גדל אצל אביו המאומץ שאינו יהודי וכי לא ברור אם כלל עמד בקשר עם אביו הביולוגי.

3. בעקבות החלטות אלו הוגשה העתירה דנן. בתגובה המקדמית שהוגשה על-ידי המשיבה, עדכנה היא כי עניינו של העותר נבחן פעם נוספת בשים לב לעמדת היועץ המשפטי לממשלה כפי שהוגשה במסגרת בג"ץ 9249/04 ברניק נ' שר הפנים (8.3.2009), שלפיה ילד מאומץ שאביו הביולוגי היה יהודי, יהיה זכאי למעמד מכוח חוק השבות.  בהמשך לכך, התקבלה החלטה חדשה בעניינו של העותר ביום 8.5.2013. החלטה זו דחתה אף היא את בקשתם של העותרים, הפעם מן הטעם שהמסמכים שהוגשו על-ידם להוכחת יהדותו של אבי העותר אינם מסמכים מקוריים. לאחר הודעה זו התקיים דיון מקדמי בעתירה, ובעקבותיה זומן העותר לבירורים נוספים. גם לאחריהם, סברה המשיבה כי עדיין קיימים ספיקות באשר לאמיתות התיעוד שהגיש העותר ביחס לאביו הביולוגי, ואף לאחר צירוף מסמכים נוספים על-ידי העותר, סברה המשיבה כי גם בהם אין די, משאלו לא היו ברורים דיים, לשיטתה.

4. ביום 2.11.2015 התקיים דיון בעתירה בפני הרכב ובסופו ניתן צו-על-תנאי כמבוקש בעתירה. לאחר מספר בקשות ארכה להגשת תצהיר התשובה, חלקן בהסכמת העותרים, הגישה המשיבה "הודעה ובקשה למחיקת העתירה". המשיבה עדכנה – על סמך החומר שעמד בפניה עד לאותה עת – כי היא אינה עומדת עוד על דרישתה לבירורים נוספים בכל הנוגע לכך שהעותר הוא בנו של יהודי. עם זאת, גם בשלב זה המשיבה לא נאותה להיעתר לבקשתם של העותרים, וסברה כי יש לזמנם לראיונות נוספים לצורך קביעת זכאותם למעמד עולה. המשיבה הסבירה כי מנתוני רשות האוכלוסין וההגירה עולה כי העותר שהה בישראל, מאז 2010, ימים בודדים בלבד כל שנה. משכך, סברה המשיבה כי ככל שיעמוד על בקשתו ויביע את רצונו להשתקע בישראל בראיון שייערך לו, יינתן לו מעמד עולה. הובהר כי על העותרת להגיע לראיון בו ייבחן אם הקשר בינה לבין העותר כן וכי הם מקיימים חיים משותפים, בשים לב לכך שמאז 2010 העותרת מתגוררת בארץ, ואילו העותר מתגורר במולדובה; וכי על סטניסלב להגיע לראיון בו ייבחן אם הוא אכן בנו המאומץ של העותר וכי האימוץ היה כן.

5. בדיון שהתקיים בפניי לאחר הודעות אלו, העותרים התנגדו להצעת המשיבה כי יזומנו לראיונות, וסברו כי יש להעניק להם מעמד עולה ללא נקיטת הליכים נוספים מצדם. בהמשך לדיון, ניתן ביום 25.9.2016 צו ביניים שלפיו העותרים לא יורחקו מישראל עד להכרעה בעתירה. ביום 30.10.2016 הגישה המשיבה תצהיר תשובה בו חזרה על עמדתה כי "ככל שהעותר יודיע כי הוא עומד על בקשתו למעמד עולה, וככל שיביע את כוונתו להשתקע בישראל במסגרת ראיון שייערך לו בקונסוליה במקום מגוריו (בהתאם לסעיף 2 לחוק), יינתן לו מעמד עולה". (ההדגשה כך במקור). עוד צוין כי על העותרים להגיע לראיונות מהטעמים שהובהרו לעיל, וכי נוכח התנגדותם לכך, יש לבטל את הצו-על-תנאי שניתן ולמחוק את העתירה.

6. בעיקרי הטיעון שהוגשו בטרם הדיון בהתנגדות לצו-על-תנאי, העותרים טענו כי למעשה, המשיבה החליטה לדחות את בקשתם למעמד, חלף הצגתה את הדברים כי טרם התקבלה החלטה מינהלית בעניינם; כי הראיונות אותם מבקשת המשיבה לערוך עכשיו עם העותרים כבר נערכו בעבר; וכי המשיבה מעלה טיעונים חדשים בכל פעם כנגד העותרים. לגופו של עניין, נטען כי הצעתה של המשיבה מביאה לכך שעניינם של העותרת וסטניסלב נותר תלוי ועומד, וכי ישנה חשיבות בקבלת מעמד לעותרים יחדיו, כמשפחה. כן נטען, כי הטענות של המשיבה כנגד כנות הקשר בין העותר והעותרת כעת אינן רלוונטיות, משום שיש מקום לבחון את טיב הקשר שלהם במועד הגשת הבקשה וקבלת ההחלטה המינהלית בה, וכי מכל מקום הם בני זוג גם כיום. המשיבה חזרה על עמדתה כי על העותרים להגיע לראיונות, משאין החלטה מינהלית תקפה בעניינם באשר לתנאים הנוספים לזכאות.