מחמוד דאווד ג'נים נ' אודרנקו ואלרו ואח'

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף ופגיעה בכבוד האדם ובחירותו, אשר נגרמו לתובע לאחר שהוכה על ידי הנתבעים 1-3, אשר שירתו בזמנים הרלוונטיים לאירוע נשוא כתב התביעה כשוטרי משמר הגבול.

התביעה נגד המדינה, היא הנתבעת 4 (להלן: "המדינה"), הוגשה בטענה כי היא נושאת באחריות למעשי הנתבעים 1-3 מכוח אחריות שילוחית וכן מכוח אחריותה הישירה.

התביעה כנגד נתבע 2 נמחקה לפי החלטה מיום 11.2.2004, וזאת משום שלא עלה בידי התובע להמציא לו את כתב התביעה.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע הינו יליד 1970 תושב שכונת אלחד'ר בבית לחם. ביום 12.8.1997, הכו הנתבעים 1-3, בעת מילוי תפקידם, את התובע וגרמו לו לנזקים (להלן: "האירוע").

בעטיו של האירוע, הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום כנגד הנתבעים 1-3. במסגרת הסדר טיעון תוקן כתב האישום. כתב האישום המתוקן ייחס לנתבעים 1-3 עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333 ו- 335(א) לחוק העונשין תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"), חטיפה, עבירה לפי סעיף 372 לחוק, איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק, שימוש לרעה בכוח המשרה, עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק והשמדת ראיה, עבירה לפי סעיף 242 לחוק.

על פי עובדות כתב האישום ביום 12.8.1997, עת ביצעו הנתבעים סיור בבית צפאפא בירושלים, הבחינו בתובע ובבן דודו וביקשו מהם כי יציגו בפניהם תעודות זהות ואישורי שהייה בישראל. לאחר בדיקת תעודות הזהות הורו הנתבעים 1-3 לתובע ולבן דודו לעלות לג'יפ משמר הגבול, אשר שימש את הנתבעים בתפקידם. הנתבע 3 נהג בג'יפ, הנתבע 1, הוא מפקד הצוות, ישב לצידו, והנתבע 2 ישב מאחורי הנתבע 3. במהלך הנסיעה הורו הנתבעים לתובע ולבן דודו להניח ראשם בין רגליהם, וכיסו את פניהם בחולצותיהם וזאת על מנת להסוות את יעד נסיעתם.

בהגיעם ל"יער בגין", מקום אותו חשבו הנתבעים למבודד דיו, תקפו הנתבעים את התובע ובן דודו. תחילה הכו הנתבעים את בן דודו של התובע, ומששוחרר החלו מכים את התובע מכות, בין היתר באמצעות קרשים ואבנים, אשר בעטיין כשל התובע. על מנת לחייבו לעמוד על רגליו, דרך הנתבע 2 את נשקו וכיוונו לעבר התובע תוך שהוא מאיים עליו כי אם לא יעמוד יירה בו. בהמשך, קשרו הנתבעים את רגלו של התובע לג'יפ, והנתבע 3 החל להסיע את הג'יפ קדימה, תוך שהוא גורר את התובע על הארץ.

בתום המתואר לעיל, שרפו הנתבעים את תעודות הזהות שנלקחו מהתובע ומבן דודו וזאת כדי למנוע את השימוש בהן כראיה.

כתוצאה ממעשי התקיפה נגרמו לתובע דימום בעפעפיים, נפיחות ושבר מרוסק באף, פצע ונפיחות בקודקוד, פצעי שפשוף ושריטה בגב, נפיחות, דימומים ופצעים בידיו וברגליו.

ביום 15.1.1998 הודו הנתבעים בעובדות כתב האישום המתוקן והורשעו מיוחס להם.

ביום 2.6.1998 גזר בית המשפט המחוזי את דין הנתבעים והשית עליהם עונשי מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח ממש, לפרקי זמן הנעים בין 12-18 חודשים. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון כנגד חומרת העונשים אשר הושתו על הנתבעים 1-3 נדחה ביום 2.6.1998.

אחריות הנתבעים לנזקי התובע

הנתבעים מכחישים את אחריותם כלפי התובע, ולטענתם כלל לא נטלו חלק בהכאתו. הודאתם בעובדות כתב האישום כמפורט לעיל, כך נטען, נבעה אך מן הצורך לחסוך זמן שיפוטי ובמסגרת הסדר הטיעון. לדידם, הנתבע 2 הוא הוא האחראי על החלק הארי של נזקי התובע, שכן היווה את הרוח החיה באירוע והיה היחידי שהכה את התובע. יצוין כי טענה זו לא נטענה בכתבי הגנתם של הנתבעים, והועלתה לראשונה בסיכומיהם, לאחר שנמחקה התביעה כנגד הנתבע 2. למצער, טוענים התובעים, אחראי הנתבע 2 ל- 1/3 מנזקו של התובע, ואין לחייבם בנזקים שנגרמו לתובע על ידו.

הכרעת הדין המרשיעה את הנתבעים הוגשה על ידי התובע כראיה על פי הוראת סעיף 42א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), הקובע כהאי לישנא:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

ההלכה היא, כי כאשר הכרעת הדין ניתנת על פי הודאת הנאשם, כבענייננו, העובדות המצויות בכתב האישום בהן הודה, הן שמהוות את הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי כאמור בסעיף 42א לפקודת הראיות [ר' ע"א "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט ואח' פ"ד מא(4), 327 (1987).

הנתבעים לא ביקשו להביא ראיות לסתירת פסק הדין בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות. נוכח הרשעתם של הנתבעים 1-3 בעבירות אשר פורטו לעיל מתייתר הצורך להידרש לטענותיהם באשר למידת השתתפותם באירוע, שהן ממילא בבחינת טענות בעלמא, אשר אינן מעוגנות כדבעי בראיות ממשיות. לפיכך יש לקבוע כי כל העובדות בהן הודו הנתבעים ועל פיהן הורשעו הן בעלות משקל מכריע בתביעה שבפניי, ויש להתייחס אליהן כאל ראיות שהוכחו בתיק זה.

אחריות המדינה

טענת התובע היא, כי המדינה אחראית לנזקים שנגרמו לו בגין מעשי הנתבעים הן מכוח אחריותה השילוחית והן מכוח אחריותה הישירה. לשיטתו, המדינה כשלה בהטמעת המסר כלפי הגורמים עליהם היא אמונה, לפיו מעשי התעללות כדוגמת אלו נשוא כתב תביעה זה הינם אסורים בתכלית האיסור, ואמורים הדברים ביתר שאת מקום בו אין מדובר, לשיטתו, במקרה בודד כי אם באחד מיני רבים. אף אם נקטה המדינה בפעולות למניעת מעשי התעללות כגון דא, ברי כי נוכח ריבוי מעשי ההתעללות לא היה בהן די כדי להרתיע שוטרים מביצועם. לאור האמור, טוען התובע, התרשלה המדינה בתפקידה ויש לראות בה אחרית לנזקי התובע ולחייבה בפיצויו.