בפניי בקשה מטעם המערער לביטול החלטת בית המשפט מיום 22.1.2017 בה נקבע כי הערעור שבכותרת יימחק בשל אי התייצבות המערער לדיון הוכחות (שהיה קבוע לאותו יום) לצורך מתן עדות מטעמו. כמו כן מבוקש לבטל את פסיקת ההוצאות בסכום של 15,000 ש"ח לחובת המערער.
המשיב הגיש תגובה במסגרתה ביקש לדחות את הבקשה ולהותיר את החלטת בית המשפט במעמד צד אחד על כנה.
דין בקשת המערער - להידחות.
ביום 26.9.2016 נערכה ישיבת קדם משפט בה נכחו הן המערער והן בא כוחו, עו"ד אחיקם גריידי. בתום הדיון קבע בית המשפט כי מועד ההוכחות יתקיים 22.1.2017, היינו, הן המערער והן בא כוחו היו מודעים למועד דיון ההוכחות שנקבע, כאמור, בנוכחותם.
יתירה מכך, לב"כ המערער נשלח זימון מבית המשפט, באמצעות פקס, ביום 11.12.2016 במסגרתו שוב הודע לו על מועד ההוכחות הקבוע ליום 22.1.2017.
לדברי ב"כ המשיב, עו"ד גריידי, נכח בבית המשפט כשעתיים לפני מועד הדיון דנן (במסגרת תיק אחר) והפרקליטה מצאה לנכון לתזכר אותו אישית בדבר קיום ההוכחות (ראו פרוטוקול דיון מיום 22.1.2017).
דא עקא שלא המערער ולא בא כוחו התייצבו לדיון ההוכחות.
לאור זאת, ובהסתמך על תקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן התקנות), בית המשפט קיבל את בקשת ב"כ המשיב והורה על מחיקת הערעור בשל אי התייצבות המערער לדיון. כמו כן נפסקו הוצאות לחובת המערער בסכום של 15,000 ש"ח.
ענייננו נסוב על הוראת תקנה 157(3) לתקנות ודרך החלתה על עובדות העניין שלפנינו. וזו לשונה של התקנה "התייצב הנתבע, ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה...".
מתקנה זו עולה כי שלוש דרכים פתוחות בפני בית המשפט: למחוק את התביעה, לדחות את התביעה או לדחות את מועד שמיעת המשפט. איזה משלוש הדרכים שלפניו יבור לו בית המשפט ומה יהיו גדרי שיקול דעתו?
בבואנו לשקול בקשה לביטול החלטה, שניתנה במעמד צד אחד בשל אי התייצבות צד לדיון, שומה עלינו לאזן בין כלל האינטרסים הרלוונטיים ולעשות זאת על רקע מכלול נסיבות המקרה. מחד, יש להבטיח כי למערער יהיה יומו בבית המשפט ושערי הצדק לא יינעלו בפניו. בתוך כך יהיה עלינו לשקול אם אין מנוס מהתוצאה הקשה של מחיקת הערעור מחמת אי התייצבות המערער, השקולה לדחיית הערעור בדיני מיסים, או שניתן לרפא את המחדל על ידי השתת הוצאות. מאידך, יש לתת משקל להתנהגותו של המערער בניהול ההליך השיפוטי והתייחסותו לסדרי הדין. ככל שהמסקנה תהא כי המערער מזלזל בהליך השיפוטי, או אף אם התנהגותו לוקה ברשלנות רבתי, כי אז תיטה הכף לטובת מחיקת או דחיית הערעור גם מהטעם לבדו של אי התייצבות. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר המערער והעדים מטעמו לא התייצבו לדיון הוכחות, דיון המחייב מעצם טיבו היערכות מיוחדת של המשיב, הבאת עדים מטעמו, הכנתם לדיון וכיו"ב.
מותב זה בדעה כי צד שאינו מתייצב לדיון, כשאין באמתחתו טעם ראוי לדבר, משדר זלזול בבית המשפט, פוגע באינטרס הכלל ובית המשפט מחויב יהיה לומר את דברו.
יפים לכאן הדברים מאירי העיניים שנאמרו בעניין ע"א 32/89 חיים גולן נ' אורי עלוני (15.6.1992):
"... תובע אשר אינו מתייצב לדיון שנקבע –ובלא שנתן טעם ראוי למחדלו - מעלים עליו כי מוותר הוא על תביעתו, והרי באי התייצבותו למשפט הוכיח בעליל כי אין הוא מעוניין בהמשכה התקין; התובע הוא שיזם את ההליכים, ובהפגינו אדישות כלפי אותם הליכים, מסקנה נדרשת היא כי דעתו נתפנתה מהם. אינטרס הנתבע נגזר בחלק עיקרי בו מאינטרס התובע: זכאי הוא שלא יטלטלוהו שלא לצורך בבית המשפט, שלא יטריחוהו מעבר לראוי, וכי משפטו לא יימשך מעבר לצורך. אשר לבית המשפט: בית המשפט מייצג את אינטרס הכלל, ומוסיף ומגן הוא על אינטרסים ראויים הן של תובע הן של נתבע. אינטרס הכלל הוא, שבית המשפט לא יבטל זמנו לריק, וכי יעשה כמיטב יכולתו לסיומם של משפטים שהוחל בשמיעתם. תובעים חדשים לבקרים עומדים ומתדפקים על שערי בית המשפט, וישן מפני חדש נוציא. תובע שאינו מתייצב לדיון – ובאין טעם ראוי לדבר – פוגע באינטרס הכלל, ובית המשפט יאמר את דברו. דומה אף זאת, שדחיית תביעה מחמת אי התייצבות לדיון יש בה משום תגובה על זלזול שתובע מפגין כלפי בית-משפט בהתנהגותו הבלתי ראויה" (פסקה 5). (וראו גם רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן (22.5.2012)).
המערער צרף תצהיר בתמיכה לבקשתו ובו ציין כי לא התייצב לדיון משום "העדר ידיעה על מועד הדיון" (סעיף 7 לתצהיר המערער).
כפי שהוסבר, מועד דיון ההוכחות נקבע בנוכחות המערער ובא כוחו ואף נמסר זימון כראוי לבא כוח המערער. לאור זאת יש לדחות על הסף את ההסבר לאי ההתייצבות ואף מוטב היה לו נחסך מבית המשפט.
אשר על כן, אני קובעת כי לא הייתה הצדקה לאי התייצבות המערער לדיון ההוכחות.
יתירה מכך, התנהגות המערער לאורך ההליך משדרת זלזול בהוראות בית המשפט ובסדרי הדין.