מחיקת עילת תרמית מכתב תביעה בהעדר פירוט העובדות המבוססת עילת זו

רקע והליכים קודמים

1.         בשנת 90' או במועד סמוך לכך, רכשו התובעים 9 דירות קוטג' מחברת בן אבו חברה לבנין ופיתוח בע"מ (להלן: " החברה").

הנתבע, הנו בעלים ובעל מניות בחברה הנתבעת המצויה כיום בהליכי פירוק.

2.         בשל ליקויי בנייה ואי התאמות שנתגלו בדירות הקוטג'ים וברכוש המשותף שרכשו התובעים, הגישו התובעים, בשנת 92', תביעה כספית נגד החברה - בת.א. 80/92 בביהמ"ש המחוזי בירושלים, שנדונה בפני כבוד השופטת פרוקצ'ה, אשר קיבלה את התביעה בחלקה (להלן " פסק הדין המקורי").

3.         התובעים ערערו על פסק הדין המקורי לביהמ"ש העליון בע"א 5323/99, וביום 10.10.01, קיבל ביהמ"ש העליון חלקית את ערעורם, רק ביחס לתביעתם לתשלום פיצוי בגין מחדל החברה לבנות תקרות מבטון יצוק (במקום תקרות מרביץ) במפלס העליון של כל אחד מהקוטג'ים, והורה על השבת הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת שיפסוק ויכריע בעניין גובה הפיצוי ובשאלות נוספות שנדרשו ביחס לפריט זה.

4.         בפסק דינו מיום 14.11.02, קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט צמח), את תביעת התובעים בעניין התקרה, וקבע בסעיף 12 לפסה"ד, כי כל אחד מהתובעים זכאי לפיצוי שיאפשר לו להחליף את תקרת ה"רביץ" בתקרת בטון בהתאם לחישוב שפרט ובתוספת הצמדה (להלן: " פסק הדין המשלים").

5.         על פסה"ד המשלים ערערה החברה בע"א 11254/02 לביהמ"ש העליון על חיובה לפצות את התובעים במלוא עלות החלפת תקרת ה"רביץ" בתקרת בטון. מאידך, התובעים, הגישו ערעור שכנגד בטענה כי ביהמ"ש המחוזי שגה בכך שבגין הפיצוי שנפסק להם חוייבה החברה רק בתשלום הפרשי הצמדה ולא גם בתשלום ריבית. ביום 15.01.04, דחה ביהמ"ש העליון את הערעור והערעור שכנגד. 

6.         התביעה דנן הנה תביעה כספית ע"ס 850,000 ש"ח, בה עותרים התובעים לחייב את הנתבע באופן אישי בחיובי החברה שנפסקו בת.א. 80/92 (ביהמ"ש המחוזי), בעילות של ערבות הנתבע לחובות החברה,  עוולת התרמית וחבות אישית של הנתבע מכוח הרמת מסך.

טענות התובעים

7.         במרוצת ההליך המשפטי שניהלו התובעים נגד החברה בת.א. 80/92, נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת התובעים לצו עיקול להבטחת ביצוע פסק הדין, באם יזכו בתביעתם, ונתן ביום 13.11.94 צו עיקול זמני על 4 נכסי מקרקעין בירושלים ובבית שמש, שהזכויות עליהם היו בבעלות החברה, עד לסכום של 1,000,000 ש"ח (נספח ג' לכתב התביעה).

8.         לאחר קבלת הצו, החלו מגעים בין הצדדים שתכליתם לאפשר לחברה להמשיך ולבנות דירות ולהרוויח כספים תוך העמדת בטוחות נאמנות לטובת התובעים אם יזכו בתביעתם.

מגעים אלה הולידו הסכמה לסיווג צו העיקול, באופן שבתמורה להסרת העיקולים מעל הנכסים האמורים בצו העיקול הזמני מיום 13.11.94:

א.         הנתבע יהיה ערב אישית לתשלום החוב הפסוק עד לסך של 500,000 ש"ח צמוד למדד המחירים לצרכן מחודש אפריל 95'. לשם כך, חתם הנתבע על כתב ערבות לחובות החברה ביום 01.06.95 (נספח ה' לכתב התביעה).

ב.         בנוסף, החברה תעמיד כבטוחה דירה אחת מכלל הדירות שהיא בנתה בשכונת פסגת זאב בירושלים בפרוייקט "חלמית" בערך של 159,000$ בש"ח.

הסכמה זו קיבלה תוקף של צו ביום 5.6.95 (נספח ד' לכתב התביעה).

9.         במועד כלשהו בשנת 96', ביקשה החברה למכור את דירה 11 בניין 7 ברחוב מקסיקו בפרוייקט "חלמית" (להלן: " הדירה"), אותה העמידה כבטוחה לפרעון חוב החברה כלפי התובעים, ובתמורה הציעה לתובעים להעביר את העיקול לדירה אחרת שבנתה החברה בפסגת זאב (להלן " הדירה החלופית").

לפיכך, ביום 13.1.97, בהסכמת הצדדים, נעתר בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשה המוסכמת להחלפת הבטוחה/להמרת העיקול (נספח ו' לכתב התביעה), בה צויין כי " בסעיף 5 להסכמה, הוסכם כי תינתן לנתבעת האפשרות להחליף בטוחה תוך המקרה בו תרצה למכור הבטוחה המעוקלת".

ואולם, בדיעבד התברר כי הדירה כלל לא נמכרה ותחת זאת היא שועבדה כבטוחה לבנק דיסקונט לטובת עסקי הנתבע. 

בנוסף, מהודעת עו"ד פרץ אדלר - ב"כ מינהל מקרקעי ישראל (להלן " הודעת המינהל"), לביהמ"ש, מיום 29.01.97 (נספח ח' לכתב התביעה), התברר כי הדירה החלופית כלל לא ניתנת לעיקול. בו ביום החליטה כב' השופטת פרוקצ'יה שהדבר מצריך תגובת ב"כ הצדדים. דא עקא, שככל הנראה ההחלטה לא הגיע לעיונו של ב"כ התובעים ועל כן לא נמסרה תגובתו.