מזרחי ואח' נ' עיריית ירושלים ואח'

פסק דין משלים

בפניי בקשה לסילוק על הסף. עילות הבקשה הן היעדר יריבות, היעדר סמכות עניינית, התיישנות ומעשה בית דין.

1. התובעים הם חמישה בני משפחה. הם הבעלים של חלקת מקרקעין באזור התעשייה תלפיות ירושלים (להלן- הנכס או המגרש). הנתבעת 3 היא הגב' דליה חזקין (להלן- הנתבעת) לכתחילה התביעה הוגשה גם נגד מנהל מקרקעי ישראל ונגד עיריית ירושלים. בסופו של דבר התביעה נגדם נדחתה (1.11.11, 12.3.12). . הנתבעת היא הבעלים של חלקה אחרת באזור התעשייה תלפיות, הסמוכה למגרש התובעים. לטענת התובעים, הנתבעת עושה שימוש בשטח שנגזל ממגרש התובעים. על פי הטענה, הנתבעת חבה לתובעים דמי שימוש ראויים בגין השימוש האמור, שנעשה במשך 26 שנים. נטען גם כי על הנתבעת להשיב לתובעים את השטח שנגזל, כאמור.

לכתחילה התביעה הוגשה גם נגד מנהל מקרקעי ישראל ונגד עיריית ירושלים. בסופו של דבר התביעה נגדם נדחתה (1.11.11, 12.3.12).

3. ברקע ההתדיינות מצויות העובדות הבאות. בשנת 1986 פורסמה הודעה על ידי מנהל מקרקעי ישראל בדבר תוכנית תב"ע שמספרה 3302 (להלן- תוכנית 3302). בעקבות התוכנית האמורה שטח המגרש של התובעים הוקטן ב- 138 מ"ר. השטח האמור צורף לשטחה של הנתבעת. יוער, כי התכנית לא נרשמה במרשם המקרקעין. הסעדים המבוקשים בתביעה שבכותרת סבים על השטח האמור.

4. לטענת הנתבעת, יש להורות על מחיקת התביעה בעניינה, בשל היעדר יריבות, התיישנות, היעדר סמכות עניינית ומעשה בית דין. בהקדמת המאוחר אומר כבר עתה, כי דין הבקשה להתקבל, הגם שלא כל טענות הנתבעת התקבלו במלואן. אפרט.

5. מעשה בית דין. טענה זו מתבססת על מספר פסקי דין. הראשון שבהם הוא פסק דינו של בית משפט זה בת.א. 15465/96. בהליך האמור ביקשה הנתבעת (ביחד עם אחרים) את פינוים של התובעים מן השטח שצורף לחלקתה שלה על פי תוכנית 3302. בית המשפט נעתר לבקשה. נקבע כי חלוקת החלקות מחדש כפי שבאה לידי ביטוי בתוכנית 3302 תקפה. נקבע כי על התובעים להתפנות מהשטח האמור. פסק הדין האמור חלוט. הוא משמיט את הבסיס מתחת לתביעה שבפניי.

6. לתובעים אין מענה ענייני לטענת מעשה בית דין. הם מפנים בתשובתם לבקשה למסמך ממנו עולה לכאורה כי בחודש אוגוסט 2011 גובשה תוכנית אחרונה לצורכי רישום מגרש התובעים. על פי הטענה, כתוצאה מהתוכנית האמורה נוסף למגרש התובעים שטח נוסף של 10 ממ"ר אשר נמצא בפועל בשטחה של הנתבעת. לא הונחה בפניי תשתית ראייתית מספקת לטענה זו. בכל מקרה, הטענה האמורה, אשר לא הועלתה בכתב התביעה, אינה משנה מן העובדה, כי קיים מעשה בית דין, המקים מחסום בפניי התביעה.

7. טענת מעשה בית דין מבוססת על פסק דין נוסף, בו נדחתה טענת התובעים כי הנתבעת (ביחד עם אחרים), פלשה לשטחם (ת.א. 2872/04). נדחה חלק התביעה בו נדרשו דמי שכירות ראויים בגין פלישה כאמור, וכן פינוי מן השטח שבמחלוקת. ערעור של התובעים על פסק הדין נדחה (ע"א 42507-07-11). זאת, אף שהועלתה בו הטענה המועלית עתה בדבר תוצאות פעולתה של תכנית חדשה שאושרה לגבי המקרקעין. גם על רקע זה, קיים מעשה בית דין היוצר השתק החל במישרין על ההליך הנוכחי.

8. התיישנות. עניינה של התביעה בפועלה של תוכנית 3302. התוכנית האמורה אושרה בשנת 1985. תקופת ההתיישנות בתביעות הנוגעות מקרקעין מוסדרים היא 25 שנים (סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן- חוק ההתיישנות)). מירוץ ההתיישנות בכל הנוגע לסעד הקנייני החל בשנת 1985 (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). התביעה שבפניי הוגשה בחלוף 26 שנים מיום שאושרה תוכנית 3302. משכך, דין טענת ההתיישנות להתקבל לגבי סעד זה.

9. בכל הנוגע לסעד של דמי שימוש ראויים, עילת השימוש הראוי, על פי טיבה, הינה עילה מתחדשת. ככל שהדברים אמורים בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה, עילה זו לא התיישנה. מאליו מובן, כי אין בכך כדי לגרוע מן האמור לעיל לעניין קיומו של מעשה בית דין.

10. היעדר יריבות. לטענת הנתבעת, כתב התביעה אינו מגלה עילה בכל הנוגע אליה. על פי הטענה, ככל שלתובעים מגיע פיצוי כספי בשל התוכנית הרי שהחובה לפיצוי נתונה לפתחה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים.

11. לא שוכנעתי מטענה זו. אכן, סעיף 197 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן- חוק התכנון והבניה) קובע הסדר לקבלת פיצוי בגין פגיעה של תוכנית מקרקעין במי שהיה בעליה של המקרקעין או בעל זכויות בה. ברם, אין בסעיף זה, כשלעצמו, כדי לשמוט את הבסיס מתחת להגשת תביעה, כספית (בעילה של עשיית עושר או בעילה נזיקית) וקניינית, כפי שנעשה במקרה זה, כלפי מי שלגביו נטען כי עשה שימוש שלא כדין במקרקעין. משכך, אין בטענה זו כדי להצדיק סילוק התביעה על הסף.

12. סמכות עניינית. סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 קובע, לעניין סמכותו העניינית של בית משפט השלום, כי זה ידון תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או דבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם. נקבע, כי בית משפט השלום לא ידון בתביעות שעניינן בעלות על המקרקעין, או תביעות אחרות הקשורות למקרקעין. הסעד העיקרי המבוקש בתביעה הוא השבת המקרקעין. על פי טיבו, מדובר בסעד אשר לבית משפט זה לא הוקנתה סמכות עניינית לדון בו. יש לדחות איפוא את התביעה לגבי הסעד האמור גם מטעם זה.

התוצאה

נוכח כל האמור, התביעה נדחית בזה על הסף. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת בבקשה זו בסך של 5,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא ישולם עד ליום 15.8.12.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ב, 15 יולי 2012, בהעדר הצדדים.