הצדדים התגרשו בבית הדין על פי הסכם גירושין מיום ד' חשון תש"ס (14.10.99), אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום י"א טבת תש"ס (20.12.99).
ביחס למזונות בת הצדדים, אשר נולדה ביום 14.7.99, הוסכם כי האב ישלם למזונותיה סך 400 ש"ח לחודש, עם הצמדה לתוספת היוקר לשכירים. כן הוסכם כי כאשר הבעל יעבוד וישתכר למחייתו בכבוד, יתקיים דיון בבית הדין הרבני להגדלת מזונות. ייאמר מיד, כי כבר על פני הדברים נראה, שהסכום שנקבע לא כיסה את צרכי הילדה. הוא הוסכם בנסיבות המיוחדות, תוך שצויינה, כאמור, הזכות לתבוע הגדלת מזונות.
כעבור כארבע שנים, ביום ו' אב תשס"ג (4.8.03) הוגשה תביעה להגדלת מזונות הבת. בתביעה נטען, בין היתר, כי לא ניתן לגדל ילדה בסכום של 400 ש"ח לחודש, וכי הנתבע החל לעבוד. בתגובה, כתב האב לבית הדין, כי הוא אינו עובד, אלא מתנדב במד"א ובזק"א, הוא חי אצל הוריו ומתפרנס על ידם למחייתו.
במענה לתגובת האב, השיבה האם בכתב לבית הדין, שהתקבל ביום (11.9.03), כי האב עובד "בעבודות של להקה ומוזיקה בלילות ויש לו הכנסות מזה... לא יתכן שילדה תגדל ותתכלכל מסכום זעום של 400 ש"ח בלבד, הרי זה לעג לרש, ולכן אבקש מכבוד בית הדין אשר יקיימו את הדיון עבור בקשתה של הבת להגדיל את מזונותיה". האם מוסיפה וטוענת כי מן העובדה שהאב מתנדב במד"א ניתן להיווכח כי הוא יכול לעבוד כחובש בטיולים, והיא בטוחה שהוא משמש במקצוע זה בתשלום ולא בהתנדבות.
הצדדים הוזמנו לדיון בבית הדין ליום ז' בחשון תשס"ד (2.11.03), האב התייצב, אך האם לא התייצבה לדיון. במכתב של האם לבית הדין שנכתב כעבור מספר ימים, היא מסבירה, כי היא היתה בבית חולים וילדה בת בשעה טובה, והיא מבקשת לקבוע דיון בהקדם האפשרי. בהתאם לבקשה, נקבע דיון ליום ט' כסלו תשס"ד (4.12.03).
בדיון התייצבה באת-כח התובעת, שהציגה עצמה כמייצגת על פי מינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי. ב"כ התובעת אמרה: "הצדדים רוצים לסגור את התיק ולסלק את התביעה". בתגובה השיב האב: אני מוכן, אבל שאם יהיו דיונים בעתיד, שיתקיימו פה". על כך השיבה ב"כ התובעת: "אין לי סמכות לזה". לכשנשאלה מדוע היא רוצה לסגור את התיק, השיבה: "היא לא רוצה לתת סמכות לביה"ד".
בקשת ב"כ האשה אינה מקובלת עלינו, וראויה לגינוי.
התיק שבפנינו הוא תיק מזונות שנפתח לאחר גירושין, ובו נתבעים מזונות הבת. אף שפורמלית מופיעה האם כתובעת בכתב התביעה, אין מדובר בתביעת מזונות של אשה, או בתביעת אשה להשבת הוצאותיה בגין מזונות הבת, אלא בתביעת הבת למזונותיה שלה.
כאשר אשה נשואה תובעת מזונות ובגדרם היא תובעת מזונות לילדיה, ניתן לראות בתביעת המזונות עבור הילדים, כחלק מתביעת האשה למזונותיה. ילדים קטנים הינם "טפלים" לאימותיהם ותלויים בהן (ראו חולין י"ח, א: "ליעיינו רבה במלתיה, דתלו ביה טפלי". וראו רש"י שם: "טפלי: בנים קטנים תלויים עליו לזון וצריך להשתכר. טפלא תרגום של טף"), סביר להניח כי אשה תחסוך מפיה כדי להאכיל את ילדיה הקטנים. לפיכך, תשלום מזונות לאשה בלבד, מבלי להתחשב בצורכי ילדיה הקטינים, יכול שלא יהיה בו כדי סיפוק מזונות האשה עצמה.
וכבר ידועה שיטת הר"ן בכתובות (כ"ח:), שכתב בזה"ל:
"נראה לי דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים, דווקא כשאימם קיימת ומדין מזונות אימם נגעו בה, שכיון שהם נגררים אחריה אי אפשר להעמיד עצמה שלא תיזון אותם, אבל כשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהם".
ויש שדייקו כן גם מדברי עמוד ההוראה הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מה' אישות הי"ד, "
כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים", עכ"ל. עיין מש"כ בזה המגיה במל"מ (הוא ניהו רבה הגאון רבי יעקב כולי זצ"ל, מחבר ס' מעם לועז), ובב"ח בסי' ע"א ובאבני מילואים סי' ע"א סק"א ובישכיל עבדי ח"ז סי' י"ג.
וראה גם מה שהוסיף וחידש בשו"ת אגרות משה חלק אה"ע א' סימן קו, לאחר שחיזק שיטת הר"ן ופסק כמותה לדינא, הוסיף בזה"ל:
"וגם נלע"ד ברור לפ"ז דבר חדש שאם האם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר מבני שש ברצון האב יתחייב לזון גם בניו דלא גרעי מארחי ופרחי כיון שדרים אצלה והם ארחי ופרחי קבועים שהאב קבעם אצלה ואין יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות. ולכן ברוב בנ"א שדרים כולם יחד חייב האב במזונות בניו מצד דין חיוב מזונות אשתו. ונמצא שאף מה שנתן לה עבור מזונות הגדולים נמי הוא מדין מזונות שלה ושייך המותר לה כדבארתי"
מבואר מדברי ה"אגרות משה" שיש בסיס רחב לראות תביעה למזונות ילדים, אף הגדולים מגיל שש, שמוגשת בד בבד עם תביעה למזונות אשה, כחלק אינטגרלי של מזונות האשה. היות והבעל חייב במזונות אשתו, חייב הוא להשיב יציאותיה למזונות ילדיה, כחלק מחיוב מזונות אשתו. אמנם, אמת הדבר דאין דברי הר"ן מוסכמים להלכה, ודייקו כן מדברי הרא"ש והריב"ש המובאים ביתה יוסף בס"ס ע"א, דחייב לזון בנו הנולד מן הפנויה, אע"פ שאינו חייב לזון אימו. ומרן השו"ע פסק את דבריהם להלכה (סי' ע"א ס"ד). דמוכח, שמזונות הבנים לא מדין מזונות אימם נגעו בה, דלא כמש"כ הר"ן. וכ"כ בד"מ (שם אות א') והח"מ וב"ש (סק"א). ועיין בכל זה באוצה"פ סי' ע"א ס"א סקי"ג ומשם בארה. אכן, אין אנו עוסקים כאן, בגדרי היקף החיוב למזונות ילדים, כאשר הם נתבעים יחד עם מזונות האשה; זהו ענין לדיון נפרד.
לא כך הוא, כאשר מדובר בתביעת אם למזונות ילדיה, בשעה שאין היא נשואה לאבי הילדים. במקרה כזה, לא מוטל על האב כל חיוב ישיר של האב כלפי האם. לפיכך, אין לאם עצמה כל עילת תביעה, מדין מזונות, כלפי אבי הילדים. זכותה של האם להגיש תביעה בענין זה, נובעת אך ורק בתורת אפוטרופא על הילדים. ממילא, התייצבותה בבית הדין, וכל כתב תביעה או מסמך אחר המוגש על ידי האם בתביעה שכזו, מוגש בשם הילדים.
במקרה דנן, גם האם בעצמה ראתה בתביעה שהוגשה כתביעה של הבת, ולכן כתבה היא במפורש לבית הדין, כפי שהבאנו דבריה לעיל: "... אבקש מכבוד בית הדין אשר יקיימו את הדיון עבור בקשתה של הבת להגדיל את מזונותיה".
האם פנתה ללשכה לסיוע משפטי על מנת לקבל עו"ד שייצגה בהליכים שנקטה בבית הדין הרבני. הועמדה לרשותה עורכת-דין. דא עקא, שכמסתבר, העצה שקיבלה האם היא לא להתייצב לדיון, ולבקש לסגור את התיק, כנראה מתוך ציפיה שבכך תוכל להגיש תביעתה לערכאה אחרת.
לא נוכל להסכים לכך. הן בתי הדין הרבניים והן בתי המשפט האזרחיים, ביקרו פעמים רבות את התופעה של ריצה מערכאה לערכאה. גם בית המשפט העליון הביע את מורת רוחו מכך (ראו: ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח פד"י י"ז 2617 עמ' 2627 ,2626 ובד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1), 365, 386).