מזונות ומדור קטינים; מהם פיצויי גירושין; הפשרה הראויה בספק מה הם 'מאתיים זקוקים' שבכתובה

לפנינו ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך כ' בטבת התשפ"א (4.1.21) שבמסגרתו נפסק כדלהלן:

א.         האב (להלן: המשיב) חויב במזונות שלושת ילדיו בסך אלפיים וארבע מאות ש"ח (שמונה מאות ש"ח לכל ילד), סכום זה לא כולל 'מחציות חינוך ובריאות', כמקובל.

ב.         באשר לחיוב בדמי מדור נפסק:

אם האישה תשכור דירה, ישלם דמי מדור בעבור שלושת הילדים סך אלפיים ש"ח לחודש החל מיום מכירת הדירה. לאחר שימלאו לאחד הילדים שמונה־עשרה ישלם דמי מדור בעבור שני הילדים אלף ושש מאות ש"ח לחודש, ולאחר שימלאו לעוד ילד שמונה־עשרה ישלם האב בעבור דמי מדור של ילד אחד סך אלף ומאתיים ש"ח לחודש.

ג.          המשיב (הבעל לשעבר) חויב בתשלום הכתובה שהסכום הכספי הנקוב בה הוא 'מאתיים זקוקים כסף'. בתרגומו של סכום זה נקט בית הדין כדעת ה'נחלת שבעה' ששיעורו הפחות ביותר (שני קילוגרם וארבע מאות גרם כסף טהור), ולפיכך חייב את המשיב בתשלום שמונת אלפים ש"ח כתשלום דמי הכתובה.

במסגרת הבהרה שניתנה בי"ז באדר התשפ"א (1.3.21) דחה בית הדין את תביעת האישה לפיצויים, כשהוא פורשׂ את הנימוקים לנוהג שהיה מקובל בעבר לפסוק פיצויי גירושין וקובע שבנסיבות התיק אף לא אחד מהנימוקים מתקיים. כמו כן נימק בית הדין בהבהרה זו בהרחבה את חיובו של המשיב בכתובה ודחה את טענת המשיב לפטור אותו מכתובה רק מכיוון שהאישה היא שהגישה את תביעת הגירושין, זאת מאחר שתביעתה הייתה מוצדקת.

כנגד כל האמור לעיל הוגשו הערעור והערעור שכנגד.

להלן נעסוק בכל אחד מחלקי הערעורים ונבאר את הכרעתנו בו.

מזונות הילדים

המערערת – האם טוענת שמדובר בסכום נמוך ביותר ופחות מהמקובל, ובאשר להישענותו של בית הדין על שמדובר בחיוב מדין צדקה והכנסתו החודשית של המשיב כאברך היא אלפיים ש"ח טוענת המערערת שמדובר באדם שיכול להשתכר הרבה יותר ומכחישה שזהו גובה הכנסתו החודשית. המערערת – האם מצביעה על שהמשיב חי ברמת חיים גבוהה, מה שלא מתיישב עם הכנסה מינימלית [...] ודורשת לחייב אותו מזונות בסך של אלף ושש מאות ש"ח לחודש לכל קטין.

מנגד טוען המשיב שהסכום שחויב בו הוא גבוה ומעל ליכולתו הכלכלית, ובפרט שמדובר בחיוב מדין צדקה שהאב והאם חייבים בו (לטענתו) במידה שווה.

לאחר העיון ומאחר שבית הדין האזורי לא נימק דיו מדוע חויב האב בסכום נמוך שכזה, מעבר לקבלת גרסתו של האב שהכנסתו ויכולתו הכלכלית נמוכה ביותר, אנו מקבלים את הערעור ופוסקים שהאב ישלם למזונות ילדיו סך של שלושת אלפים ש"ח לחודש (אלף ש"ח לכל ילד).

חובת האב למזונות ילדיו גם לאחר גיל שש – גם אם מדין צדקה היא – גוברת על חובת האם, וקביעתה אמורה להביא בחשבון את כל הכנסותיו, ובכלל זה, העובדה שיש לו חלק בדירה בערך של כשש מאות אלף ש"ח, וגם את האפשרות לצאת למעגל העבודה. הסכום הנ"ל יוכל להשתלם במלואו על ידי המוסד לביטוח לאומי, ופירעונו על ידי המשיב ייעשה מהכנסותיו החודשיות (שאיננו יודעים כמה הן) ומחלקו בדירה שימומש. סכום זה יכלול גם את הוצאות המדור.

דמי מדור

במסגרת הבהרה של בית הדין האזורי מיום י"ז באדר התשפ"א (1.3.21) נדחתה בקשת האם לחייב את האב בדמי מדור, גם אם האם תרכוש את חלקו בדירה, על ידי השתתפותו בתשלום הלוואת המשכנתה. ונימוקו הוא שהלוואת המשכנתה היא הלוואה שלוקחת האישה – האם, ופירעונה הוא פירעון חוב שלה, ואין סיבה לחייב את האיש להגדיל את הונה של האישה. נימוקו של בית הדין האזורי הוא פשוט, מתקבל על הדעת, וטיעונה של המערערת בעניין זה אין לו מקום.

אולם מפסק הדין (ובפרט מהבהרת בית הדין מיום י"ז באדר התשפ"א – 1.3.21 וכפי שמוכח מדעת המיעוט) משתמע שאם האישה – האם תקנה את חלקו של האיש בדירה, לא רק שהאישלא יחויב בהשתתפות בפירעון הלוואת המשכנתה (עמדה שכאמור מקובלת עלינו), אלא שלא יחויב כלל בדמי מדור.

'משתמע' זה לא נראה לנו כלל. חלק זה של הערעור מתקבל ויש לקצוב דמי מדור בכל מקרה, וכמקובל.

החיוב בדמי מדור מוטל על האב (לפחות בחלקו, בקטינים מעל גיל שש), ואין הבדל אם מדורם של הקטינים הוא בדירה שכורה של גורם שלישי או על ידי מגורים בדירתה של האישה. יש לשער כמה היו עולים דמי השכירות בדירתה, אילו העמידה אותה להשכרה והאב יחויב בתשלום חלקו היחסי. המקובל הוא לחייב בארבעים אחוזים מדמי השכירות המלאים, ואין סיבה לחרוג מעיקרון זה בנסיבות התיק הנוכחי, אם האישה תקנה את חלקו של המשיב בדירה.