מזונות אלמנה מעיזבון שחולק על פי צוואה

התובעת, הינה אלמנתו של המנוח, אבי היורשים הנתבעים בתיק זה. התובעת מבקשת לפסוק עבורה מדור ומזונות אלמנה מן העיזבון, והתקיים דיון לבירור התביעה. ביה"ד עיין בטענות הצדדים בדיון, בסיכומי הטענות בכתב ובתגובת הנתבעים לסיכומי התובעת, ולאחר העיון – להלן פסק הדין.

מאחר שנחלקו הדעות בבית הדין, להלן דעות הדיינים בלא ציון שמותם, כמתחייב מההלכה הפסוקה בשו"ע חו"מ סי' יט.

דיין א

נקדים לפרט את הסכסוך הכספי העומד ברקע לתביעה זו, מאחר שלסכסוך זה השלכות על תביעת המדור והמזונות. הסכסוך מתייחס לדירת המגורים שבה גרו הבעל המנוח ז"ל ותבדל לחיים אלמנתו. הדירה היתה קנויה לבעל בדמי מפתח, ולאחר פטירתו נשארה האלמנה לגור בדירה עם זכויות מכח חוק הגנת הדייר, המונעות מבעל הדירה לפנותה. אולם זמן קצר לאחר פטירת הבעל חתמה האלמנה על הסכם עם בעל הדירה, ולפיו היא תפנה את הדירה בתמורה לפיצוי של 400,000 ₪.

לטענת התובעת, הכסף שקבלה מהדירה ניתן לה בגין הויתור על זכות המגורים בדירה ע"פ חוק הגנת הדייר, ואינה נובעת מירושת הבעל, ולכן סכום זה שייך לה ללא קשר לזכותה לקבל מהעיזבון את המגיע לה מתנאי הכתובה, דהיינו מדור ומזונות.

לטענת הנתבעים, סכום הכסף הנזכר התקבל מכח זכות שהיתה לבעלה בדירה, ולכן היא חייבת להחזיר להם את הכסף, והם מסתמכים על הסכם ממון שנחתם בסמוך לנישואיהם. לחילופין הנתבעים טוענים שיש לכך השלכות לפירעון הכתובה והמזונות שהיורשים חייבים לה, כפי שיפורט להלן.

ביחס לתביעה הממונית של כספי הדירה, נציין בזה להחלטת בית הדין מיום כ"ד אדר תשע"ח (11/03/2018) ולפיה במצב החוקי הנוכחי בית הדין אינו יכול לקנות סמכות חוקית ביחס לתביעת ממון שבין היורשים לאלמנה אפילו בהסכמה. למרות זאת, אין מניעה שתעלה טענת "פרעתי" בגין טענות שעלו על ידי הנתבעים, הן טענת פרעתי ביחס לחובתם לתשלום מזונות האלמנה הן טענת פרעתי ביחס לכתובה, עם ההשלכות הנובעות מפירעון כזה.

לעומת זאת, ביחס לסמכות החוקית של בית הדין לדון במזונות האלמנה מן העיזבון, בית הדין מוסמך לדון בתביעה מכח סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953 וסעיף 155(ה) לחוק הירושה תשכ"ה-1965, וכן הוא בפסק דינו של בית הדין הגדול מיום י' חשון תשס"ח (22.10.07) בתיק  9309-22-1.

כאמור לעיל, התביעה ביסודה היא תביעה למזונות אלמנה, אך לטענת הנתבעים, מאחר שהתובעת כבר קיבלה סך 400,000 שקל בגין זכויותיה כדייר מוגן בדירת המגורים, ולטענתם הם היו אמורים לקבל סכום זה, או על כל פנים לדון לחייבה בנזק ליורשים מדין גרמי או כדין "אוכל חסרונו של חברו", על כן יש לראות את התובעת כמי שנטלה כסף השייך להם, ולחשבו כתשלום כתובה הגורר את סילוקה מזכותה למזונות אלמנה.

יתרה מזאת טענו היורשים, כיון שהאלמנה כבר קיבלה תמורת הוויתור סך 400,000 שקל, גם אם יחייבו אותם במזונות, אין מקום לחייב את היורשים במדור ובמזונות מהעיזבון, כיון שהאלמנה כבר קבלה את סכום הכסף הנ"ל וממנו יש לה מזונות לשנים רבות.

או לחילופין, לאחר שהאשה בחרה לוותר על זכות המגורים בדירה שבה גרה עם בעלה, אין לה יותר זכות לתבוע מדור, שהרי היתה יכולה לדור בדירה שהשאיר לה בעלה.

מאחר שהתביעה ביסודה היא תביעה למזונות אלמנה, נפתח בבירור טענת היורשים שניתן לסלקה מזכותה למזונות באמצעות תשלום הכתובה, גם בניגוד לרצונה.

האם היורשים רשאים לסלק אלמנה מזכותה למזונות באמצעות תשלום הכתובה, גם בניגוד לרצונה.

במשנה במסכת כתובות דף נב ע"ב שנינו:

"כתב לה... את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי חייב, שהוא תנאי בית דין. כך היו אנשי ירושלים כותבין. אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים. אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך, לפיכך אם רצו יורשין - נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה".

ובשו"ע אבן העזר סי' צג סעיף ג נפסקה ההלכה כאנשי גליל, וזה לשונו:

"אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה, אפילו אם לא נכתב בכתובתה, ואפילו אם צוה בשעת מיתה אל תיזון אלמנותי מנכסי, אין שומעין לו. ואין היורשים יכולין לפרוע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות, אלא היא ניזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה, אא"כ התנו כן בפירוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו, או שהיה מנהג המקום כן".

והרמ"א הוסיף: "ויכולין ב"ד לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו".