הצוואה והסכם הממון עשו את שלהם: לאלמנה לא מגיעים מזונות

אישה שבעלה השני נפטר ונישל אותה מצוואתו תבעה לקבל מזונות מעיזבונו – שהועבר לשלושת ילדיו מנישואיו הראשונים. דייני בית הדין הרבני הביעו בנושא דעות שונות אך בסופו של דבר התביעה נדחתה.

בית הדין האזורי בירושלים קבע לאחרונה בדעת רוב כי אלמנה שנושלה מצוואת בעלה השני לא זכאית לקבל מזונות מעיזבונו בין היתר משום שנושלה מצוואתו ושררה ביניהם הפרדה רכושית מוחלטת. עם זאת, נקבע כי האלמנה תוכל להשאיר בידיה 400 אלף שקל שקיבלה לאחר שוויתרה על זכות הדיירות המוגנת בדירה בה התגוררו יחדיו.

בשנה שעברה נפטר בעלה השני של התובעת, עמו היא גרה בדירה שהחזיק כדייר מוגן. לאחר פטירתו היא ויתרה על זכותה להמשיך לגור בדירה וקיבלה בתמורה 400 אלף שקל.

בתביעה שהגישה לאחרונה לקבלת מזונות ומימון מגורים מהעיזבון שהותיר אחריו בעלה היא טענה כי אף שהמנוח נישל אותה מהצוואה ולמרות קיומו של הסכם ממון שקובע הפרדה רכושית, היא עדיין זכאית לקצבה חודשית. האלמנה הפנתה בהקשר זה לסעיף בצוואה שקבע כי רכושו של המנוח יחולק בין שלושת בניו רק אחרי שיפרעו את כל חובותיו. לשיטתה, מאחר שהיא זכאית למזונות לפי דין הרי שמדובר בחוב שעל יורשיו לפרוע.

אולם בניו של המנוח טענו כי לאלמנת אביהם לא מגיע דבר מן העיזבון. ראשית, משום שלשיטתם, הצוואה שוללת את זכאותה למזונות, ושנית, גם אם הייתה לה זכאות הרי שהיא נפרעה כשנטלה לכיסה את כספי הדירה.

עוד הם טענו כי התובעת בחרה לוותר על זכות המגורים שלה ולכן הם לא חייבים לממן לה דירה אחרת.

כספי הדירה – שלה

אב בית הדין הרב אוריאל לביא והרבנים דוד דב לבנון ושלמה תם אמנם קיבלו את טענת הבנים כי התובעת לא זכאית למימון מגורים, אך לצד זאת הם הבהירו כי לבנים ממילא לא היו להם זכויות בכספי הדירה כך שטענה זו - כאילו פרעו את חובם כלפיה מכוח כספים אלה - שגויה.

הדיינים הסבירו כי לפי חוק הגנת הדייר הזכות של אביהם בדירה עברה לתובעת ולכן גם אם הייתה מוותרת על הכספים הבנים ממילא לא היו מקבלים אותם כיוון שלא הוכרו כדיירים מוגנים.

עם זאת, לגבי המזונות נחלקו הדיינים בדעותיהם, כאשר לפי דעת הרוב (לא צוין מי מהדיינים צידד בה) האלמנה לא זכאית למזונות מן העיזבון.

דייני הרוב קבעו כי בניגוד לטענת התובעת, מזונותיה לא נחשבים לחוב שהצוואה הורתה לכסות, שכן קשה להאמין שהמנוח התכוון שבניו ישלמו לאלמנתו מזונות לכל חייה ורק לאחר מכן יחלקו בעיזבון – כפי שנכתב בצוואה.  מצב כזה הרי יגרור אבסורד שכן בניו-יורשיו לא יוכלו לחלק את רכושו עד יום מותה.

יותר מזה. דייני הרוב סברו כי לאלמנה לא הייתה מלכתחילה זכות למזונות במקרה הזה. הן לפי ההלכה (הצוואה נוסחה כמה שנקרא בשפת ההלכה "מתנת בריא" השוללת מזונות), והן לנוכח הסכם הממון שמעיד כי המנוח לא רצה לחלוק עמה ברכושו.

בנסיבות כאלה קבעו דייני הרוב כי לו המנוח היה מעוניין שבכל זאת ישולמו לאלמנתו מזונות לאחר מותו היה עליו לכתוב זאת במפורש בצוואה.

לעומתם, דיין המיעוט סבר כי לאלמנה מגיעים מזונות משום שהם כן נחשבים לחוב שבהתאם לצוואה היורשים חייבים לפרוע.

אלא שדעתו לא התקבלה ולפיכך תביעת המזונות נדחתה.

• בשם התובעת: טוען רבני יוסף פוסטבסקי
• בשם הנתבעים: טוען רבני זאב פרנקל

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין