החלטה
העניין שבפני, בקשת הנתבע לביטול פסק דין אשר ניתן בהיעדר התייצבות מטעמו לדיון אשר היה קבוע בתובענה.
התובע טען כי לא ידע אודות מועד הדיון אשר נקבע בעניין זה, ואילו היה יודע אודות מועד הדיון, היה מגיע ומתייצב על מנת לפרוש טענותיו. הנתבע אף צירף תצהיר כנדרש, בו נרשם "מעולם לא קיבלתי הודעה על קביעת מועד הדיון ביום 17.10.2013".
התובע טען כי הנתבע אינו דובר אמת, שכן ידע על מועד הדיון, ולא רק זאת, אלא מועד הדיון אף צויין במסגרת הליך הגישור, לאחר שהוברר כי הליך הגישור לא יצלח.
טענתו זאת של הנתבע, אכן אין בה אמת. אישור המסירה המצוי בתיק בית המשפט – ועליו חתום הנתבע, נוקב בתאריך הדיון. יתר על כן, אין ספק ואין מחלוקת שהנתבע קיבל את מסמך "הזמנה לדין" בו נרשם מועד הדיון בצורה ברורה ומפורשת.
הואיל וכלל יסוד בהליך השיפוטי התקין, קובע כי יש ליתן לנתבע את יומו בביהמ"ש, ככל שניתן היה פסק דין אשר נפל בנתינתו פגם, לא היו נבחנות טענות ההגנה. ראה לענין זה, מ. קשת, "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מה' 15, עמ' 1213, וכן ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח' 395.
להבדיל, בימ"ש מאבחן בין פסק דין אשר ניתן על פי צד אחד שלא כהלכה, לבין פסק דין אשר ניתן כהלכה (ראה ע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני ואח', פ"ד מח (1) 830), ובמסגרת זאת, רשאי לבטל ביהמ"ש את פסק הדין, לפי שיקול דעתו.
במסגרת זאת, נשאלות שתי שאלות: מהי סיבת המחדל, ומהם סיכויי ההגנה. אוסיף ואציין, כי על פי פסיקת בתי המשפט, קיימים יחסי גומלין בין שני שיקולים אלו – וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר, כך קטן המשקל שיש לייחס לאחר (ראה לענין זה, ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז (4) 133).
במסגרת הפעלת אותו שיקול דעת, על הנתבע לפרט טעמי הגנתו, שכן השיקול המהותי בעת שמבוקש ביטולו של פסק דין, הינו סיכויי ההגנה, שכן אין טעם, תועלת או הצדקה, לביטול פסק דין, כשאין תוחלת לטענות ההגנה (וכל עוד לא נפל פגם בהליכי במסגרתם ניתן פסק הדין). ראה לענין זה, ע"א 422/63 חצרוני נ' מחמוד עבד אל חי, פ"ד יח (1) 67.
ואילו הנתבע במקרה זה, לא פירט את טעמי הגנתו, אלא טען באופן כללי וסתמי, אודות זכותו ליומו בין כתלי בית המשפט (טענה אשר הינה "דהויה" מכח אי הדיוק שבה).
ומנגד לכל אלה, לא ניתן לשכוח כי מצויים אנו בין כתלי בית המשפט לתביעות קטנות, אשר אינו כפוף בצורה מלאה ומוחלטת לסדרי הדין, שכן תכליתו מושגת לא רק בדרך של הקפדה על סדרי הדין, אלא גם על מניעת עיוות דין.
בנסיבות העניין, אני סבור כי יש לשמוע את טענות הנתבע מחד, ואולם אין משמעות הדבר כי מוצדק לקפח את בעל הדין אשר פעל כנדרש; קיפוח שכזה, ניתן לריפוי בדרך של פסיקת הוצאות.
לאור כל האמור אני מורה על ביטול פסק הדין מיום 17.10.2013 – ובאותה העת אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בגין הידרשות נוספת להליך, בסך של 850 ₪ (אשר ישולמו ללא כל תלות בהליך העיקרי). סכום כאמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד תשלומם המלא בפועל.
המזכירות תקבע מועד חדש לדיון ותשלח זימון לצדדים.
ניתנה היום, כ"ב כסלו תשע"ד, 25 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.