פסק דין
מונחת לפני תביעה בסך 9,092 ₪ שהוגשה בסדר דין מהיר.
רקע
מוניות אומן רמת גן (להלן:"התובעת") הינה חברת מוניות. א.ח. מור אחזקות (להלן: "נתבעת 1") המנוהלת על ידי אהרון מור (להלן: "נתבע 2") (ולהלן: "הנתבעים") הייתה לקוחה של התובעת, וקיבלה ממנה שירותי הסעה. כל הזמנה שהייתה מקבלת מהנתבעים הייתה נרשמת בכרטסות הנושאת את השם "פירוט נסיעות תקופתי..." "לנהג..." "למוסד..." (להלן: "הכרטסות"). לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם לתובעת ולא שילמו לה בגין הנסיעות שביצעה בעבורם לחודשים מרץ 2007, יולי 2007 ואוגוסט 2007. התובעת פנתה לנתבעים פעמים מספר כדי שאלה יסדירו חובם לה, אולם פניותיה לא נשאו פרי. משכך הגישה תביעה זו על כל סכום החוב על פי הכרטסות העולה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עולה לכדי סכום התביעה נכון ליום הגשתה. עוד הוסיפה התובעת כי נתבע 2 זנח את חובות נתבעת 1 ופתח חברה אחרת ולא דאג לכיסוי חובות שנצברו בנסיעותיו לצרכי עסקיו כשהוא מנסה להסתתר מאחרי האישיות המשפטית של נתבעת 1.
הנתבעים דחו את טענות התובעת. ראשית טען נתבע 2 כי דין התביעה האישית נגדו להימחק מאחר ולא קיימת עילה אישית נגדו. לעניין התביעה גופה טענו הנתבעים כי על פי ההסדר שהיה בין הצדדים במשך 16 שנה העבירה התובעת לנתבעים חשבוניות בצירוף פתקאות שהיוו אישורי מסירה בחתימת התובעת ובאישור מבצע הנסיעה. לאחר בדיקת הפתקאות שולמו הנסיעות לתובעת בשיק המשוך מחשבונה של נתבעת 1. במקרה של אי התאמה בין החשבוניות לבין הפתקאות גברו הפתקאות והתשלום היה מבוצע לפי סך סכומן של הפתקאות.
בחודשים הרלוונטיים לתביעה לא הוגשו כלל פתקאות לנתבעת 1 ומשכך לא בוצע כל תשלום. הכרטסת עליה מסתמכת התובעת אינה כרטסת הנהלת חשבונות אלא פירוט של נסיעות, וכפי האמור בכתב ההגנה, לא על כרטסת זו הסתמכו הצדדים לאור שנות התקשרותם. התובעת בחרה שלא להגיש את הפתקאות השמורות בידי נהגיה מסיבותיה שלה אלא בחרה להגיש תביעה זו בחוסר תום לב.
בסיומו של הדיון מתאריך 23.11.08 הוריתי על דחיית התביעה כנגד נתבע 2 בלא צו להוצאות. כמו כן הצעתי לצדדים כי יסמיכו את בית המשפט לפסוק בסכסוך שביניהם על דרך הפשרה. הצדדים לא נתנו הסכמתם להצעתי זו ומשכך לא היה מנוס אלא לקבוע תיק זה להוכחות לתאריך 14.9.09. בתאריך זה העיד בפני מר אמיר קרוט שהוא בעליה של התובעת והמנהל בה כיום. כן העידו בפני מר יוסף אדמוני מי שהיה מנהלה של התובעת בעבר וכן העיד בפני מר אהרון מור כמנהלה של נתבעת 1. בסיום חקירות העדים סיכמו הצדדים את טענותיהם בפני בעל פה.
תביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כקבוע בתקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
דיון
לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן.
הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 – 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364).
נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598 נקבע:
"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% "
התובעת בעניינינו היא בבחינת המוציא מחברו, משכך רובץ על כתפיה הנטל להוכיח את טענותיה. לדידי, לא נשאה התובעת בנטל זה ולא הוכיחה את תביעתה.
המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא לגבי המנגנון המוסכם לפיו הייתה התובעת מחייבת את הנתבעת. בעוד התובעת טוענת שהמנגנון לחיוב היה הכרטסת הרי שהנתבעת טוענת כי המנגנון היה הפתקיות. בדיון שנערך בפני בתאריך 23.11.09 ניתן היה להבין שהתובעת מסכימה שנוהל הפתקאות היה נוהל קבוע בין הצדדים (ראה סיפא לשורה 3 ורישא לשורה 4 דף 2 לפרוטוקול מתאריך 23.11.08). כמו כן, ב"כ התובעת הצהיר כי יוכל לאתר את הנהגים הרשומים בפתקאות (ראה שורה 8 דף 2 לפרוטוקול מתאריך 23.11.08).
מנהל הנתבעת העיד בפני. מעדותו עולה כי לא הוא זה שניהל את התובעת בזמנים הרלוונטיים לתביעה (ראה שורה 24 דף 1 לפרוטוקול מתאריך 14.9.09). מי שניהל את התובעת היה מר רוני יצחייק (ראה שורה 2 דך 3 לפרוטוקול מתאריך 14.9.09) התובעת לא הביאה את מר יצחייק להעיד בפני ואף לא טרחה לביא מי מהנהגים בתחנה להעיד בפני. כמו כן לא טרחה התובעת להביא דוגמאות של התקשרויות עם גופים אחרים בתחנה לעניין מנגנון התשלום.
משלא הביאה התובעת את הפתקאות, משלא הביאה התובעת את מר רוני יצחייק להעיד בפני וכן אף לא את הנהגים בתחנה שידעו על הנסיעות או למצער תצהיר מטעמם, מתפרשת אי הבאת אלה נגד התובעת. לעניין זה ראה גם ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט בעמ' 1391 שם נכתב כדלקמן:
"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.
הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה."
אף במקורות ישראל בתלמוד בבלי, (מסכת קידושין, דף סו, עמ' ב) מצאנו את דעתו של האמורא אביי כי כאשר מצוי עד אחד הטוען כי כהן הינו בעל מום, והכהן מכחיש את דבריו, יש להאמין לעד האחד (אף שעל פי ההלכה יש צורך בשני עדים), כי אנו אומרים לכהן "שלח אחוי" וכדברי רש"י, שם: "אם אינך בעל מום, הפשט בגדיך, ונראה". על בסיס דברים אלה מסיקים בעלי התוספות, שם, ד"ה שלח ואחוי: "מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר, עד אחד נאמן עליו, ואפילו עד אחד מכחישו".