מוטי לייבל נ' מדינת ישראל

1. לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן), במ"ת 14280-04-17, מיום 9.7.2017, בגדרה נדחתה בקשתו של העורר להורות על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו, טרם הכרעה בשאלת הראיות לכאורה העומדות לחובתו.

כתב האישום שהוגש נגד העורר

1. ביום 6.4.2017, הוגש נגד העורר ונגד שני נאשמים נוספים, כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, המחזיק 91 אישומים, כאשר לעורר מיוחסים 52 מאישומים אלה. מכתב האישום עולה, כי הנאשמים הפעילו מערך אתרי אינטרנט ועמודים ברשתות החברתיות, בהם פרסמו, לכאורה, תכנים מכפישים ובוטים (לעיתים בעלי אופי מיני) כלפי עובדי ציבור ומתלוננים נוספים; פרטים מזהים אודות קטינים שלהם נערכו הליכי משמורת חשאיים; ועוד. לפיכך, מייחס כתב האישום לעורר וליתר הנאשמים, ביצוע מספר רב של עבירות, ובהן: סחיטה באיומים; הטרדה מינית; התחזות כאדם אחר; פגיעה בפרטיות; עבירות מחשב; העלבת עובד ציבור; לשון הרע; ופרסומים מזיקים.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר (הנתון במעצר מיום 27.2.2017), הוגשה בקשה להאריך את מעצרו, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

 ההליכים בפני בית משפט קמא

3. בהחלטתו מיום 6.4.2017, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת, ועל מינוי סניגור ציבורי לעורר. ביום 7.5.2017, דחה בית משפט קמא את בקשתם של העורר ושל יתר הנאשמים להורות על שחרורם לחלופת מעצר. לנוכח עיכובים במינוי סניגור לעורר, הורה בית משפט קמא לסנגוריה הציבורית להסדיר את הייצוג המשפטי בהקדם. בסמוך לדיון המשך, שהתקיים בבית משפט קמא ביום 16.5.2017, מונה בא כוחו של העורר, מטעם הסניגוריה הציבורית, אשר ביקש דחייה בדיון בעניינו של העורר, לצורך קבלת חומרי חקירה נוספים והיערכות לטיעון. על כן, התקיים ביום זה דיון בעניינם של שני הנאשמים האחרים, ובסיומו דחה בית משפט את טענתם בדבר אי חוקיות מעצרם, בחלוף 30 יום ממועד הגשת כתב האישום נגדם. בית משפט קמא קבע, כי חריגה זו מתחום 30 הימים, נובעת מדחיות שאינן תלויות במשיבה, וכי "אין אדם יכול לגרום לדחיית דיון ובאותה העת לטעון כי זכותו להשתחרר ממעצר בלתי חוקי". בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי במקרה דנן מדובר במעצר ארעי, לפי סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), ומשכך נדרש "ניצוץ ראייתי", אשר קיים במקרה זה.

4. לאחר זאת, ביום 25.5.2017, התקיים דיון בבית משפט קמא בעניינו של העורר. במסגרת זו, הפנה בית משפט קמא להצהרת המשיבה, כי תעביר לידי ההגנה את חומרי החקירה, עד ליום 6.6.2017. באותן הנסיבות טען העורר, כי יש לקיים דיון בשאלת היתכנותה של חלופת מעצר, או להורות על קבלת תסקיר מבחן, עוד טרם שניתנה החלטה בעניין קיומן של ראיות לכאורה העומדות לחובתו, וזאת בהתאם לחריגים שקבע בית משפט זה בבש"פ 1736/13 שיביל נ' מדינת ישראל (8.3.2013) (להלן: עניין שיביל). בית משפט קמא דחה טענה זו, בציינו כי בית משפט זה לא קיבל בקשה זהה, בעניינו של הנאשם 3 בכתב האישום (ראו: בש"פ 3912/17 פלוני נ' מדינת ישראל(12.5.2017)). עוד נקבע, כי העורר אינו נכנס לאותם מקרים חריגים שהוגדרו על ידי בית משפט זה בעניין שיביל, ולפיכך יש "ללכת אחר הכלל ולא אחר החריג". יצוין, כי בדיון שהתקיים ביום 5.6.2017, דחה בית משפט קמא את בקשתו של העורר להורות על שחרורו ממעצר, בשל עיכוב בהעברת חומרי החקירה בעניינו. בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי מסוכנותו של העורר, כפי שעולה מכתב האישום ומהבקשה למעצר עד לתום ההליכים שהוגשה על ידי המשיבה, אינה מאפשרת, לעת הזאת, לבחון חלופת מעצר בעניינו.

ביום 5.7.2017, התקיים בבית המשפט דיון בשאלת התקיימותן של ראיות לכאורה בעניינו של העורר, כאשר דיון באותו נושא לגבי הנאשם 3 נדחה, לבקשתו, ליום 18.7.2017. יצוין, כי ביום 9.7.2017, התקיים דיון נוסף בעניינו של העורר, ובסיומו נדחה התיק למתן החלטה, ליום 10.9.2017 שעה 13:00.